הרבה לפני שמשרד החינוך פסל להוראה בתיכונים את ספרה של דורית רביניאן, הוא פסל את להקת הביטלס. זה קרה בשנת 1964. הלהקה הפופולרית ביקשה להגיע לישראל, אלא שאז היא נתקלה בחומת הסירוב של סגן שר החינוך הישראלי דאז, אהרון ידלין, שאסר על הופעתם בפני בני נוער ישראלים. “קבוצת זמרים נטולי ערך אמנותי, הזורעים ביללותיהם היסטריה והשתוללויות", כינה אותם ידלין, וטען כי הלהקה תביא למה שהגדיר "השחתת הנוער".
כשני עשורים לאחר מכן זה קרה ליונה וולך. השיר "תפילין" שפרסמה בשנת 82', ומתאר באופן גרפי למדי קיום יחסי מין באמצעות רצועות העור של התפילין, הקים עליה - בהיעדר תיאור הולם יותר - מהומת אלוהים. שוב צמרת משרד החינוך עמדה בחוד החנית. "וולך פשוט מופרעת", אמרה מרים גלזר־תעסה, שכיהנה אז כסגנית שר החינוך. "בהמה מיוחמת שכותבת שיר כזה ועוד מפרסמת אותו... זה גל עכור... אנרכיה". על הכנסת תכניה של וולך לבתי הספר לא היה מה לדבר. שר החינוך אז היה איש תנועת המפד"ל של הציונות הדתית, זבולון המר.
בשבוע שעבר עלה "גדר חיה", ספרה של רביניאן, לכותרות לאחר שמשרד החינוך, ובראשו שר החינוך נפתלי בנט, הודיע כי פסל את הספר מחשש שיעודד התבוללות. זאת אף שהאחראי על לימודי הספרות בחינוך הממלכתי וכן ועדת המקצוע המליצו לכלול אותו בלימודי ספרות ברמה מוגברת. המהלך עורר ביקורת ציבורית חריפה מצד סופרים, אנשי הוראה ועוד, ובאופן אירוני גרם לספרה של רביניאן להיחטף מהמדפים. הפרשה מעלה את השאלה: האם רק האידיאולוגיה צריכה למלא תפקיד כאשר בוחרים ספרים לתוכנית לימודים בספרות?
"החינוך הממלכתי אמור להיות חינוך כללי ציוני בצורה שהרצל וז'בוטינסקי התכוונו אליה, לא להיות שלוחה של הזרם החרד"לי (חרדים לאומיים - ע"ר)", אומר פרופ' אמנון רובינשטיין נוכח פסילת משרד החינוך, ובראשו שר החינוך נפתלי בנט, את ספרה של רביניאן, "גדר חיה", שמגולל את סיפור אהבתם של יהודייה ופלסטיני, בטענה שיעודד התבוללות בין יהודים לגויים. "אבל לאט־לאט זה קורה. מערכת החינוך הממלכתית החילונית כל כך מקופחת תקציבית, שהפכה לבן החורג של מערכת החינוך. אין לזה שום הצדקה".
פרופ' רובינשטיין כיהן כשר חינוך בממשלת רבין השנייה. בעיניו הפסילה הנוכחית היא סימפטום לעניין רחב יותר. "הספרות העולמית מלאה ביחסים חוצי נרטיב לאומי, מרומיאו ויוליה והלאה", הוא אומר. "לצנזר דבר כזה על ידי אישיות פוליטית זה תקדים מאוד חמור. נוצר מצב שיש כאן שני סוגים של בתי ספר ממלכתיים: דתי־לאומי, שכולו דוקטרינה לאומית שלא נותנת מקום לשום צד אחר, ולעומת זאת בתי הספר החילוניים, שחשופים כל הזמן לביקורת ולניסיונות להכניס תכנים דתיים ולאומניים אל הכיתות".
לטענתו של פרופ' רובינשטיין, הפתרון טמון בהקמתה של "מועצה לאומית לחינוך שתייצג באמת את החינוך הממלכתי". לפי הפתרון הזה, "השרים לא יוכלו לפעול בלי המלצה של אותה מועצה", הוא אומר, "אבל זו צריכה להיות ועדה שמייצגת את הערכים של החינוך הממלכתי בלבד".
"יש חוק משנות ה־50 שקובע שצריכים שיהיו 35 חברים במזכירות, מערכת גדולה של אנשים מכל הקשת, ובשנים האחרונות זה הצטמצם", אומר מצדו ד"ר צבי צמרת, שכיהן בעבר כיו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך. לדבריו, הדבר מוביל לכך שההחלטה על מה ייכנס למערכת החינוך נותרת בעיקר לפוליטיקאים.
אלא שהכשל אינו נגמר שם. הוא ממשיך ביחידות הייעודיות שמחליטות מה ייכנס ומה יישמט בכל מקצוע, מה שמכונה במשרד החינוך מפמ"ר – מפקח מרכז פדגוגי. "האחראי שם זה אדם שמתמנה ל־30 או 40 שנה", אומר ד"ר צמרת. "לדעתי, אחרי עשר שנים תפקיד המפמ"ר חייב להיות מועבר למישהו אחר. קח למשל מפמ"ר לביולוגיה או פיזיקה. הוא הלוא המיושן שבמיושנים. כאשר מדובר באדם שמכהן הרבה שנים בתפקיד ויש לו עמדות מסוימות, עלול להיגרם מצב כזה. זה ההפך מלהיות מגדלור של אור ונאורות. יש לכך ביטוי בכל מיני צורות. זאת אחת מהן".
לא רק אויבים
בחזרה ליונה וולך. מי שנחלץ לעזרת השיר השנוי במחלוקת שכתבה, "תפילין", היה חבר כנסת צעיר, שהוציא שאילתה רשמית אל שר החינוך דאז זבולון המר, בעקבות המתקפה של סגניתו על וולך. "עולמה של סגנית השר שטוף מין", כתב חבר הכנסת הצעיר לשר החינוך דאז. לחבר הכנסת ההוא קראו יוסי שריד, וכמעט שני עשורים לאחר מכן הוא עצמו יתמנה לשר חינוך. אומנם למשך שנה אחת בלבד, אבל זה יספיק כדי להציב אותו במרכזה של שערורייה דומה מאוד לזו שבמרכזה עמד שירה של וולך בשנת 82', וזו שבמרכזה עומד כיום ספרה של רביניאן.
זה קרה בשנת 2000. שריד ביקש להכניס אל תוכני מערכת החינוך שירים של המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש, שבעיני הפלסטינים מכונה "משורר המאבק". ההתנגדות הציבורית בישראל לא איחרה לבוא, עד כדי כך שהוגשה הצעת אי אמון בממשלה. "רוב החברה הישראלית, כולל השמאל הישראלי, עדיין שרויה תחת השפעת האידיאולוגיה הציונית, המתנגדת לקבל את הפלסטיני מחוץ למסגרת הדמות החד־ממדית ונעדרת האנושיות שבה תואר לאורך השנים", טען אז דרוויש, שמצא עצמו במרכזה של סערה ציבורית קשה שחצתה את גבולות ישראל. "ניכר כי החברה הישראלית אינה בשלה לקבל גרסה היסטורית שונה משלה לגבי מה שאירע לעם הפלסטיני. הם רוצים להיות הנציגים היחידים לאהבת אדמה זו וחותרים למונופול על ההיסטוריה שלה".
"למה לא להתמודד?"
"אני חושבת שהצנזורה על הספרות היא טעות בסיסית", אומרת כעת ד"ר מימי חסקין, ראש החוג לספרות במכללת סמינר הקיבוצים שפועלת להכשרת מורים. "אסור לרדד את הספרות למכשיר להקניית ערכים לאומיים. ספרות חייבת לבטא את רוח האדם החופשי, אי אפשר לעשות רדוקציה שלה. זאת טעות חמורה".
את הפסילה הנוכחית של ספרה של רביניאן רואה ד"ר חסקין בחומרה. "זה מעשה אווילי", היא אומרת. "החסימה של חופש הביטוי היא הרת אסון, וההתייחסות אל הספרות ככלי שרת של ערכים לאומיים מעקרת את כל הכוח של ספרות, כבבואה לתחושות נפש עמוקות. כאמנות שנושאת בתוכה ערכים של הומניזם, שדווקא נותנת מקום למפגש עם האחר או האחרת. מה גם שהספרות העברית, ובכלל התרבות העברית, עשירות בדוגמאות של חציית קווים לאומיים, למשל הספרים 'חצוצרה בוואדי' של סמי מיכאל, 'המאהב' של א"ב יהושע ועוד רבים. וזה בכלל מתחיל במקרא: מה עם רות המואבייה? זאת לא התבוללות? אז נבטל את מגילת רות? זה הרי הדבר הבא. אז אני מבינה שיש משהו בעייתי בחציית הקווים הלאומיים במירכאות, אבל יש בזה גם משהו כל כך אנושי. למה לא להתמודד? מה, הערבי חייב להיות רק אויב?".
איפה עובר הגבול?
"העיקרון המנחה אותי באופן אישי בהתנהלות האנושית והחינוכית שלי הוא לא לפגוע בזולת. אני מעדיפה לא ללכת אל הקצה הקיצוני ולאתגר את המבוכה או את אי הנוחות של התלמידות והתלמידים שלי".
"אם ברוך גולדשטיין היה משורר גדול, לא הייתי מאפשר ללמוד את היצירות שלו", אומר מצדו ד"ר צמרת. "גם את 'מיין קאמפף' לא הייתי מסכים לשלב במערכת החינוך".
פרופ' רובינשטיין מצדו קובע אמות מידה הרבה יותר מובהקות. "הגבול עובר כאשר ישנה הסתה לאלימות וגזענות", הוא פוסק. "למשל ספרות שמסיתה נגד ערבים ואומרת שצריך להרוג גויים. כאן בוודאי מדובר במקרה שעובר גבול. אבל הספר של דורית רביניאן לא עושה את זה בכלל. אי אפשר אפילו לומר שהוא נוקט עמדה לטובת שום צד".
ממשרד החינוך לא התקבלה תגובה עד למועד סגירת הגיליון.
כרמית ספיר ויץ
מחירה של צנזורה
במשרד החינוך שכחו שאנשים הם יצורים חושבים, ואם תמית אצלם את היכולת להפעיל מנגנון ביקורת, על העתיד של כולנו ייסתם הגולל
צאדק, פועל ערבי, מגלה כי ביתם של אברהם וג'ינה הוא בית משפחתו, שממנו ברחו קרוביו במלחמת העצמאות ("ארבעה בתים וגעגוע", אשכול נבו). נוח היהודי מנהל סיפור אהבה סוער עם שכנתו הגויה מארינקה ("מאחורי הגדר", ביאליק). דבורה, יהודייה דתייה, זקנה ובודדה מעיירה בליטא, מהגרת לאמריקה בעקבות בנה ועוברת להתגורר בביתו בניו יורק. הבן, שהגיע אל העולם החדש 18 שנים קודם לכן בחוסר כל, הצליח בעסקיו ואף הקים משפחה. הוא נשא אמריקאית ונולדו להם שני בנים ("כרת", י"ד ברקוביץ). "אל מלא רחמים" (יהודה עמיחי), התופס מקום של כבוד בטקסי הזיכרון בבתי הספר, אינו אלא התרסה כלפי האל הגדול שאינו מיטיב כלל ועיקר עם ברואיו. ויש עוד, אך קצרה היריעה: "חירבת חיזעה" (ס. יזהר) או "תש"ח" המחובק של יורם קניוק, שאינו אלא כתב ביקורת ואישום חריף מאוד כלפי דור תש"ח, על פירוק האתוס הציוני לגורמיו הקטנים.
הרעיון ברור. אם המבחן היחיד שעומד בפני אנשי משרד החינוך הוא המשקפיים הפוליטיים, הרי שיש לנקות את תוכנית הלימודים בהקדם מחלק גדול מהיצירות הנלמדות, שמא ייטעו רעיונות זדוניים בראשיהם ובנפשותיהם של תלמידי ישראל הרכים.
ויש אפשרות נוספת: להפנים שלא תעזור פה צנזורה משום סוג. להבין שיש ללמד יצירות ספרות תוך בחינת המוטיבים האמנותיים האצורים בהן ועוד דברים מהותיים שנשכחו ונרמסו תחת הפריזמה הפוליטית הצרה. למשל חוויות רגשיות, רוחניות ואסתטיות, ומפגש עם עולמות שונים ועם תפיסות מגוונות.
הכל מתחיל ונגמר בלימוד, ומי שרוצה ללמד את הדור הבא, מוטב שילמד בעצמו: שירו של אלתרמן "על זאת", שפורסם ב־1948 בעיתון "דבר", נכתב כפי הנראה על טבח בלוד ב־1948, אך מציג אותו כמקרה חריג (חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה/ נעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעֵר־כְּפִיר. וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר/ אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה/ נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר/ וְהַנַּעַר חִיֵּך בְּשִׁנַּיִם־חָלָב: / "אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע"... וְנִסָּה/.רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו.../ וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה").
השיר צונזר תחילה, אך עד מהרה הורה בן־גוריון לשכפל אותו לחיילי צה"ל. את בן־גוריון המנוח אי אפשר להאשים בפוסט־ציונות, אבל מהאקט שלו בעבר עלה דבר אחד שהספיקו לשכוח פה: אנשים הם יצורים חושבים, ואם תמית אצלם את החשיבה ואת היכולת להפעיל מנגנון ביקורת, על העתיד של כולנו ייסתם הגולל.