שלום לך, ד"ר בלפור, מציל חיי. מה שלומך ומה שלום חוליך, שאני יודע שאתה עושה הכל כדי להבריאם ואפילו להשאירם בחיים, במקרים הקשים? הכותב אליך הוא רוני מרמלשטיין. ייתכן שאתה זוכר אותי (לטובה, אני מניח. הייתי פציינט ממושמע ושקט גם בשעות קשות של או שֶׁ - או שֶׁ), מניתוח הקיבה שביצעת בי לפני מעט יותר משמונה שנים, במחלקה הכירורגית שאתה האחראי עליה והמנתח הבכיר בה, בבית החולים הצנוע שבתוככי פתח תקווה, בדיוק ביום הולדתי ה־61.

הסר דאגה מלבך: מכתב זה לא נועד לאיים עליך בתביעה על גרימת נזק גופני לא הפיך או על התרשלות בניתוח ואף לא על אבחנה גורלית מוטעית. עם זאת, הוא גם לא מכתב תודה, למרות הגדרתך כ"מציל חיי", ולא בסרקזם או בטינה. אולי זה חלק מהרהור פנימי על פשר הקיום, מהסוג שצף אצל מתבגרים וכאן הוא מהבהב במי שעוד מעט, מן הסתם, יתחילו הכרתו, זיכרונו וקיומו להתעמעם ולהתאבך כעשן.  

לכן, אולי הדברים הנכתבים כאן, נכתבים לנמען אחר: אלַי, הכותב. אתה, שממילא לא תקרא, כי בטח לא אשלח את המכתב - ואם אשלח ותקרא, מן הסתם לא תזכור, כי מאז עברו מתחת לאצבעותיך, על השולחן בחדר הניתוחים, מאות אם לא אלפים, ביניהם קשישים כמוני, שנותחו בדיוק את אותו ניתוח קיבה. אינני יודע באשר להם, אבל הניתוח שלי, שהפך לשלושה ניתוחים במהלך חודשיים, עד שתוקן בבטני אותו עניין מקולקל, היה אירוע טראומטי וחווייתי, שהשפיע על מהלך חיי. גם לטובה, אני סבור, מבחינה פיזית ומבחינה נפשית. בעיקר משום שזו הייתה חוויית–סַף מכוננת, כמו שנוהגים להגדירה, שבה במשך כמה שעות עמדתי לחדול וחזרתי להיות (במונחים לא–רפואיים בכלל) - אם כי אף פעם לא ציינת את מצבי כמסוכן, ובכלל, בכל שיחותינו כרופא–מומחה וכמטופל, נמנעת בעדינות ובטקט מדרמטיזציה ומדרסטיות בסיכום מצבי.

כל העניין החל מבעיות במערכת העיכול. תמיד הייתי אדם עסוק, דאגן מילדות, רדוף הצלחות וכישלונות, מתוח למדי וסובל מנדודי שינה. אף על פי שעסקתי בספורט - ריצת בוקר של חצי שעה ושחייה (פעמיים בשבוע בבריכה מחוממת ובקיץ בים) ומאוחר יותר שני בקרים במכון כושר - משקלי עלה. הייתי זללן כפייתי של אוכל רחוב מהיר - פלאפל, שווארמה, כריכי נקניק, פיצות ובעיקר מיני לחם טריים. כשכמעט חציתי את מאה הקילוגרם החלו בעיות. רופא צעיר במרפאת הקופה מצא פּוֹליפּים בקיבה. שיטוט בגוגל גילה של"פוליפים" אין מילה בעברית. אלה גידולים חריגים של רקמה בתוך ממברנה רירית, בקיבה או במעיים, דומים לפטריות שמפיניון קטנות ועשויים לדמם. קיימת שיטה ניתוחית חדשנית וקלה לכרות אותם בקיבה, בלי לפתוח אותה. 

עברתי את הבדיקה הנדרשת, גַסְטרוֹסְקוֹפִּיָה, שקיפת קיבה, בעברית שלא משתמשים בה, שגם היא מעין ניתוח. זריקת טשטוש, שלאחריה ההכרה מעורפלת, אבל אתה משוכנע שלא נרדמת לרגע במהלך הבדיקה והטיפול, כרבע שעה, ואתה זוכר הכל - איך הכניסו לקיבתך צינור שבקצהו מצלמה זעירה וסכין ושוטטו שם בחלל הבטן. אתה מתעורר אחרי רבע שעה נוספת, בחדר ההתאוששות, והרופא אומר לך ביובש שהוריד כמה פוליפים ושלח אותם לבדיקת ממאירות. נא לבוא בעוד חצי שנה לבדיקה.

אחרי חצי שנה, הסיפור חזר על עצמו וגם התוצאות: הפוליפים שנכרתו נמצאו ללא ממאירוּת, ופוליפים חדשים גדלו ונכרתו שוב. כאשר עוברים עוד שישה חודשים ונערכת בדיקה שלישית, אומר הרופא בקופת החולים ביובש מנוכר, שהכריתה לא עזרה ושלדעתו המקצועית רק כריתת הקיבה כולה תעזור לשוב לחיים נורמליים. אתה מתחיל לחשוש מהמצב, כי בחזרה לשגרה ובמציאות ללא קיבה אורח החיים שלך עלול להשתנות לגמרי. ואתה עדיין צעיר למדי.

עם אשתי אני מחפש אז דעה שנייה של מומחה. רופא מכר מפנה אותנו לפתח תקווה, לבית חולים קטן, בלב העיר, ואליך, ד"ר בלפור (אולי אתה כבר פרופסור עכשיו). היית רופא וראש מחלקת ניתוחים או רפואה פנימית ואת שבחיך אכתוב כאן: איש נעים וסימפתי במיוחד, מקצוען שאינו מתנשא, מתלבט עם מטופליו וצוותו, סובלני וחביב. הרשה לי מעתה להתייחס אליך כאל גיבור סיפור, בגוף שלישי יחיד. אינני סופר, אך כך נראה לי נכון יותר להציג את הסיפור.

ובכן, הרופא מעיין בכל הדוחות והמסמכים שהבאנו לו ומציע שאעבור שוב בדיקת קיבה. "בבית החולים שלנו כלי הבדיקה והכריתה משוכללים יותר מאשר במרפאת קופת החולים", הוא אומר.

אני שב ושוכב על מיטת החולים, ורופא אחר, כורת–מומחה, איש קצת מתוח, נראה לי, מבקש מהאחות לטשטש אותי שוב, מעמד שכבר הכרתי בשנה האחרונה. כשאני מתאושש הוא אומר לאשתי ולד"ר בלפור, שהוא הסיר כמה מהגידולים, ואחרים, כפטריות ללא גזע כמעט, הוא נמנע מלכרות מחשש שיפגע בקיבה עצמה. ד"ר בלפור מציע שנמתין כמה חודשים ונתהה שוב על מצב החממה שמִתְגָנֶנֶת בקיבתי. "אני רק מבקש שתקחו בחשבון", הוא אומר, "שאם לא נצליח לעצור את הגידולים האלה, שהם שפירים עד עתה, נצטרך לחשוב על כריתת מחצית הקיבה, שבה הם מתרכזים".

אזהרתו הקודרת של הרופא המומחה מקופת חולים התקרבה להתממשות. עברו שלושה חודשים, נבדקתי שוב בבית החולים, והממצא הצפוי היה שהפוליפים חוזרים ומצטמחים ושהרופא הכורת חושש לשוב ולהסירם. "אם כך", אמר ד"ר בלפור, "נצטרך לצערנו לדון באופציית הניתוח, שיהיה אומנם בגסטרוסקופיה, ללא צורך בפתיחת הבטן, כדי לכרות חלק מהקיבה ובתקווה למנוע את המשך צמיחת הגידולים". 

התחלתי לחרוש את האינטרנט ולמדתי שניתוחי קיבה קשים ברובם לביצוע, בעיקר בשל החיבור המחודש של המעי לקיבה, או משהו כזה. סליחה על האי־דיוק המקצועי. 

הרגשה מחורבנת, מטבעי, אינני מקונן, ונוהג ללחום בבעיות שמַקשות להיפתר בדרך רגילה או מסתגל למצבים שאין בכוחי לפתור. כמעט כמו האידיאל של קיפלינג ב"אם". לקחתי חופשה מעבודתי כמנהל עסקי של חברה גדולה לייבוא וייצוא של גרעיני מיזרע - אתה יודע, חיטה, שעורה, דוחן, תירס, קטניות, שיבולת שועל, כותנה וכיוצא באלה - כדי לתכנן את ימי הניתוח, ההחלמה והשיקום עד החזרה לעבודה, כעשרה ימים לפי ההערכה. בסוף, חזרתי למקום עבודתי אחרי שלושה חודשים ומינוס כ־30 קילוגרם.

התאשפזתי בבית החולים ערב הניתוח. קודם לאשפוז, באותו ערב, היינו עם כל החברים הוותיקים, גילאי סוף ה־50 - תחילת ה־60. אכלנו, שתינו, שוחחנו ונהנינו, אבל בקרבַי כבר החל התקתוק לאחור, מונוטוני, מכווץ בטן. הקדמנו לצאת ולשאלות חברים אמרנו, שמחר מחכה לי בדיקה רפואית ממושכת. "לא משהו מיוחד", הרגענו את אלה שהביעו דאגה. נהגתי לבית החולים בלילה ריק, ובשמץ תחושה של פעם אחרונה; של אתה יודע איך אתה נכנס, אבל לא איך אתה יוצא משם; של, אתה עכשיו הבעיה, בלי שתוכל להיות חלק מהפתרון.

לילה. חדר אשפוז גדול, שש מיטות ריקות ואפריקאי מבוגר מקונן במיטה המרוחקת; אולי שר או מתפלל, בדרכו שלו. מחר בשמונה הניתוח, בהרדמה מלאה. לא חשתי בודד בעולם, כמקונן הזה, ולא פחדתי מהניתוח, אך בקושי נרדמתי. חשבתי על אשתי שחותרת במכונית בחשיכה, בחזרה הביתה. חששתי מהתעוררות קשה ומבולבלת מהניתוח, מאדי סמי ההרדמה שמתעתעים במחשבה, במוּדעוּת, ובתחושות. שנים לפני כן אושפזתי ללילה בבית חולים כדי להסיר ממיתר קול במעמקי גרוני יבלת, צרה שתוקפת בדרך כלל מורות ותיקות וצרחניות. הניתוח אז נעשה בהרדמה מלאה, וההתפכחות ממנו הייתה קשה, מדמדמת, סיוטית. כך, אני משער, מתעורר מישהו שלגם משקה אלכוהולי חריף בפעם הראשונה, שתה ושתה עד שלא ידע מימינו ומשמאלו, ממוחו ומהגיונו, וההתפכחות הייתה קשה כשאול. חשבתי על מה שארצה לעשות כשאתעורר ועל מה שאחמיץ אם לא אתעורר כלל. לא עורבו פחדים עמוקים, חמלה עצמית או קדרוּת.

בבוקר המתינו לי אשתי ואחותי, שבאו לחזק את ידי. כבר הייתי בשלב זריקת הטשטוש, אני סבור, אבל אני זוכר את הדאגה בפניהן. הניתוח, הלָפָּרוֹסְקוֹפִּיָה, "שקיפת בטן", הצריך כמה חתכים קטנים בבטן, להחדרת צינורות וכבלים, וניפוח חלל הבטן, כדי לייצר לרופאים מרחב פעולה. עד לאירוע טראומטי זה הייתי זללן ומשקלי כמעט חצה את קו מאה הק"ג, שהתחלקו בחמלה על 180 ס"מ גובה, כך שלא נראיתי שמן ממש. הניתוח נמשך שלוש וחצי שעות ואז יצא ד"ר בלפור מחדר הניתוח ואמר לאשתי ולאחותי שהכל עבר בסדר ואני בחדר ההתאוששות.

ההתאוששות הייתה קשה, אך לא כמו זו הטראומטית והטיפשית לפני שנים. באותו יום הועברתי חגיגית לחדר היחיד היחידי שהיה במחלקה, עם שירותים נפרדים וריח דק של שתן. לא כמחווה, אלא מזל: חדר למאושפז אחד שהתפנה. שני אחים העלו אותי על המיטה, חיברו אותי לצינורות, הרופא נכנס ובדק שהכל בסדר והלך, אשתי ואחותי הלכו גם כן, אחרי הרבה שעות - ואני, מחוזק בזריקה נגד כאבים ובעירויים אחרים, עצמתי עיניים ושקעתי מיד בשינה עמוקה.

ביומיים הראשונים הוזנתי בצינורות, אחות מבוגרת הורידה אותי מהמיטה וסייעה לי לדדות למקלחת ושם עמדתי, עירום, מבויש ומרעיד בזרם הקולח ובתמרות אדים, פעוט קשיש וחסר אונים, והיא שטפה, סיבנה וניגבה את גופי בעזרת מטלית. אחרי יומיים כבר דידיתי בעצמי למקלחת או לשירותים, נתמך בקירות ומנסה ללמד את עצמי להפעיל את מערכת העיכול ולחזור לאכול בכף צלחת מרק דליל, שלא דרך עירוי בצינור. אשתי הייתה עושה בכל יום את הדרך העמוסה והארוכה לבית החולים, לאחר שסיימה את עבודתה - ואחרי שהייתה לצד מיטתי כמה שעות, הייתי דורש ממנה שתשוב הביתה, לפני שעיניה ייעצמו בעת הנהיגה. 

כך, לכאורה, הלכתי והתאוששתי, אף שכל הההתנסויות לא שיפרו את התחושה הגופנית הכללית. יכולתי לקרוא עיתון וספר, לקבל אורחים, לעבור את כל הבדיקות הנדרשות, לענות לדואר שקיבלתי במחשב הנייד ולצפות בו בסרטי קולנוע, חידוש דיגיטלי מדליק בכמה דיסקים, ששלח לי חבר ושמילא את לילותי הבאים.

אחרי כעשרה ימים שוחררתי הביתה, עם הוראות מחמירות למנוחה, לדיאטה מיוחדת ולתרופות. השמחה הייתה גדולה, ילדי ונכדי הגיעו לבקר אותי. נחתי, כתבתי, קראתי, צפיתי בסרטים ובטלוויזיה, שתיתי ואכלתי מעט, בלי תיאבון. זה לא היה זה. "חזור לבית החולים", אמר לי ד"ר בלפור, כשצלצלתי אליו. חזרתי. אחרי יום, שוב על מיטת הניתוחים, שוב הרדמה, תיקוני חיתוך, התאוששות ומנוחה תחת השגחה. ושוב נשלחתי הביתה, אחרי כשבוע.

עבר עוד שבוע. בערב שבת חשתי בכאבים גוברים שמחלחלים בבטני. חשבתי שזה יעבור. ניסיתי להתכחש לכאבים ולשקוע בטלוויזיה, מרצרץ בין יומני השבוע. בחצות הלכה אשתי לישון ואני, עייף וכואב, המשכתי להטביע את כאבי במסך. בשלוש לפנות בוקר הערתי אותה. אמרתי שאני מרגיש רע וביקשתי שתביא אותי לחדר המיון בבית החולים.

יצאנו בחופזה. מרוב בהילות שכחנו את מפתחות הבית והדלת ננעלה אחרינו. גם הדלת החיצונית של בניין המגורים הייתה נעולה. נאלצנו לפתוח את החלון הרחב בחדר הכניסה לבניין, לטפס עליו ברוב עמל, לסייע זה לזה ולקפוץ לגינה. אשתי הסיעה אותי, מתפתל מכאבים, בכבישים ריקים ואפלים שמוכתמים בצהוב ולבן מפנסי הרחוב. בכניסה לפתח תקווה ביקשתי ממנה לעצור, יצאתי מהמכונית איכשהו ומיד הקאתי בצד הכביש הרבה ממה שבטני המשודרגת אגרה. כשהגענו למיון, ביקשתי בקול חלש דלי או קערה והמשכתי להקיא. אחרי ההקאות החלו לצמוח הכאבים, חדים וחותכים, בגאוּת שלא ניתנת להכלה. לראשונה ולאחרונה בחיי בכיתי בקול, או שרוני אחר בתוכי, מסוחרר מכאב, זעק כילד שפתאום הבין באֵימה שנשאר לבדו בעולם; יילל כחתול רחוב שנערים מכת השטן העלו אותו בלהבות, בעודו חי. 

רק שעה ארוכה אחרי שקיבלתי זריקה לשיכוך הכאב הלא–ייאמן הזה חזרתי לעצמי. שבתי למחלקה, חושב על אשתי שחותרת במכונית הביתה, בשחר, כשלפניה עוד התמודדות עם דלת נעולה. 

הייתי מותש, ירדתי יותר מ־30 קילו ממשקלי והוחלט לחזק אותי לקראת הניתוח במזון נוזלי חלבי ומרוכז במשך כמה ימים - החלטה שמאושרת על ידי ועדה מיוחדת, אחרי שנציגיה באו להיווכח במצבי. שק פלסטיק נפוח וגדול תלוי מעל וצינורית נוספת שנעוצה בגוף מערה ממנו את המזון. 

התחזקתי לקראת הניתוח השלישי, ניתוח פתוח וחודרני - כלומר, הפעם בטני תיפתח בתער לרוחבה, כמו פה או פצע גדול ומדמם - אבל לפני הניתוח היו צריכים שם הרופאים לפתור כמה בעיות חמורות. אח עם עגלת אלונקה הורץ להביאני למרתף המחלקה, שבו הופשטתי כמעט עירום ונתבקשתי לעמוד בין שני לוחות מתכת דקים וקרים, באופל קפוא. כנראה מתקן גדול לשיקוף, צילום או איתור. דחוק כקציצה רזה בין שתי פרוסות נוקשות ורבועות, מוזז בידי אחות סנטימטר ימינה ושני סנטימטר אחורה, בהוראות הרופאה המומחית למתקן, אני שומע מתוך הילת האור החיוורת שעולה מעבר ללוח הקדמי את קולותיהם של הרופאה ושל ד"ר בלפור, והיא אומרת, במבטא רוסי כבד, "זה לא ילך, צדוק", וד"ר בלפור שלי משיב לה, כמעט מתחנן, "אנחנו חייבים עוד פעם. טיפה יותר ימינה. אנחנו נמצא את הנקודה המתאימה. חייבים".

אם הייתי סופר, אולי יכולתי לדייק ולרגש יותר בתיאור המעמד הזה: באותם רגעים, עירום, בחשיכה, לחוּץ בין דפי המתכת הקרים, מצותת לכם בהכרה מתחבטת, אני מבין שאתה, רופאִי ומנתחִי, נלחם בעצם על המשך חיי; לא מוכן לשמוע "לא", לא מוותר, נועץ את ציפורני אצבעותיך שבכפפות הדקות כדי להביא את גופי, מילימטר אחרי מילימטר, לתיאום בין אברי הפנימיים, כדי להחזירני לחיים. בשל כך אוקיר אותך תמיד.

עברו כמה שנים. הניתוח השלישי הצליח, החיבור הפנימי במערכת העיכול הוצמד, התאחה ונרפא. עד מהרה חזרתי הביתה, התחלתי לאכול, לשתות ולעכל. חזרתי ללכת. הייתי רזה וחלש, אך ידעתי שאתחזק ואשוב לאט לשגרה. חזרתי לעבודה, טסתי כעבור חצי שנה עם רעייתי מעבר לאוקיינוס לעבודה ולבילוי. תמיד זכרתי שבאותם רגעים במרתף הקר של בית החולים, רועד ומפרפר, נגזר דיני לחיות. 

אחרי שלוש שנים חזרו הגידולים הזעירים לקנן בחלק הנותר של הקיבה, עדיין לא ממאירים. שוב הגעתי לבית החולים במעמקי פתח תקווה, שוב נכרתו חלקיקי הבשר ואחרי זמן מה שבו ונבטו. ד"ר בלפור עיין בממצאים ברצינות רבה: "כנראה שניאלץ לכרות גם את שארית הקיבה ולקשר בין המעי לוושט במתיחת שרוול מקצות הקיבה הכרותה. תצטרך להסתגל לאורך חיים אחר לגמרי. לאכילה זהירה בכמויות זעירות", אמר. אז שום דבר לא נפתר באמת, חשבתי, והתנחמתי בכך שלפחות הרווחתי שלוש שנים.

בזמן שנותר לניתוח התחלתי לחפש באינטרנט פרטים עליו - ואז צלצל אלי אילן מבוקרשט, לאחל שנה אזרחית טובה. 

אילן הוא חבר מקורס קצינים. שנים לא ראיתי אותו. נפגשנו שוב בכינוס של המחזור. הוא היה נמוך ושמנמן, אני גבוה ורזה. התחבקנו בהתרגשות. מאז הצבא למד רפואה ועבד כרופא בכמה בתי חולים, התנדב לשהות כרופא כמה שנים בארץ אפריקאית, שם אימצו אשתו–דאז והוא תינוק עזוב. הוא שב לארץ, ניהל כמה מוסדות רפואיים עד שחזר למולדתו, רומניה, נשא לאישה אחות צעירה מקומית, הוליד בן והקים חברה מצליחה שיוזמת ומממנת מחקרים רפואיים. הוא פעיל חברתי בעולם ובין השאר, יזם כינוס בינלאומי של מומחים וחדשנים בחקלאות, לפתרון בעיות של גידולים בארצות אפריקאיות מעוטות גשמים. כמומחה לגרעינים ("גרעינים הם כסף העתיד", שמעתי בסרט כלשהו), הזמין אותי להשתתף בכינוס. עכשיו, קצת מדוכא מספחת שלא נפטרים ממנה, אמרתי לו שאיאלץ לבטל את השתתפותי. סיפרתי לו את הסיבה. 

"מורידים לך את הקיבה?", הזדעק הרופא שבו. "מדוע כרתו את החלק הראשון בכלל? בעולם היום לא עושים זאת". הוא ביקש שאמתין לטלפון מבן דודו, רופא ישראלי, ואכן כעבור כרבע שעה צלצל הבן דוד ובישר שקבע לי תור בעוד שלושה ימים לרופא מומחה, פרופסור אורדן. הפרופסור, שנראה מקצוען וענייני, עיין בניירותי והקשיב במשרדו לסיפורי. הוא קטע אותי אחרי שתי דקות. "שמע", אמר, "מה שתנסה להסביר לי במשך רבע שעה, אדע כעבור שתי דקות בבדיקת גסטרוסקופיה". כעבור שבוע עברתי שוב את הבדיקה ההיא. כשהתעוררתי מזריקת הטשטוש, אמר הרופא, "אז הורדתי כמה פוליפים ושלחתי לבדיקה השגרתית. קרוב לוודאי שאין ממאירות. חזור לבדיקות בעוד שנה".

וכך היה. הניתוח המפחיד בוטל. הבטן נרגעה. בכל שנה הייתי חוזר למיטת הגסטרו של הפרופסור, הוא היה מסיר גידול או שניים ומשלח אותי בשלום. "תגיד", שאלתי אותו פעם, "אם הייתי מכיר אותך לפני שמונה שנים, היה נחסך ממני הניתוח להסרת חצי מהקיבה?". הוא הנהן ואמר, "בלי כל ספק".

וזהו, ד"ר בלפור היקר. ככה זה נמשך, טפו–טפו, עד עכשיו. אני מודה שהניתוח שלא היה צריך לקרות והטראומה מהחודשים הקשים שעברו עלי במהלך הניסיונות לייצב את בריאותי, לימדו אותי לשמור על משקל נאות, להימנע מגרגרנות, לאזן את החיים עם מותר ואסור, כמה ולמה ואיך, שזה תהליך שמרחיק לכת מן הצד הבריאותי לתחומי חיים, אופי והתנהגות רחבים, ואזכיר גם את החוויה הנדירה הצלולה ומקפיאת הדם של ההיווכחות בקו הלא נראה שבין להיות או לא. ואני כאן. 

כך שאחרי ככלות הכל (הלוואי), תסלח לי אם אסכם, שאני אסיר תודה על שהצלת את חיי - ובאותה עת, מאוכזב מכך שהבאת אותי בכלל למצב שאילץ אותי להיות אסיר תודה.