1.

“מה זה?" אמר שובבו, “לא יכול להיות".

הסתכל בניירת. הסתכל שוב במדפים. וספר שוב. וגירד בראש. ופלט בקול: “או שמישהו גונב תרופות, או שאני לא יודע לספור. ואם אני לא יודע לספור אז אני לא מחסנאי. ומכיון שאני כן מחסנאי, אז מישהו גונב תרופות. מה שרצינו להוכיח. סוף נקודה. לא מתווכחים יותר!".

והיה מאוד מרוצה, כי מחוץ למחסן לא העז לדבר לעצמו בקול רם.

 2.

“גונבים תרופות?!", אמר איל, מנהל המחלקה, ונגע בראשו. הוא היה רק בן 36, אבל בשנה האחרונה הקריח בקצב שכבר אי אפשר היה להסתיר. זה מאוד הטריד אותו. 

“יש חוסרים על חוסרים", אמר שובבו. “אתה יודע מה - נעשה בלשות, נראה מי זה".

“מה זאת אומרת בלשות?"

“נתחבא. בשקט. כמו סבא שלי בבגדד, שהיו גונבים כסף בשביל המחתרת הציונית".

“סבא שלך היה במחתרת הציונית?"

“לא", אמר שובבו. “הוא זה שתפס אותם".

“סבא שלך תפס אותם?", אמר איל. “למה, הוא היה אנטי־ציוני?"

“למה אנטי?" אמר שובבו, “מה הוא לא יהודי? הוא רק אמר להם לשלם מע"מ על כל מה שגנבו. והם לא רצו".

“היה אז מע"מ בכלל?"

“לא", אמר שובבו. “לקח בדיעבד. למקרה שיהיה".

“נו, ו - ?"

“והיום יש!", אמר שובבו. “כמו נביא, הוא היה".

 3.

“אני צמא", אמר איל. שניהם התחבאו כבר שלוש שעות במחסן התרופות, ואף אחד אפילו לא עבר בסביבה. תיירות המרפא הלטבית איננה מה שהייתה פעם.

“קח", אמר שובבו.

“מה זה?"

“סביח". 

איל הסתובב אליו. “סביח זה שתייה?"

“תלוי כמה זמן זה עמד", אמר שובבו. “לחצלץ לך?" 

“מה?"

שובבו הרים קופסת פלסטיק. היו בה חצילים מטוגנים, וטבעות בצל. “לבצלץ לך?"

“ששש..." - אמר איל - “מישהו בא".

ואז הם ראו את דוקטור נועה אלמוג, הצעירה והיפה, מתגנבת למחסן וממלאת את תיקה בתרופות. הם הביטו זה בזה נדהמים.

“אני יעצור אותה בשם החוק", אמר שובבו וקם. 

איל הוריד אותו חזרה: “לא! חכה".

“מה לחכה? בשביל מה לחכה?"

“זאת נועה, שלנו... זה לא... אולי יש לה סיבה?"

“בטח יש לה סיבה. היא מיסוממת".

“בסדר, לפני שמערבים משטרה - “

“אתה", חתך אותו שובבו, “הולך לפי הרגש. זה לא טוב".

איל חשב: הוא צודק. אבל בגיל 36, אחרי שהחברה האחרונה שלך כבר הפכה לזיכרון רחוק, ופתאום אתה מוצא את עצמך מאוהב - 

“תן לי לדבר איתה", ביקש.

“אצלנו יש פתגם", אמר שובבו. “מי שלא מלשין בזמן, בסוף מקבל מכות מאבא שלו, עם סרגל חישוב".

איל כמעט הגיב, אבל יש רגעים שאתה אומר לעצמך: את הסיפור הזה אני לא רוצה לשמוע.

4.

איל מיהר במסדרונות המתפתלים, ושובבו אחריו. הוא ניצל את זריזותו הטבעית, וחמק אל תוך חדר המדרגות. הוא ידע שזמנו קצוב. למזלו, בין הקומה השנייה לשלישית עמד נציג משרד הבריאות, חרדי שמן ואסתמתי, ועישן סיגריה ליד חלון שאמור היה להיות פתוח. הוא לא היה פתוח. העשן מילא את החלל האטום.

“יופי, גולדברג, תסריח את כל המדרגות".

“נו, זה אשמתי שאסור לעשן במחלקות?", השתעל החרדי. “זה עושה אותי ממש חולה".

איל הביט בו בזעם. אבל אז עלה רעיון במוחו.

“גולדברג", הוא אמר והניח יד על כתפו, “אתה חייב לעזור לי".

“לך" - אמר גולדברג - “אפילו הקדוש ברוך הוא לא יכול לעזור".

“דבר עם שובבו, המחסנאי. תעסיק אותו, אני חייב לדבר עם דוקטור אלמוג ביחידות".

“אני אדבר עם שובבו? על מה? אני משגיח כשרות".

“אתה...", איל הביט בו. “אתה נציג משרד הבריאות".

“אה", אמר גולדברג. “נכון. התבלבלתי עם העבודה השנייה שלי".

“איזה עבודה?"

“בבורגראנץ'".

“אתה משגיח כשרות בבורגראנץ'?", שאל איל.

“אל תדאג", אמר גולדברג. “זה לא מפריע לי לעבוד פה". 

“איך זה לא מפריע לך?"

“אני בקושי נמצא שם. המבורגר - מה כבר יכול להיות לא כשר בזה?"

“תקשיב", אמר איל. “פה, אתה אוהב לעבוד? אצלנו?"

“נו, בוודאי", אמר גולדברג. “למה לא?"

“אז אם לא תעסיק את שובבו כמה רגעים... אתה תישאר רק עם המשכורת מבורגראנץ'".

“ומהוועד למען החייל", הוסיף גולדברג. 

“אתה? בוועד למען החייל? אתה בכלל היית בצבא?"

“לא", הודה גולדברג בצער.

“אז מה אתה עושה בוועד למען החייל?"

“באמת הם לא ביקשו שאני אבוא הרבה".

“טוב...", אמר איל. “אז תישאר רק עם הבורגראנץ', ועם הוועד למען החייל".

“וחברת החשמל, גם".

איל הביט בו. “מה אתה עושה בחברת החשמל?"

“איך וייס נישט", אמר גולדברג ומשך בכתפיו: “חשמל?" 

איל ספר בלב עד שלוש, ואמר בשקט: “אתה רוצה להמשיך לעבוד פה, או לא?!"

וכך יצא ששובבו יורט על ידי נציג משרד הבריאות החרדי, ונתפס לשיחה ארוכה בעניין יבולים משנת שמיטה בסלט של הקפטריה, בעוד איל מחפש בטירוף את דוקטור נועה אלמוג. זה לקח זמן מה, אבל בסוף הוא מצא אותה: בחניון, בפינה נסתרת, עומדת ומחלקת תרופות לעובדים הזרים של בית החולים. הוא רצה לקבור את עצמו מרוב בושה.

 

 5.

“אני מצטער מאוד", אמר שובבו. “גניבה זה גניבה!"

“עובדים זרים, בחייך", אמר איל, נשרך אחריו במסדרון, מנסה לעכב אותו. “אין להם כסף לתרופות". 

“פשע זה פשע!"

“אבל זה בשביל לעזור לאנשים", אמר איל.

“זה גם הנאצים אמרו".

“אני לא חושב שהם ניסחו את זה בדיוק ככה".

“כבר התקשרתי למשטרה", אמר שובבו, שועט קדימה. “הם במחסן עכשיו".

איל נעצר במקומו. הוא הרגיש חלש. לרגע חשב לוותר על הכל. פשוט להיכנס לאוטו ולנסוע. הוא עצר בקפטריה, קנה בקבוק בירה, ושתה את כולו בשלוש לגימות גדולות. ואז החל לצעוד לכיוון המחסן. 

שם, בין המדפים, מצא את שובבו עומד, ולידו שוטר. השוטר היה עצבני. מאוד. שובבו היה נבוך. מאוד מאוד. 

“אני באמת מצטער", הוא אמר שוב ושוב. “היה פה חסר, ופה חסר, ופה - "

“ועכשיו?", אמר השוטר בכעס.

“עכשיו לא חסר כלום", אמר שובבו. הוא כמעט בכה. “אני לא מבין איך זה יכול להיות".

“זה תלונת שווא", אמר השוטר. “מזלך שאני לא עוצר אותך!".

והסתלק. והשאיר את שובבו עומד פעור פה, ומושפל. 

“איזה בושות", אמר. “איזה בושות. שובבו לא יודע לספור". 

הוא שלף מספריים מאחד המדפים, וכיוון אותם לעבר לבו.

“לא!", אמר איל, ולקח לו את המספריים מהיד. “מה קרה לך!"

“עיראקי שלא יודע לספור - מה נשאר לו לחיות?"

“תאכל משהו, תירגע. לא קרה כלום".

“טוב...", אמר שובבו, “תחצלץ לי".

“סליחה?"

“תבצלץ לי".

“את מה?", אמר איל.

“מה יש לך ביד?"

“זה?" אמר איל. “זה חטיף גרנולה".

“אתה רואה שאני בדיכאון!" אמר שובבו. “תחצלץ, נו".

 6.

“זאת את, שהחזרת את כל התרופות?", שאל איל.

“כן", אמרה נועה. הם ישבו באוטו שלה. היא בכתה קצת קודם, והמסקרה שלה נזלה.

“תשמעי...", אמר איל, “את יודעת שלא הייתי מלשין עלייך אף פעם".

“זה בסדר", אמרה נועה.

“לא, זה לא בסדר. מסכנים העובדים הזרים".

“פחחחח", אמרה נועה. “למה אתה חושב שהחזרתי הכל?"

“למה?"

“כי הם לא רצו מזה שום דבר".

“מה לא רצו?" שאל איל. “מכל המיליון תרופות שיש לנו במחסן - הם לא רצו כלום?"

“לא," אמרה נועה. “חוץ מדבר אחד".

“מה?"

במקום לענות, היא החוותה בראשה כלפי שלוש מנקות אריתראיות שעבדו בחניה, שתי מטפלות פיליפיניות שדחפו שני זקנים בכיסאות גלגלים, וסניטר ערבי שעמד ועישן סיגריה. לכולם היו פרצופים קפואים לחלוטין. כולם ניסו לחייך אליה חיוך גדול, וכולם נכשלו.

“בוטוקס?!", אמר איל.

נועה הורידה את עיניה במבוכה. אבל איל היה מאושר לרגע, ואפילו לא ידע למה.