אורגד ורדימון, שנולד בתל אביב ב־1939, הוא איש קולנוע, סופר ומשורר. כמפיק השתתף בהפקת המחזמר "שיער", 1970 (עם צביקה פיק וגבי שושן); בהפקת "שמח בנמל", 1971 ועוד, וכן ניהל את קולנוע תכלת בתל אביב בשנות ה־70; ניהל את קולנוע אלנבי בתל אביב בשנים 1963־1987, שבמהלכן נחל הצלחה במאבק הראשון לפתיחת בתי קולנוע בערבי שבת; וניהל את קולנוע חן ברחובות בשנים 1993־2013. בין יצירותיו ככותב: תסריט לסרט

The Shelter (7691), הספרים "מתחת לפוסטר של חלף עם הרוח", "המלחמות הקטנות שלי", "באהבה", "שנות חיינו היפות ביותר", "ציפור באולם ההמתנה", ספר שירים, ו"סוזן, ילדי השיטה". ורדימון הוא גם פעיל חברתי, שהיה ממנהיגי "רצ, התנועה לזכויות האזרח" ותנועות מחאה נוספות.

האם היום, לאור גילך וניסיונך, יש יצירות שהיית שב אליהן ומשנה אותן – מוסיף, מסיר, גונז?
"יצירותיי מתפרשות על פני תחומים רבים, החל בצאצאי - שניים ושתיים – שאיני יכול לחשוב ולו על שינוי אחד שהייתי מנסה להצמיד להם. והרי ספרי האחרון 'סוזן, ילדי השיטה' עוסק גם בכך – באותם צמתים הנקרים בדרכנו, צמתים שבהם כל בחירה יוצרת מצב חדש גם לגבי העתיד וגם לגבי העבר, ההולך ונדחס לתוך מאגר הזיכרונות, שחלקם הולך ומתפוגג או להפך: קיים אך פושט ולובש צורות עד כדי כך שעם השנים הוא יכול אפילו לאושש אמיתות שונות. אם יש תכונה שאפיינה אותי במהלך חיי – בכל התחומים – הרי שהיא יצירתיות. יצירתיות – עוד ועוד צמתים, בחירות, ומטבע הדברים גם מהפכים. אחת מהתוצאות של המהפכים הללו התבטאה בפנייתי אל הכתב, הכתיבה והאמנות. החל במכתבים של אכפתניק לפוליטיקאים, לעיתונים ולחברים.

במקביל, למחייתי, מצאתי את עצמי מנהל בתי קולנוע – כמו תכלת בתל אביב וקולנוע חן ברחובות, שבהם פרצתי לתחום שהיה ראשוני בזמנו, תחום סרטי איכות – מושג שאותו הגדרתי בזמנו, כתוצאה מוויכוח אמנותי עם אורי זוהר. אולי אציין חרטה אחת, טכנית אך משמעותית ביותר לספרי השני 'שנות חיינו היפות ביותר': הספר יצא ארוך ביותר, וכשבאנו להכריע באשר לפונט, בחרתי בגודל קטן מדי. קטן – כדי לא להכביד על קוראים בנשיאתו – אך הסתבר לי שהכבדתי בכך על הקוראים המבוגרים. את הספר הפקתי בעצמי, ובשעתו הייתי עדיין שבוי בדימויים מילדותי, כאשר אותיות קטנות היו כמו הבטחה לספר המתאים לקוראים טובים ורציניים. דימויים ודעות קדומות של ילד, המלווים אותי עד זקנה. ומכאן שאיני יודע על מה להצטער: על שאני עדיין נושא עמי דעות קדומות של ילד, פריק של קריאה, או על כך שלא השכלתי ללמוד ולהפנים שהעולם אינו בדיוק מה שחלמתי שהוא".

"שנות חיינו היפות ביותר" מאת אורגד ורדימון

על מסך גדול

ספרו של ורדימון "סוזן, ילדי השיטה", שיצא לאחרונה, נכתב בעקבות צומת פתאומי בחייו של ורדימון - מחלת הסרטן בה לקה. "התחלתי לכתוב את הספר בסוף 2005, כשהייתי בהקרנות וטיפולים נגד מחלת הסרטן", הוא מספר. "את הערותי והסתייגויותי, החרטות שעברתי והשינויים שרציתי לערוך – את כל אלה עשיתי במהלך עשר השנים האחרונות על פני דפיהן של 13 טיוטות".

אני מניחה שיש מאפיינים משותפים לסוגים השונים של יצירתך שעברו מטאמורפוזה במשך השנים.
"יצירה מבחינתי היא כל פעולה או יוזמה שבה הבאתי לידי ביטוי תכונות וידע אישי שלי כמענה לצורך או ביקוש שעד לאותו הרגע לא קיבלו את התשובות הנכונות. צורך יכול להיות צורך פיזי, אובייקטיבי וחיצוני לי לחלוטין, אך יכול גם לבטא צורך פנימי, אישי, סערה פנימית – משהו שדוחף אותך לכתוב מוזיקה, לכתוב ספר, שירה או לצייר לפסל וכדומה. אגב, בילדותי חלמתי שכשאהיה זקן, אפסל. מימי לא הגעתי לכך, ואם בילדותי חלמתי שהזקנה תקפוץ עלי כשאהיה כבן 50, הרי שבמציאות חלפתי על פני אותו עשור בסערה וכשאני במלוא אוני – לוחם את מלחמותי, נאבק על אופי המדינה שבה אני חי, וכואב את כאב השנאה והשכול – ממאן להשאיר מלחמות אלה לדורות שלאחרי".

יש לך דוגמה ליצירתיות שאתה מדבר עליה?
"בינואר 1968 הייתי הראשון בארץ להפעיל מערכות טלוויזיה במעגל סגור ולהקרין על מסך של 100 מ"ר את משחקיה של מכבי תל אביב בגביע אירופה. איך הגעתי לכך? כשנה לפני כן הייתי במשחק מאוד ידוע, בזמנו, של מכבי נגד קבוצת באדלונה מספרד. עד היום אין שני לאותו משחק בהיסטוריה של הכדורסל בארץ. הביקוש היה מטורף, ואצטדיון יד אליהו הפתוח, שהכיל 5,000 מקומות, היה מפוצץ. יצאתי מאותו משחק כששני דברים היו ברורים לי: אני חייב למצוא פתרון לשתי הבעיות האלו – של הגג הפתוח, בתקופת הגשמים ושל מיעוט המקומות, לאור הדרישה המטורפת. לא ראיתי בכך רווחים, לא זה הדבר שהמריץ אותי, אלא ראיתי את הצורך, ומשהו פנימי לא נתן לי מנוח. כמו רק אני הייתי שם כדי לפתור את בעיות העולם. די מטורף, אך בתוך ימים לא רבים היו בידי הפתרונות לשתי הבעיות".

מילים ולחן

מלבד כתיבת מילים, ורדימון הוא גם מלחין, ובהיותו רק בן 8 כתב את המילים ואת המנגינה לשיר "תחי המדינה", שיר המושמע רבות בימי העצמאות. בראשית שנות ה־70 כתב ורדימון גם לחן למילות מזמור י"ד מספר תהלים. "לימים מצאתי את עצמי מצטער על שלא כתבתי לו בעצמי גם את המילים", הוא מציין. "המילים, שבשעתו אהבתי אותן, החלו עם השנים להתכנס מתחת לכנפיה של אמת פוליטית שזרה לי. השיר מאוד קליט והתקבל מצוין בכל קהל שבו בוצע – אבל פשוט הרחקתי אותו מהמשמעות, ולו רק כדי שלא יהפוך לדגל, לאנשים שהאמת שלהם כה שונה מזו שלי. בשנה שעברה אומנם כתבתי לשיר מילים אחרות, אך בראשי מתנגנות עדיין המילים המקוריות".

האם יש משהו שאתה מרגיש לא מנוסה בו, מין תינוק רך?
"יש משהו, שייתכן שליצירתיות יש חלק בו, הגורם לי לפקוח את עיני מדי בוקר 'אל בוקר חדש', במובן האופטימי של המילה. גם בימים שאני אוכל חרא – ואני משתמש בביטוי החריף כי לעתים קרובות אפילו בביטוי זה יש משום ההמעטה. משהו בי דוחה, מדחיק, שולל או פועל בכל אופן יצירתי אחר – ולו רק כדי לתת בי את הכוח, את אותה אופטימיות תינוקית – לחפש את האור. אולי זהו אותו משהו שהביא את אבי לקרוא לי אורגד – שם שבו גם האור משחק, וגם הגד, המזל.

ואחרי שאני פוקח את העיניים, אני חווה במהלך היום, גם החשוך ביותר, מעין סדק בעננים פה ושם, קולט את אותה קרן שמש בודדה המנסה לעשות דרכה אלי, מבעד לו – ושולח את ידי הזעירה, כזו של תינוק, לאחוז בה ולהתחזק בה. חש כמו יש בי אותם פרצי נאיביות תינוקית, המאפשרת לי – כשמתעורר הצורך – להתעלם מענני הסערה ולהיאחז בקרני המזבח של אותה אופטימיות, אותה קרן שמש. חייבים הרי למצוא את הכוחות, להתמודד בהרי החושך – הלא כן?".

האם אתה רואה עצמך כפרש בודד?
"זהו, שהעניין באמת לא ממש בדמי – לא פעם אני רואה עצמי דווקא כאיש צוות ויש גם הפעמים שאני מגדיר את עצמי כרץ למרחקים ארוכים, שמטבע הדברים זהו סיפור של בדידות. לדעתי יש מקום לשניהם להתקיים ביחד בכפיפה אחת ואף לתרום בשונותם לאותו אדם. וכמו אחת האפשרויות שבספרי 'סוזן, ילדי השיטה', האומרת ששלוש הדמויות – אפשר שהן בעצם דמות אחת".

תסביר.

"הצטיינתי כאיש צוות, גם כטנקיסט – כי בשריון יש עבודת הצוות שבתוך הטנק ויש גם ציוות של מספר טנקים לעבודה משותפת שההצטיינות בה פירושה הבדל בין חיים למוות. ויש גם ימי כספורטאי פעיל, שחקן כדוריד, שזהו משחק שעבודת הצוות שבו היא הקובעת אם הקבוצה תצליח או לא. מצד שני, את המפתח לתובנה זו הבנתי רק כשכתבתי את ספרי הראשון 'המלחמות הקטנות שלי', כשכתבתי על תחרות ארצית של בתי ספר שבה נתבקשתי, במקרה, לייצג את בית ספרי בריצה ל־1,000 מטרים.

מימי לא רצתי ריצה שכזו באופן תחרותי, אבל תוצאות הריצה הביאו את המורה להתעמלות לספר לי שגם ללא תחרויות, ורק מתוך היכרותו עמי, הוא ידע שאני רץ למרחקים ארוכים: 'ושתדע לך, אתה רץ למרחקים ארוכים, כי זה באופי שלך, תובנה לחיים'. והמפגש של שתי התכונות הללו הוא היכולת לעבוד גם כאיש צוות וגם להיות פרש בודד, שהיא אולי אחד המאפיינים של מנהל טוב. כי כמנהל כמו גם מפקד – אתה לא פעם בודד. וגם אם העבודה בצוות היא האהובה עליך, הרי מרגע שאתה בראש הפירמידה, ועד כמה שתשתף אחרים בהתחבטויותיך – ההכרעה היא תמיד של המפקד. ובהכרעות הסופיות אתה תמיד בודד, על כל המשתמע מכך".

ובשעת הכתיבה?
"אפשר לומר שהמקום הנוסף בסיפור חיי שבו הייתי ואני עדיין בודד הוא בשעת הכתיבה. אבל זוהי רק אחיזת עיניים, כי בשעת הכתיבה אני חי בעולם האינטנסיבי ביותר שחייתי בו מימי, עולם שבו האופקים הם אינסופיים והחוויות סוחפות אותי לעולמות קסומים של היה או לא היה, או ייתכן, או אולי, או של קרבה וריחוק, חלומות שבהם רוחשים להם יחדיו תקווה ופחד – והכי חשוב: אני מוצא וממציא בכתיבתי כל כך הרבה אהבה... ותאמרי לי את: האם עם כל כך הרבה אהבה, אפשר בכלל לחוש בודד?".