"אני נוהרת אחריו. לאמבטיה. כרגיל. מושיטה לו את הסבון. מבעד לווילון. הירוק. מתבוננת כיצד הוא מסתבן. כאילו לאפריקאים יש איזו דרך שונה בהסתבנות. עיני יוצאות מחוריהן לנוכח גופו".

תשוקה ואהבה על רקע גזענות ופרנויה. רומן מיני מסויט בין ישראלית לבנה ומהגר שחור מאפריקה נחשף בצורת ספק שירים, ספק מכתבים אסורים, ב"אהובי ישמעאל", ספרה של סופרת הילדים עידית יולזרי. בשפה פשוטה, אך מרתקת ומרעננת בכנותה הנשית, היא משתוקקת אליו, נעלבת, תוהה על ההבדלים ביניהם ומתריסה: "זהו זה. נגמר. נמצא מחר כושי אחר".

לא הכי פוליטקלי קורקט.

"השם האמיתי שלו הוא קולימני סולימאן. הוא קורא לעצמו קול, אבל אני אוהבת לקרוא לו כושי. אני אוהבת את המילה הזאת. מצאתי אותה כשהייתי קטנה בסיפור הילדים 'אוהל הדוד תום', על העבדות של השחורים. קראתי אותו כשהייתי קטנה, ושם הכרתי את המילה הזאת".

"גן עדן לאוהבים"

ההיכרות בין יולזרי לקולימאני התחילה בהתערבות מרימת גבה: חברתה הטובה ביקשה ממנה, לכבוד יום הולדתה ה־50, גבר אפריקאי שחור במתנה. ממש כמו בסצנה מתוך הסרט האוסטרי "גן עדן לאוהבים" של אולריך זיידל. הסרט, למי שלא ראה, מציג נשים אוסטריות עבות בשר בגיל העמידה, המגיעות לחופי קניה כדי לחפש אהבה אצל גברים אפריקאים צעירים, החומדים את כספן.

יולזרי זוכרת את הבטחתה לחברתה, צדה בעיניה את סולימאן, אחד מעובדי המטבח במסעדה שבה ישבה, וביקשה ממנו את הטלפון. את הערב הם סיימו בחדר השינה של יולזרי, כשחברתה נותרת לבדה על הספה. משם התחיל רומן חסר סיכוי שנמשך כשלוש שנים, והסתיים בעוגמת נפש, כשקול נתפס על ידי משטרת ההגירה ונשלח לחוף השנהב - מולדתו.

לא הרגשת כמו שוגר מאמא?

"הדבר הראשון שהוא אמר לי זה שכסף לא קונה אהבה, ואני שמחה שהוא לא היה איתי בשביל הכסף. אולי הוא היה איתי בשביל הוויזה. פעם הוא הלך איתי ברחוב ואמר לאנשים שאני הפטרונית שלו. זה מאוד העליב אותי. לא הייתי מוכנה להרגיש פטרונית, אז כשהוא גר איתי הוא שילם לי כל חודש 2,000 שקלים. הוא לא חי על חשבוני ולא אהב לחיות בחינם. אם כבר, הרגשתי שהוא אוהב אותי רק כי אני אוהבת אותו".

כתבת באחד השירים שהוא "מזייף את החיים כמו עבריין מוסלמי".

"כי לדעתי יש לו שם אישה. ולמרות שהוא אוהב את הקוראן, הוא לא רצה ארבע נשים, למרות שמותר לו. הוא רוצה רק אחת, וגם זה בקושי".

נשמע שדי סבלת ממערכת היחסים הזאת.

"את השיר הספציפי הזה כתבתי לפני שיצאנו. חוץ מזה, בן אדם כותב מתוך סבל".

פחדת ממנו?

"הוא תמיד היה אומר: אני מוסלמי ואת יהודייה. הוא שיחק שני תפקידים. אחר כך הוא היה בא אלי. הוא גר ברחוב לבנדה, וחי שם עם כנופיה. הייתי מגיעה לצלם שם, אז הם פחדו ממני. הוא רצה שיחשבו שאני רודפת אחריו וזה פגע בי נורא. תמיד היה פער בין איך הוא לבד איתי, לאיך הוא בחוץ. למה שהוא אמר, ולאיך שזה הרגיש. הוא תמיד היה שונה. הוא לא ישב לידי כשהייתי מגיעה אליהם. הוא תמיד היה מנוכר בחוץ, אבל בבית הוא היה אחר. אי אפשר לדעת אם הוא בגד בי. הוא טיפוס שיודע להגיד לא. אי אפשר לתפוס אותו. יש לו תוכנות בלשיות כמו הבדואים".

למה נפרדתם?

"היו מכלול של אירועים שגרם לי להגיד לו ללכת ולחיות את חייו לבד. איך שהוא היה מדבר עלי. איך שהוא הרגיש לא חופשי. הייתי דימוי בשבילו, לא בת אדם".

את ראית אותו כבן אדם?

"במבט לאחור אולי לא. ראיתי אותו כנמר".

ומה עכשיו?

"קול היה האהבה האחרונה שלי. אמרתי לו את זה. אחרי שחווית מישהו כזה, את לא חוזרת אחורה".

מישהו כזה, את מתכוונת שחור?

"Once you go black you can never go back. אולי זה נכון".

הכל בגלל התלתלים

ליולזרי, גרושה, אמא לשניים וסבתא טרייה, אף פעם לא היו חיים קונבנציונליים. "בעיקר בגלל התלתלים", היא מתרצת, תוך שהיא מפריחה עיגולי עשן כבדים בדירתה הנאה בנווה צדק, לצד הוודקה. בשכונת ילדותה ברחוב בר אילן בתל אביב, שמה לב לשכניה המשוגעים. בדיעבד קלטה שהם היו "ניצולי שואה מתנשאים על האחר", והרגישה ביניהם "כמו אפריקאית". אולי בגלל שאביה היקה הסתיר את מוצאה הפרסי של אמה. יולזרי התנכרה לו בעקבות זאת, אך אובדנו הותיר בה חותם עמוק ותחושת הזדהות. "הוא היה אמן מתוסכל. סופר. כל היום הוא היה מסוגר בתוך ביתו, בתוך עצמו, כשהמוח שלו צריך לשלם לו על זה".

אחרי הצבא החלה ללמוד במדרשה לאמנות, פיסלה וצילמה, אך עזבה חודשיים לפני הסיום. התחתנה בגיל צעיר, הולידה שני בנים, והשלימה סופית עם שערה המתולתל.

בד בבד כתבה והוציאה לאור ספרים לילדים: "יונתן התמנון המתמהמה", "ארנבת הנעלבת", "לא כל מה שחשוב לי הוא הדבר החשוב בעולם", ו"סוסונת הים הוורודה והירוקים" - שנכתב בעקבות המחאה החברתית. "ללמד ילדים שיש דבר כזה מחאה, הפגנה, שלא ישתקו", היא מסבירה.

את חיה חיים סוערים ומאוד לא "סבתאיים". מדוע החלטת לכתוב דווקא לילדים?

"בילדים יש פוטנציאל גבוה. המבוגרים כבר דפוקים. אין מה לעשות. אני יכולה לכתוב למבוגרים על הרוע, על הנשיות, על השקר בחיים. אבל לילדים יש עוד תמימות והזדמנות להתעצב. אני כותבת ספרים שיעצבו אותם”.