שלומית כהן־אסיף נולדה בעיראק ב־1948, ועלתה ארצה עם משפחתה כשהייתה בת שנה וחצי. היא גדלה, התחנכה וחיה עד היום בעיר חולון, שהעניקה לה את התואר "יקירת העיר" והקימה לכבודה גן פסלים שנקרא "הארנב ממושי", על שם ספרה הפופולרי שראה אור ב־1988 ומאז יצא ב־30 מהדורות. 

את שיריה החלה לפרסם כשהייתה קצינת חינוך בשירות סדיר, ובהמשך למדה באוניברסיטת תל אביב וכתבה לעיתונות ביקורות על ספרות ותיאטרון.

את ספרה הראשון פרסמה בשנת 1975, ומאז הוציאה לאור יותר מ־65 ספרים, ובהם "נשיקה בכיס", "הצבע השמיני", "ציפור, לאן את נוסעת?", "גם לירח יש גומות חן", "נער העפיפונים", "המלך ממדו". על יצירותיה זכתה ב־17 פרסים שונים, ובהם פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס אקו"ם על מפעל חיים ופרס זאב לספרות ילדים ונוער ופרס ביאליק. שיריה הולחנו ובוצעו על ידי מיטב היוצרים בארץ, כגון אריק איינשטיין, יהורם גאון, יוני רכטר, מיקי גבריאלוב ועוד. רבות מיצירותיה משובצות בספרי הלימוד בארץ ובעולם ומופקות להצגות ולסרטי אנימציה. בעבר הגדירה אותה המשוררת דליה רביקוביץ כיורשתה הטבעית של לאה גולדברג.

האם היום, לאור גילך וניסיונך, יש יצירות שהיית שבה אליהן ומשנה אותן – מוסיפה, מסירה, גונזת?

"הייתי צריכה לכתוב בצורה ברורה וחדה על ארץ ישראל השנייה, על הילדים שאין להם, הייתי צריכה לצעוק על העוול ועל העוני. הייתי צריכה לכתוב יותר על אלימות. אני מודעת להשפעה הרבה של היצירות שלי על תלמידים ועל אנשי חינוך, יצירות רבות שלי מצוטטות בספרי הלימוד ובאנתולוגיות. יחד עם זאת אני אומרת לעצמי שהספרות לא צריכה לחנך, אלא רק להעניק חוויה רגשית לקורא".


ומה מנע ממך אז לצאת ולמחות?

"לא, לא לצאת למחות, אלא לכתוב ברורות. כיוון שאני באה מהשירה ומהאיפוק, לא צעקתי. נראה שפחדתי להצטרד. היום אני אמיצה יותר. לכל יוצר יש עכבות משלו. כשכתבתי את הדברים, חשבתי שזה הדבר הכי נכון. היום אני יודעת שלא חידדתי מספיק את העיפרון".



כריכת הספר "שריקת הברגולים". צילום: יח"צ

באילו נושאים היית נוגעת למשל?

"נושאים חברתיים כואבים. למשל הילד החריג, הילד שקשה לו, אלימות, הילד שאין לו. זה מה שקרה בספרי החדש 'בוקר טוב גדליהו', העוסק בהרגלי הצריכה שלנו ובתרבות הקניונים. ספר כזה לא הייתי מסוגלת לכתוב בראשית הדרך. היום אני בשלה יותר לכתוב סיפור לילדים על חנות קטנה של פעם ועל חנווני שמנסה למכור ביצה לתרנגולת, חלב לעז ודבש לדבורה, בקיצור למכור כל מה שלא נחוץ”.


זאת התקופה, כולנו כאלה צרכנים כפייתיים. האם אצלך זה היה יותר דרמטי?

"אני לא מרגישה נוח בקניונים, הולכת שם לאיבוד. מעדיפה את החנות הקטנה, שבה המוכר פונה אלי בשמי ואני פונה אליו בשמו. זה נובע גם מאוריינטציה לקויה. אני הולכת לאיבוד במקומות גדולים".


ואיך זה מסתדר עם ההצלחה וההכרה הספרותית?

"אין לי בעיה להופיע בהיכל התרבות או בעצרת יום הזיכרון, ולהקריא שירים. במשך השנים למדתי להיות אמנית על הבמה ופרפורמרית. חבר חכם לימד אותי שלא רק אני מתרגשת לפגוש את הקוראים, גם הקוראים מתרגשים לפגוש אותי. לעומת זאת, כשניגשים אלי בתום המופע, אני מרגישה במבוכה ולא מוגנת. וזאת אף שאני מגיעה להרצאות הקטנות והגדולות עם נהג קבוע ששומר עלי".


האם גם בכתיבה קשה לך עם החשיפה? 

"בכתיבה אני לא נחשפת, אלא לומדת את עצמי לאט־לאט, כמו מישהו שבונה לו איזה תצרף, פיסה ועוד פיסה, והכל מתלכד בסופו של דבר לתמונה שלמה. לעומת זאת, אני מתקשה להתראיין ולהיחשף, מעדיפה לחשוף את הגיבורים שלי. הארנב ממושי או חומפס או גדליהו ישמחו להתראיין".


ואני מניחה שכל אלה הם את. מניין הקושי, אם כך?

"נכון. כולם אני. גם הילד מהסיפור 'דוקטור מרשמלו מלו' שלא ידע לספור עד עשר – זה אני. התקשיתי בחשבון. לו הייתי תלמידה טובה בחשבון, הסיפור לא היה נכתב. יש הבדל: הקושי נובע מכך שאני רוצה לעמוד מאחורי הספרים. לא לפניהם. עדיף לי שיכירו את ממושי ופחות אותי, ודרך ממושי, חומפס, גדליהו, מרשמלו ונער העפיפונים - יכירו אותי".



כריכת הספר "בוקר טוב גדליה". צילום: יח"צ

"הכתיבה היא חסד"


נראה שכהן־אסיף ממש לא מתאימה למאה הזאת, שבה כל אדם רוצה להיות סלב. אין לה מכשיר נייד, וגם למחשב נחשפה רק לא מזמן. "אני מתגעגעת למכונת הכתיבה שלי, הרמס מדיה". היא אומרת. "כל פעם לפני שאני מורידה ספר לדפוס, אני מדפיסה אותו מחדש במכונת הכתיבה, רק כדי לשמוע את הצלילים שמקלדת המחשב אינה יודעת להשמיע".


אבל את צריכה להתאים את עצמך מתישהו להווה האיום והמוקצה?

"לא ל'הווה האיום והמוקצה' אלא להווה המבולבל והמבלבל. מה אני עושה? אני בורחת לחלום, לאגדה, לפנטזיה ולדמיון, וככה נולדים השירים והסיפורים. לא מזמן התקיים במדיטק בחולון יום עיון לקראת שנת הלימודים, נכחתי רק בראיון עם לארי קינג. מסתבר שהשיר שלי 'גובה החלום' צוטט פעמיים – 'פרפר בן יום/ שאל פרפר בן יומיים/ עד איזה גובה/ עפות הכנפיים?/ ענה פרפר בן יומיים/ לפרפר בן יום:/ גובה הכנפיים/ הוא גובה החלום'. שמחתי שאנשי החינוך יוצאים עם איזו צידה שלי, שמדברת על מוטת כנפיים. שר החינוך דיבר שם על שדרוג מקצוע המתמטיקה, התעקש שהילדים ילמדו; ואני רוצה שיותר ירגישו, שייגעו בחלום ובמעוף".


נראה שהקדשת את כל קיומך לכתיבה. האם צריך יותר?

"תמיד צריך יותר, והרי חז"ל אמרו: 'אין אדם מסתלק מן העולם וחצי תאוותו בידו'. תמיד רוצים להספיק יותר, לכתוב עוד ספר אחד ודי, ושוב עוד ספר אחד ודי, כמו אותו צייר שאמר לעצמו: 'עוד ציור אחד ודי', או כמו אותו פסל שרוצה: 'עוד פסל אחד ודי'. סופר הוא כל הזמן סופר, גם כשהוא לא כותב הוא אוגר משהו. אכן החיים מתרחשים סביב הכתיבה, אני כותבת רשימות על ספרים (למוסף ספרים של 'הארץ' ולשני אתרים), רואה הרבה סרטים, וגם לומדת לבשל".


איזו חוויה הכי זכורה לך כמוחמצת בגלל הכתיבה?

"לפני שנים אחדות עמדתי לנסוע לאנגליה לראות קצת הצגות, ופתאום הבריק לי משהו בראש, ונשארתי בארץ לכתוב. קשה לי לכתוב בחו"ל. ואני שמחה שזה קרה. לתוצאה קוראים 'שריקת הברגולים' – אגדה דרמטית".
 


כריכת הספר "הארנב ממושי". צילום: יח"צ

ומצד אחר, איזו חוויה קרתה לך בזכות הכתיבה, חוץ מהמובן מאליו – תגובת הקוראים?

"הכתיבה היא חסד ומתנה. למזלי היצירות שלי נפרשות על פני מרחבים אמנותיים רבים – תיאטרון, אנימציה, מוזיקה, תערוכות, תרגומים ועוד – ואגב העבודה זכיתי להכיר אנשים נפלאים מכל תחומי האמנות, אנשים שמעולם דרכינו לא היו מצטלבות לו עסקתי במשהו אחר".


ומה עם אהבה?

"האהבה תופסת נפח גדול מאוד ומהותי בחיי. משמרת אותי, כמו הכתיבה וכמו החלום".


האם נפש האמן מוזנת מהטרגדיות ומהדרמות מחייו?

"יש הזנה הדדית ויש סימביוזה, אמנות לא פועלת בחלל ריק. גם אם הייתי עובדת למשל עם ילדים אוטיסטים, או מורה או סוחרת, הייתי מביאה לשם את האופי שלי ואת האישיות שלי".

כתבת הרבה על ילדים אוטיסטים. למה בחרת לכתוב דווקא עליהם?

"אוטיזם היא אחת מחידות העולם הבלתי מפוענחות, שלפעמים הלב יכול לגעת בהן. והחידתיות הזאת מסקרנת אותי”.


האם נתקלת בחייך באוטיזם?

"בסביבה הקרובה לא, אבל כיום אני מקיימת מפגשים ספרותיים עם קבוצות כאלה, וכשאני מגיעה לבתי הספר, אני מתעקשת שגם ילדים מ'הכיתה הקטנה' ישתתפו במפגש".

 

אולי בעצם כל יוצר הוא קצת אוטיסט, חי בעולם אחר?

"צודקת, נראה שקיים משהו משותף במבנה המוח של אמן ושל אוטיסט. גם כשאמן חי בעולם אחר, מדי פעם המציאות מחזירה אותו אליה וחובטת בו. על כך כבר כתב ביאליק: 'אך חבטה במשוכת הגינה/ מזכירה לנער כי סר מן הנתיבה'".


“סיפור לפני השינה"


לאחרונה ראה אור ספרה “בוקר טוב גדליהו”, שהופיע בהוצאת עם עובד בסדרת פיג'מה, מלווה באיוריו של יוסי אבולעפיה. היא מפרטת: "זהו סיפור מחורז וקצבי מאוד על גדליהו - בעלים של מכולת המצפה ללקוחות. ולכל מי שנכנס לחנות, הוא מציע 'מה שלא נחוץ'. למכולת מגיע גם מיכאל עם אמו, שחוגג את יום הולדתו, והם קונים דברים בסיסיים לעוגת יום הולדת". 
 

"לדעתי זוהי מחווה לעסקים הקטנים", היא מוסיפה. "סיפור על חלום ועל חולם. סיפור שמתריס על הצריכה הלא מבוקרת והבזבזנית שלנו. אני נוהגת לחלום את הסיפורים ואת השירים שלי. חלמתי אותו, אבל המציאות מפעפעת אל תוכו, ואומרת את מה שיש לה להגיד. זהו הספר השני שלי שנוטל חלק במיזם פיג'מה. קדם לו הספר 'חומפס', ואני שמחה שספרי לובשים פיג'מה יחד עם הילדים, כסיפור לפני השינה”.