"אישה לבדה", אילנה המרמן, אחוזת בית ספרים, 302 עמ'


ספר הזה מוגש לכם גם אם אינכם מסכימים עם הדעות הפוליטיות של אילנה המרמן. הכתוב בו מוצע לכם כי אתם בני אדם, כי אתם אוהבים את הארץ שהיא ביתכם; אתם שואפי חיים ומאחלים לילדיכם עתיד טוב יותר מן ההווה; אתם נהנים מיופיים ומאופיים של בני אדם טובים–לא–חשוב–מאיזו–עדה–או–עם; אתם קוראים פקוחי עיניים ופתוחי לב, ואינכם חוששים להושיט יד ואינכם מפחדים להכיר את מי שלא הכרתם עד היום. אתם מבקשים ספר שמילותיו פשוטות וברורות ואמירתו נובעת מלב חכם. זה ספר בשבילכם, אחים.



אילנה המרמן (ילידת חיפה, 1944), סופרת, עורכת, מתרגמת, כתבה את הספר בעשרות שנים של נסיעות ביהודה, שומרון ועזה. כמו יזהר דוד, שמוצג לצדה בעמוד, בחרה גם היא לכתוב על עצמה בגוף שלישי. כך היא חושפת את בדידותה ואוזלת ידה והעזתה ונחישותה ובהלותיה ושמחותיה הספורות של אישה אחת הנוהגת לבדה. לעתים קרובות היא מניחה למכוניתה לייצג אותה. “עכשיו יצאה הפורד–פיאסטה האדומה לדרך קצת באי–רצון, מתמהמהת (...)". יש משהו קומי, כמו פזמון חוזר בשיר משעשע, באזכורי אותו כתם אדום הנוסע בכבישים אסורים בנסיעה, בדרכי עפר משובשות, מעבר למחסומים ולשלטי אזהרה. אלא שהמכונית נוסעת, גלויה בפגיעותה, בחוצפתה ובתומתה, לכפר ערבי שמעבר להררי החושך, במושגי העם היושב בציון. וקרוב לוודאי, שהנהגת מפרה בנסיעתה תקנה כלשהי שנוצרה למען ביטחון אזרחי ישראל.



פרקי הספר מתחילים במסע אופניים בניו זילנד. גם שם הוזהרה האישה–לבדה מפני טיול בלא ליווי. כי אפילו בארץ המרעה המנומנמת יש ילידים מפחידים, ואוי לאישה–לבדה אם תיתקל במי מהם. אבל האישה, בדחף רגשי שאינה כובשת, טיילה לבדה בקצה העולם, וגם כאן היא נוהגת לכפרים ערביים שישראלים אינם נכנסים אליהם. היא נוסעת לבית כלא בעזה לבקר אסיר ביטחוני, ומסיעה לחוף ניצנים חבורת ילדים פלסטינים שמעולם לא ראו ים. המרמן מתארת את המסעות בלי להסתיר את חששותיה מפני המחסומים ואת המתח שמא יאבד איזה ילד. והיא מוסיפה לתאר בכנות איך הבריחה גבר בתא המטען כדי שירוויח יום וחצי של עבודה, ואת בתו לקחה בינתיים לטיול בירושלים.



היא כותבת על רגעי הסיפוק בתום יום כזה, ועל התסכול והצער ביום אחר. היא מסיעה למחסום שמצפון לירושלים חולת סוכרת עזתית צעירה שלקתה בעיניה. אמה מתלווה אליה. כשהן שבות מרמאללה כעבור שלושה ניתוחים מתברר שהצעירה נותרה עיוורת, והמרמן מחזירה אותן למחסום ארז בשתיקה. הכותבת המנוסה שולחת פניות חוזרות ונשנות לרשויות השלטון ואינה מופתעת כשבעיה אנושית לא נפתרת, ואינה נדהמת כשלפתע, באותו אין–הסבר, היא נפתרת. המרמן אינה מסתירה את חולשתה, כשהיא מזניחה ושוכחת לברר עניין עד תום. ובין לבין היא מתארת את ישיבתה הנרגעת בגינת ביתה הירושלמי. היא מסוגלת לחיות בעולמה האינטלקטואלי המוגן במקביל לעולמם של ידידיה הסובלים מהכיבוש, ובכל זאת מקיימים חיים נורמליים. ובין העולמות היא אישה לבדה המתאבלת על מות בן זוגה ואחותה.



היא מספרת על מפגשי שיחות מעניינות ומפגשי חום משפחתי. גברים שכלואים זמן רב בלא כתב אישום, מדברים עמה על שלום. היא שותה איתם קפה, אחרי שהם משתחררים סוף–סוף, על שפת הים של עזה, וצוחקת מבדיחותיהם המקבריות. כשפורצת מהומה בסמטה בג'באליה, ילדים זורקים אבנים וחיילים רודפים ויורים, התושבים מושכים אותה אל אחד הבתים ומכבדים אותה במשקה עד יעבור זעם.



המרמן אינה משעממת לרגע: ספרה חי, אישי ורלוונטי, ועוצמתו מוחשת מתחת לפני השטח. לעתים התיאורים נעשים ספרות יפה בזכות הנינוחות הסיפורית המנוטרלת מזעם. לא המספרת צועקת, הסיפור צועק בלי להרים את קולו. 



. פצצה מתקתקת, מאת יזהר דוד. צילום: יח"צ


מחיר הנפש

“לילה מסביב" היה הכינוי שהעניק הכותב למשת"פ שגייס מקרב חמאס בשכם. שפע קונוטציות מזדעק אל הצירוף הזה. פלמ"ח, היי הג'יפ, זמנים נלהבים, צעירים, וגם אופל מסביב. לא רואים דבר והתחושה רעה ומבוהלת, כמו בהווה חסר עתיד. כפי שהרגיש הכותב יזהר דוד, מנהל שטח לשעבר בשב"כ, בשעת מילוי תפקידו באינתיפאדה השנייה. הספר, השותת דם בני אדם וצער נורא, ודיכאון, ואובדן דרך של צעיר ישראלי מעמק יזרעאל, מציע התבוננות חודרנית ביחיד המשרת בשב"כ, ובארגון המקיף אותו.



בין שאר העובדות המרות, מתברר שהגופים העוסקים בביטחון ישראל מעניקים שמות לא רק למלחמות ולמבצעים, אלא גם לבני אדם, לסיכול ממוקד, לפיגוע. השמות הטעונים מפקיעים את האדם או האירוע ממציאות זהותו, ומנכסים אותה למציאות הביטחוניסטית, הווירטואלית, המתנהלת בחפ"קים. ההפך משירה של זלדה, “לכל איש יש שם". ליזהר דוד, מחבר “פצצה מתקתקת" (כנרת זמורה–ביתן, 272 עמ'), הוענק השם “אלון".



הספר האוטוביוגרפי חושף בלי הסתר את ההידרדרות הנפשית של בן מושב שבחר להתגייס לשב"כ. אחרי שסייע להרוג בכיר בתנזים, שקע בדיכאון שהלך והחריף. כשדיבר לבסוף, פתח ואמר: “רצחנו אב לארבעה ילדים בלי שום סיבה ובדם קר". מאותו רגע החלה דרכו החוצה מהשב"כ, והיא עברה בייסורי נפש חריפים עד כדי אובדנות.



כותרת המשנה של הספר “סיפורו המטלטל של איש שב"כ" מדייקת. יש לקוות שהחשיפה האישית של דוד אכן סייעה לו בתהליך ההבראה. ב"אחרית דבר" הוא כותב “יזהר, יזהר, אני ממלמל, מנסה להתרגל מחדש לשמי הישן". אם אתה מביא איתך ל"שטח" את ההומניות הטבועה באישיותך, את המצפון, את החשיבה העצמאית, את אנטנות הרגש שאינן חדלות לראות את האדם שמולך - צפויים לך חיים מורכבים. גילוי הלב של מי שהתגייס להגן על אזרחי ישראל הוא שי נדיר לקוראים משירותי הביטחון ולאזרחים פשוטים.