ב"לוחם חשאי" (הוצאת כתר, 384 עמודים) יש כל החומרים שעיצבו את חיילי העילית בימי התום האכזריים של ילדי מלחמת השחרור.

בצר הוא הנציג האולטימטיבי של אותו דור, כשהוא מוכיח פעם אחר פעם מדוע הוא שייך לפנתיאון של הגדולים כמו מאיר הר־ציון של ה־101 ורפול של הצנחנים. טיפוסים שונים, אבל ניחנים באותה תכונה נדירה של קור רוח גמור תחת אש. להבנתי כפסיכולוג בגרוש: הם אפילו נהנים לתפקד תחת לחץ. הם חלק מחבורה שיודעת להיות מרוכזת במשימה, אבל מנותקת לחלוטין מההקשרים המדיניים והלאומיים וממטרות־העל של הלחימה, למעט הפרשנות המקובלת של הצלת העם והמדינה.

כשממשלת ישראל החליטה שהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים יהיו ראשית גאולתנו, הונחו היסודות להמשך סבבי הלחימה מאז ועד היום. בצר היה שם, בכולם. הוא היה מוצר מושלם של בן העמק, ששילב חקלאות וקשר בלתי אמצעי לאדמה ומסורת משפחתית של הקרבה ללא ערעור וספקות למען המדינה.

כמי שעסק בגילי ה־20 וה־40 במבצעים שמטרתם להרוג את הרעים ולהציל את המדינה, בצר עסק פחות בשיקולי־על מדיניים ופעל יותר על פי המסורת המשפחתית והסביבתית (נהלל). הוא נלחם בטרור כאן ועכשיו, לטובת מה שנראה בעיניו כערך העליון של היות בן העם היהודי ומדינת ישראל. בכלל, בצר הוא אחד מאותם טיפוסים שהולך עד הסוף. מצדו שיישבר הקיר או הראש. הוא את האמת שלו, בכל תחום שהוא, יניח על השולחן. לא מעניין אותו אם הוא יקלקל את הארוחה של סגן האפיפיור, או שיהיה זה האפיפיור עצמו. האיש עקשן כפרד, יש לו זיכרון של פיל, והכי גרוע: בדרך כלל הוא צודק. להבדיל משכנו רפול, שהיה בלוק קשוח עם פרצי זדון מרושע ושמח, לבצר יש כמה מיתרים שמפיקים צלילים מעודנים הרבה יותר, והבעיה של חיילים מסוג זה היא לא רק להתגבר על הפחד, אלא על אותם צלילים או צללים נעלמים.

כלוחם על אדמה ועל מדינה, עוצב בצר בימים שבהם איום קיומי אמיתי היה מוטל כצל על המדינה ועל אורחותיה. הוא הבשיל בימים שבהם האיום הקיומי התפוגג והלך, ומבחינה זו (בלי להיכנס איתו לקטטה על דעותיו ועל השפעתם ונחיצותם של אותם מבצעים חשאיים) בצר של אז לא בדיוק שירת את מטרותיו של בצר היום. ושלא תטעו לשנייה: עם ישראל זקוק לבצר ודומיו גם כיום, כאשר ממשלה חסרת אחריות עשויה לדרדר אותנו לסבב דמים, שבו לא הצודק מנצח אלא הגיבור.

אבל מי סופר? אלה היו ימי סער והפרץ של הדור כולו, ואיש לא יכחיש את הדהרה המסעירה של אדרנלין, ולמי אכפת לעזאזל מה עושים הפוליטיקאים אי שם למעלה כאשר אנחנו, אבירי הקרבות, אי שם למטה, משליכים את נפשנו מנגד או חומקים מסכנת מוות בזכות מיומנות טוריאדורים. ועוד עם בונוס של הצלת המדינה, העם והנערה. והתשואות. מה רע?

מעבר ללקחים שכתובים ושאינם כתובים, הספר מגלגל את הביוגרפיה הקרבית של לוחם שניהל בבועת החיכוך המדמם בינינו ובין שכנינו מבצעים בקוד של אומץ, יושר ונאמנות. בעוד שמחוץ לבועה, היכן שקובעים את מטרות המלחמה, המטרה כבר מזמן לא הייתה מענה לאיום קיומי, אלא התגלגלות חסרת שליטה בעקבות טרור של עם כבוש שלוחם על עצמאותו. למזלו הטוב של מוקי, צה"ל של אותם ימים היה זקוק, בצד המאסות של חיל האוויר הים והשריון, להפעלות יחידות קומנדו.

למזלו הטוב של צה"ל, מוקי בצר היה שם כדי לתרום את יכולות הסמוראי שלו. המבצעים שרשומים על שמו כמפקד או כלוחם הם מורשת הקרב של צה"ל הממזרי, התחבלן, התוקף במפתיע ויודע להתייצב בעיניים פקוחות מול סיכון מחושב על הקשקש. ככל שידיעתי הדלה מגעת, יש במחסנית של בצר סיפורי מבצעים ותעלולים שהם לא פחות מסעירים מאלו שפורסמו. באלו שפורסמו ניכר שבצר הוא הרבה יותר מסמוראי או לוחם חשאי. יש בו אותו קוד של יושר, נאמנות ואומץ – כזה שמנע ממנו להיות רמטכ"ל או ראש ממשלה - אבל עשה אותו המחנך האולטימטיבי לחיים. הן של חייליו בצבא והן של תלמידיו במכינה הקדם צבאית שאותה הוא מנהל כיום.

גילוי נאות: אנחנו חברים ושירתנו - לא יחד - באחת מאותן יחידות שבצר שירת רק בהן, ולא באף מסגרת גדולה.