אצלי זה מהבית, החל מהתפילות שאני זוכרת מבגדד, עיר הולדתי", כך משיבה המשוררת אמירה הס על השאלה מאיפה העברית העשירה בשיריה, לקראת "דבר אהבתי כצעקה" - אירוע מחווה לשירתה שייערך מחר ב"לשון ראשון 9", כנס השפה העברית, שנפתח היום בראשון לציון. "כבר כילדה ייחסתי קדושה לאותיות שבהן נכתבו".

נראה לך שגם הילדים של היום סופגים את האהבה לעברית מהבית?

"לצערי זה בדיוק ההפך. מהבחינה הזאת הדור הולך ופוחת. אם הם פשוט לא קוראים ספרים ולא מתעניינים, איך הם יכתבו שירים? העברית איננה נרכשת כדבר מובן מאליו. כילדה, אהבתי לקרוא המון ספרים ולא היה יום שבו לא ביקרתי בספרייה. היום זה בכלל לא ככה, ומי מהילדים קורא שירה? איפה הרוחניות, כשהכל טכנולוגי? לדעתי, הטכנולוגיה מרוקנת את העולם. אולי היא מעשירה אותו בחשמלים, אבל באותו זמן לא נותנת לשכל להתפתח".

כמשוררת, הס (72) דווקא התפתחה, אם כי היא מודה ש"עם יראת הכבוד שלי כלפי העברית, לקח לי זמן להפשיט את המילים ולעשות אותן פשוטות ורזות. לא רק לכתוב בשפה גבוהה". לא רק רזות: "כמעט הבאתי את המילים שבשירי למצב אנורקסי, דבר ששינה את זווית המבט שלי על המציאות".
 

לדבריה, אהבת העברית הוליכה אותה אל כתיבת השירה. "הייתה לי תמיד נפש לבדית ואחרת, שהקשר שלה למציאות הייתה דרך הרגש והגעגוע", היא מספרת. "נטיתי אל השירים, אבל איכשהו לא מצאתי את הדרך כיצד לכתוב אותם. עם זאת, ידעתי שאעסוק באמנות ואפילו חשבתי להיות שחקנית".


ערבסקות מזרחיות


כמשוררת, נחשבת הס, תושבת ירושלים, דוגמה למי שחוותה פריחה מאוחרת. בראשית שנות ה־80 מצאה את עצמה בסדנת שירה שהעביר המשורר אשר רייך, "שם הרגשתי שזאת דרכי ושאני נמצאת במקום שבו אני צריכה להיות". כמו כן השתתפה בסדנה שבה הדריכה דליה רביקוביץ המנוחה. "אני מתלמדת כל החיים, וזה עדיף בעיני מלהיות מלמדת", מעידה הס.

ועד אז מה עשתה המשוררת?

"הנשמה שלי שוררה, אבל למחייתי עבדתי כמזכירה במשרד החקלאות, גם בלשכת העיתונות הממשלתית. במקומות אלה ואחרים לא ידעו שעובדת אצלם משוררת לעתיד".


הס, שהמורה שלה לאנגלית בתיכון, ד"ר משה הילמן, הצביע עליה כמי שכאשר תגיע לגיל 50 תרוץ בשדות ותפיץ דבר שירה, לא המתינה לגיל הזה כדי להוציא לאור את ספר ביכוריה, "וירח נוטף שיגעון", ופרסמה אותו בהוצאת עם עובד כשהייתה כבר בת 41.


למעט "יובל", גם ספרי השירה הבאים שלה – "שני סוסים על קו האור", "בולע האינפורמציה", "אין אישה ממש בישראל" ו"הבולימיה של הנשמה" – מעידים על עולם דימויים ססגוני המאפיין אותה. ספרה האחרון, לפי שעה, "כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות", הופיע לפני כשנה וחצי בהוצאת עם עובד, שם כאמור יצא ספר ביכוריה.


אנשים הופתעו כשהעזת לפרסם את ספרך הראשון?

"לא כל כך. הם אמרו עלי שתמיד נשמעתי כמי שמדברת שירה ולא שפת יומיום. 'את מדברת בשפה של שבת', אמר עלי מי שאמר".

אף על פי שיש המוצאים בשירתה של הס הד לערבסקות מזרחיות, הס, שלדבריה הייתה נשואה כ־40 שנה ליקה, טוענת שאף פעם לא הייתה משוררת מגויסת. "לא אמור להיות שום קשר בין המוצא שלי לבין השירה שאני כותבת. יכולתי לכתוב אותו דבר גם לו הייתי נולדת על המאדים", היא אומרת.


אבל.

"אכן, יש 'אבל'. משורר חייב שבשירתו ישתקף המקום שבו גדל. לכל אחד יש תבנית נוף גדילתו. זה אמור להיות ברקע. מה שמניע את המשורר זאת הנפש, לא החומר שממנו נספגו הדברים".
 

מקובל עלייך שיש משוררים המתאמצים לקדם את שירתם באמצעות מזרחיותם?

"אין לי מושג מה עושים אחרים, אם כי אני מכבדת כל אדם שמאמין במה שהוא עושה. אם הוא חושב שהוא מביע את האמת של נשמתו, הוא מכובד בעיני. אבל איך כתוב בתנ"ך? – יש נביאים ויש המתנבאים על חבל הנבואה".


איזה תפקיד את מייחסת לשירה?

"ברוב תמימותי ממש ייחסתי לה תפקיד נבואי, כשחשבתי ששירה ונבואה משתלבות יד ביד ויש להן גורל אחד".


התפכחת מזה?

"כעת, כשאני קוראת כל מיני שירים, אני רואה שיש גם מעיינות וזרמים אחרים לשירה - לאו דווקא נבואיים".


השירה מקבלת בארץ את המשקל הראוי לה?

"תודה לאל, התברכתי בהערכה גם בהיותי עולת בבל, עם כל הדיבורים של מזרח ומערב. אני מודה על זה לאלוהים ולאנשים. יחד עם זאת, לקבל הערכה לא בהכרח עושה את המשורר מאושר".


יכול להיות שאמרת שאת מצטערת שזכית בפרס ראש הממשלה והפרס הוא מבחינתך אזיקים?

"הודיתי ואכן הצטערתי. אני מאמינה שאם אתה כותב מכל נשמתך ואתה רוצה שיקראו ויכבדו אותך, זה בא לגמרי ממקום אחר. ברגע שמישהו מעניק לך פרס על כתיבתך, זה מחולל לדעתי משבר נורא. באיזשהו שלב זה גמר אותי, וכמעט חיסל אצלי את הכתיבה".


אם יכריזו עלייך ככלת פרס כזה או אחר, זה יהיה אסון מבחינתך?

"אני לא יודעת מה יהיה בעתיד, אבל אני באמת מאמינה שפרסים הם דבר מקלקל. אני לא צריכה אותם כדי שהם יהיו כלונסאות עבורי. כי אני כותבת באמונה שלמה ומתוך השתחוויה. אצלי זה צורך ואלה הם החיים שלי".


דברייך מעניינים. הרי ידוע על משוררים, ועל אמנים אחרים, ההופכים עולמות כדי לזכות באיזשהו פרס ומציעים את עצמם כמועמדים.

"אם זה כך אצלם, והפרס לא מפריע להם, אשריהם".


"דבר אהבתי כצעקה" – מחווה לשירת אמירה הס, רצף של שלושה אירועים: סימפוזיון, מרתון הקראת שירים ומוזיקה, סימפוזיון בנושא שירה, פמיניזם מזרח ומערב, בהנחיית פרופ' חביבה פדיה, 


25.2, חמישי, 19:00, אודיטוריום היכל התרבות ראשון לציון.