דיק סוואב הוא רופא המתמחה בנוירולוגיה, ומחקריו מתמקדים בתחום הפיזיולוגיה והאנטומיה של המוח. ספרו "אנחנו, המוח שלנו" (הוצאת כנרת זמורה ביתן) הוא על כל מה שהוא אנושי, חברתי ופוליטי. והכל בראש כמובן. במוח. או בלשונו של סוואב: "כל עניין או פעולה שאנחנו מבצעים, חווים או חושבים, מתבטאים בשינויים בפעילות המוח". 


זוהי סקירה מדעית פופולרית שמקנה מושג מסוכן על מהות המוח ותפקודיו. לא שהיא מובילה לשבץ, אלא ששינון שטחי של מושגים ודוגמאות עשוי להביא להתנצחות - כביכול שוות כוחות - בין מי שקרא את הספר לנוירולוג מומחה.


החלק החשוב בו הוא לא המסקנות המדעיות, אלא החברתיות והפוליטיות. בנים אלימים מבנות, הוא קובע על סמך רמת הטסטוסטרון. "כפי שהתברר לאחרונה, גם סרטים ומשחקי מחשב אלימים עלולים לעודד התנהגות אלימה", הוא כותב, "ולכן יהיה זה מן הראוי שנזכיר גם פרקים מסוימים בתנ"ך שבהם האל מעודד מעשה הרג, המגבירים את הנטייה לפשעי אלימות אצל אנשים דתיים בלבד".


מהפה של סוואב בהולנד לאוזן של אלוהים אי שם. "מובן", הוא כותב בעניין פעילות המוח והאמונה הדתית, כי "אין לראות בשינויים בפעילות המוח הוכחה לקיומו או אי קיומו של האל. המחקרים רק מסייעים לנו להבין ולהכיר את המערכות והמבנים של המוח המופעלים בזמן החוויה הדתית הרגילה, או בשעת החוויה הדתית הקיצונית הנלווית למחלות נוירולוגיות ופסיכיאטריות מסוימות". מה שאולי מסביר את ההתנהלות של חלקים בחברה הישראלית, כולל מעצבי דעת קהל ומקבלי החלטות. "בתרבויות ובדתות מסוימות", טוען סוואב, "איבוד תחושת המציאות הוא תופעה מקובלת ולא נחשב הפרעה פסיכיאטרית". 


די מרנין ללמוד ש"קליפת המוח האינסולרית פעילה בחוויות הרגשיות, ומתאמת את התגובות הגופניות". אין ספק שזהו קלף מנצח. כך יגיע כל הוזה, נוכל או רוצח לבית המשפט עם מיפוי המוח. הטיעון לקולת העונש: זה לא אני, זה המוח שלי. יותר מדעי מ"זו אשמת החברה", ותקף יותר מ"אני בכלל משוגע".