1

 

סילבסטר. עשר בערב. במסעדה יוקרתית שהכינה את עצמה לסילבסטר כמו שהזונות של חיפה מכינות את עצמן לביקור של נושאת מטוסים אמריקאית, אהרון יושב ליד שולחן שמיועד לארבעה אנשים, שניים מהם עדיין לא הגיעו, אבל זאת שכן הגיעה - החברה שלו - מושכת מספיק תשומת לב ל־40 אנשים.

"כולם מסתכלים עלינו", היא אומרת.

"אז מסתכלים", אומר אהרון.

"זה מעצבן. כאילו לא ראו אף פעם זוג עם הפרש גילים".

ראו, הוא אומר לעצמו, אבל לא כזה הפרש, כי הוא בן 60, והיא בת 22, ואין לו ספק שאם לא היה טייקון של יבוא פועלים סינים, לא רק שהיא לא הייתה בת זוגו, היא לא הייתה רואה אותו אפילו.

"הם מסתכלים רק כי הם מכירים אותי", הוא אומר, למרות שלא היה בטוח כמה מיושבי המסעדה קוראים "גלובס".

"אה, אם אתה מפורסם, זה אומר שמסתכלים רק עליך?", אומרת נטלי, שלבושה בשמלה בעלת מחשוף גדול מספיק להתחרות בפרסום של בן זוגה המבוגר. מאוד.

"ואם כן?", הוא אומר. "אז מה? הרבה נשים מפורסמות בהתחלה היו עם גבר מפורסם, ואחר כך התפרסמו גם בזכות עצמן. נגיד..."

ומנסה לחשוב מהר על דוגמה. גם היא. והיא משיגה אותו, אם כי הדוגמה שלה מוזרה במקצת:

"התאומות מלול", היא אומרת.

"מדאם קירי", אומר אהרון, כמעט באותה נשימה, ואז עוצר: "מי?"

"אתה, שיש לך אח תאום", היא אומרת, "אתה לא יודע?".

"אח תאום שאני לא מדבר איתו 20 שנה", הוא מזכיר, "עד היום". כי היום - כלומר מחר, ב־1 בינואר 2016, ימלאו לשניהם בדיוק 60. ועקב האירוע החד־פעמי הזה הוא החליט לנסות להשלים עם אחיו. כאן. במסעדה. בערב הסילבסטר. ירימו כוסית, יגידו "לחיי השנה האזרחית החדשה", אולי אפילו יעלו כמה זיכרונות ישנים ומצחיקים - מי יודע? נסים יכולים לקרות.

"זה קורה שתאומים רבים", אומרת נטלי. "גם התאומות מלול רבו".

"מי זה התאומות מלול?!"

"מי זאת מדאם קירי?"

הוא מחייך. ואז מבין, לחרדתו, שהיא באמת לא יודעת.

"מה?" - היא מנסה לנחש - "זה משהו מהבית ספר?"

הוא מרגיש איך לאט־לאט הוא שוקע בדיכאון.

"היא מדאם כזאתי?", אומרת נטלי. "של זונות?"

"לא" - הוא מתחיל, אבל אז הוא רואה את אחיו התאום מחוץ למסעדה, מאחר כמו תמיד. "הנה אח שלי. נטלי, אני מבקש, בבקשה, תהיי נחמדה אליו".

"אני תמיד נחמדה. למה אתם לא מדברים?"

"סיפור ארוך", הוא אומר.

"ולמה אני פה?", חוקרת נטלי.

"הוא בא עם אשתו", אומר אהרון, "אז אמרתי שאני אבוא עם..."

שוב נטלי מקדימה אותו: “החברה שלך".

"מישהי", הוא אומר במקביל. וממהר לתקן: “החברה שלי, כן".

"אהה".

"תהיי נחמדה, רק זה אני מבקש".

"בסדר! ראבק! אתה כזה דביקי", היא אומרת, בדיוק כאשר אחיו, איז'ו, נכנס למסעדה עם אשתו. איז'ו כל כך דומה לו, שכל המסעדה מסתובבת להביט בהם, כאשר אהרון קם לחבק אותו בהיסוס. ההבדל היחיד היה החליפות: איז'ו היה לבוש באותה חליפה שבה התחתן, אהרון היה בטוח בזה. אשתו, חוה, הייתה מעט יותר חגיגית, אם כי עברו כל כך הרבה שנים מאז שראה אותה בפעם האחרונה, שאהרון נחרד לרגע: היא הייתה בת 60, ונראתה בת 60.

הוא קם: "שלום!".

"שלום...", שניהם אומרים.

"איז'ו, חוה" - אומר אהרון - “זאת נטלי".

הם לוחצים את ידה בתהייה מובנת. הוא ממהר להסביר: "נטלי היא ה..."

"חברה שלו", אומרת נטלי, מהר לפני שימציא איזה תואר מתחמק אחר.

"אה", אומרת חוה ומתיישבת. "איזה יופי. אתה רואה איז'ו - למה לך אין חברים צעירים?"

איז'ו תוקע בה מבט. לוקח לה שנייה, ואז היא מבינה - ופוערת את עיניה.

"אה...", היא אומרת, "אני... זה... אה".

ונטלי דוחקת מרפק ולוחשת באוזנו של אהרון: "יש לה אלצהיימר?"

2

ארבעתם ישבו וחיכו במבוכה, עד שהגיע בקבוק השמפניה שאהרון הזמין, ואחרי שהמלצר פתח אותו בחגיגיות מוגזמת, אהרון מיהר להרים את כוסו ולברך: "שנה אזרחית טובה!".

"שנה אזרחית טובה", חזרו אחריו איז'ו ואשתו, ונטלי ניסתה להצטרף לברכה המשותפת, אבל יצא לה "שנה טובה", והיא הסמיקה.

"אזרחית!", תיקן אותה אהרון, "אזרחית!".

המנות הראשונות הגיעו, ואהרון ניסה לנווט את השיחה לסמול־טוק - טרור, סכינים, הטרדות מיניות בממשלה, כזה סוג של סמול־טוק - אבל נטלי יכלה לחוש את עיניה של חוה שורפות אותה מעבר לשולחן.

איז'ו היה הראשון להתייחס: "אז אתם..."

"אנחנו...", אמר אהרון.

"אנחנו ביחד...", אמרה נטלי ונשענה עליו באהבה.

"אהה", אמר איז'ו. “אהה. לא - זה יופי".

"אנשים מסתכלים עלינו כאילו יש בזה משהו מוזר", אמרה נטלי.

"לא!", אמר איז'ו, וחטף מבט מזהיר מאחיו התאום.

"כן", אמרה נטלי, "באמת. כאילו מה?! אהבה זה לא קשור לגיל!".

"זה נכון", אמר איז'ו והפנה את מבטו לחוה, אשתו, שתאשר את הנחת היסוד הרומנטית הזו, אבל היא לא מצאה שום דרך להביע את עצמה במילים.

"אז בסדר", המשיכה נטלי, "אז הוא מבוגר ממני ב־30 שנה, בסדר?"

עכשיו חוה התעוררה: "30?!"

היא העבירה את מבטה מנטלי לאהרון, שקבר את עצמו בכוס השמפניה.

"לא, כי..." - ניסה איז'ו - "מבחינה מספרית, כלומר..."

"בסדר, בערך".

"בערך?", אמרה חוה.

"60 פחות 22 זה..."

וזאת הייתה הפעם הראשונה שהם הבינו באמת בת כמה היא. והשתתקו. מה שנתן לה הזדמנות לשתות באומץ מכוס השמפניה שלה, אבל שני אורחיהם הניחו, בבירור, שהיא השתתקה כי עדיין ניסתה לחשב כמה זה 60 פחות 22.

"עוד לא עשית בגרות במתמטיקה, נכון?", אמר איז'ו לבסוף.

היא הרימה אליו מבט קטלני.

"בסדר, איז'ו", אמר אהרון.

"לא, אם אתה מאושר... אז איך החיים, ככה?",

"לא מתלונן", אמר אהרון, “לא מתלונן".

"לא, אה?", אמר איז'ו במלנכוליות מסוימת, וחש כיצד חוה קופאת לידו, והמשיך מיד: “לא, גם אני לא!".

"כמה שנים אתם ביחד?", שאלה נטלי.

"34 שנים", ענתה חוה.

"וואו! זה כזה רומנטי!".

"כן", אמרה חוה, "השנים עוברות, ואת מגלה, שזה לא... כן? אבל מה שטוב, שהבני זוג הופכים להיות החברים הכי טובים".

"כן", אמר איז'ו, אבל לא נשמע בטוח.

"איזה יופי", אמרה נטלי. "אני מה זה מקנאה".

"כן?"

"כי אצלנו זה בעיקר סקס".

חוה השתתקה.

"לפעמים אני חושבת", אמרה נטלי, "אולי פעם אחת סתם נדבר, סתם ערב אחד נשב בשקט, אבל... אוי, זה מזכיר לי!", פנתה לאהרון, "חייבים לעבור בסופרפארם אחרי זה, אני צריכה פוסטינור".

חוה כמעט נחנקה: "פוסטינור?"

"הגלולה של היום שאחרי. זה מה־זה מציל, נכון?"

"אני לא משתמשת בזה", אמרה חוה.

"אה", אמרה נטלי, "אתם עוד מנסים?"

אהרון גילה שלא נשארה לו מספיק שמפניה כדי לקבור את עצמו בכוס.

3

קצת לפני חצות הם כבר היו במיטה. אהרון הרגיש את כל המתח נוזל ממנו, וכמעט נרדם, אבל שמר את עצמו ער לנשיקת השנה החדשה. הוא ידע כמה זה חשוב לה.

"דווקא נחמד, אח שלך", אמרה נטלי.

"פעם אחרונה שאני יוצא איתו למקום ציבורי".

"לאאא... אל תגיד דבר כזה".

"למה?"

"כי חבל", אמרה נטלי, ועיסתה לתוך פניה וצווארה קרם אנטי־אייג'ינג שעולה 3,000 דולר לצנצנת. הוא הכיל, מסתבר, תאי גזע מיקרוסקופיים. "אתם מה זה דומים".

"בפנים", אמר אהרון. "לא באופי".

“תאומים זהים זה לא גם באופי?", תהתה נטלי. “אז זה לא נקרא זהה. לי היו פעם שתי חברות זהות באופי, בול. אבל לא היו תאומות בכלל".

"כן...", אמר אהרון, והגניב מבט לשעון. עוד דקה לחצות.

"אוי, שיט", היא אמרה.

"מה?"

"עוד פעם שכחתי את הפוסטינור".

"מתוקה שלי...", אמר אהרון, “תודה על המחמאה, אבל בגילי זה לא ממש משנה".

"לא, אה? חבל", אמרה ונכנסה מתחת לשמיכה. והמשיכה לחשוב על שתי החברות שלה, שאותן לא ראתה מאז טקס הסיום של בית הספר: "הם גם היו זהות לגמרי באיך שהתלבשו".

"באמת?", אמר אהרון.

"כן", אמרה, "כי הייתה תלבושת אחידה".

הוא שקל אם להגיב על זה, אבל בדיוק אז השעון הראה על חצות, והיא התנפלה עליו בחיבוק אוהב ונשקה לו. ואמרה: "2016 מדהימה שתהיה לך!".

"גם לך, אהובתי", הוא אמר, והרגיש גל פתאומי של אהבה ועצב שוטף אותו, "גם לך".