יערה שחורי (38) היא סופרת ועורכת ספרות מקור בהוצאת כתר. בעלת תואר דוקטור מהחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית. הדוקטורט שלה עסק בשירתו של ביאליק. ספר השירה שלה, “אצבע, שן, כנף", ראה אור בהוצאת עם עובד ב־2010; ספר הפרוזה הראשון שלה, “שנות חלב" ראה אור בהוצאת כתר ב־2013; וספרה השלישי, “אקווריום", רואה אור בימים אלה בהוצאת כתר. שחורי היא כלת פרס ראש הממשלה לספרות ופרס שרת התרבות לסופרים בראשית דרכם לשנת 2015, ולימדה בין היתר במחלקה לצילום של בצלאל ובמחלקה לאמנות באוניברסיטת חיפה. היא מתגוררת בתל אביב עם בן זוגה, האמן גיא בן נר, ובתם בת ה־5.

האם היום, לאור גילך וניסיונך, היית משנה משהו ביצירותייך, מסירה מהן או אפילו גונזת?

“במקרה שלי, נדמה לי שזה כמעט הפוך. הרבה מאוד שנים הייתי עסוקה בגניזה ובמחיקה יותר מאשר בכתיבה. אומנם יש להיזהר מעשות ספרים הרבה אבל הכתיבה זקוקה גם לאוויר ולעיניים קוראות נוספות מלבד עיני הכותב. ועל אף כל זאת, ישנם כמה שירי נעורים שבהם הצורך הנואש לומר אמת העביר אותי על דעתי. יותר משירים, אלה הם מונולוגים דרמטיים מדי. אבל היות ולא כונסו בספר נדמה שאיש לא קורא אותם מלבדי. ינוחו להם באשר ינוחו".

מה רע בפרץ רגשות אותנטי ללא סייגים ומחסומים, האם זאת לא ספרות במיטבה?

"זה לא בהכרח רע, אבל בהחלט לאו דווקא טוב. החיפוש אחר האותנטי, כבר למדנו, הוא בעיקרו חיפוש חסר שחר. אנחנו בתוך התרבות, בתוך השפה, דווקא משום שאנחנו בתוך העולם. בחשבון אחרון, מגדל השן ויער העד אינם כה רחוקים זה מזה. יותר מזה, נדמה לי שמה שנדמה על פניו כ'פרץ רגשות אותנטי ובלתי נשלט' הוא לא פעם מבנה מדוקדק של מחוות ובעיקר של שפה. במובן זה ההתפרצות הרגשית מעניינת אם יש מבנה ספרותי שמשוקע בו, אפילו אם הכותב מצהיר שהוא מבקש להיפטר מ'הספרות' ולהשליך אותה מאחורי גבו פעם אחר פעם. כי גם ההשלכה הזאת היא חלק מהסיפור".

את נשמעת כאילו חווית על בשרך את הרצון הזה להשליך מעלייך את הספרות על כל גינוניה.

"בהתחלה ניסיתי להשליך את העולם כדי לקבל את הספרות. ואז כמובן גם להפך - האמנתי שהכתיבה תתאפשר רק כשאשכח את כל מה שלמדתי. ואחרי שתנועות המטוטלת האלה דממו, לפחות לעת עתה, התחלתי לכתוב את מה שרציתי לקרוא. לטבע ולתרבות שלום".

את לא מעודדת לימודי ספרות?

"תראי, אני למדתי ספרות - תואר ראשון, שני ושלישי - והלימודים היו מהדברים המעשירים שקרו לי. מהרגע שהגעתי לאוניברסיטה הרגשתי את הפלא של היכרות עם דבר חדש לגמרי שגם מוכר לנימי נפשך. אבל אני לא חושבת שמוכרחים ללמוד ספרות כדי להיות סופר או סופרת. לא פעם זה דווקא מקשה על הדרך, ולו רק בשל החיל והרעדה מול גדולי הרוח שנתקלים בהם. מחקר וכתיבה הם דברים שונים מאוד".

מה נוצר קודם - האהבה לספרות או הרצון להיות סופרת?

"בדיוק אתמול הבת שלי שאלה אותי שאלה דומה ונאלצתי לחשוב על כך ברצינות. אני רוצה לומר שזה ביחד, וכנראה שזאת גם האמת. אבל כבר בגיל 7 ידעתי שכל מה שאני רוצה זה לספר סיפורים וגם לקרוא אותם. זה לקח יותר זמן משחשבתי, אבל האהבה תמיד הייתה שם. שלא לומר, התשוקה ממש".




גן עדן מקולקל

הרומן החדש של שחורי מספר על שתי אחיות חירשות שמפתחות שפה משלהן וצופות דווקא על השומעים, כאילו נמצאים אלה באקווריום. ההרמוניה בין השתיים נקטעת כשאחת מהאחיות נשלחת לפנימייה ודרכיהן נפרדות. "אני יכולה לומר שברומן החדש שלי יש פרטים שנלקחו מהמציאות, אבל כשאני מתבוננת בו, אני לא פעם כבר לא זוכרת מה היה ומה הומצא", מספרת שחורי, "כשזה הופך כתוב, מה שהיה ומה שיכול להיות הופכים כמעט לבשר אחד".

מאיפה הגיע הרעיון לספר?

“הספר נולד כמה פעמים. היחסים בין שתי האחיות התגלגלו אצלי לא פעם ועברו כמה מבנים והתחלות. המחשבה על היותן חירשות התחילה מתוך מצב מצוקה. זה היה לאחר מבצע עמוד ענן בעזה. בין האזעקות וקול הרקטות הנופלות, מול תמונות ההרס שהגיעו אלינו מקרוב שנדמה רחוק, חשבתי מה עושה מי שלא יכול לשמוע זאת, אם בשדרות, אם בעזה ואם בתל אביב. התמונה הראשונה שכתבתי תיארה את הגיבורה על הגג מחכה למתקפה, והיא נגנזה בצדק. בסופו של דבר המלחמה נעדרת מהספר, אבל המצוקה - לאו דווקא".

זו לא סתם מצוקה, זאת נכות. מה הקשר שלך לעולם הזה?

“אין לי תשובה פשוטה לזה. הרבה זמן שאלתי את עצמי אם מותר לי בכלל לכתוב על עולם שתמיד אכיר רק מבחוץ, מכלי שני. הרי אני לא חירשת. בילדותי גדלתי עם ילדים חירשים, אבל זה לא העולם שלי. השתדלתי לנהוג בעולם הזה בכבוד, לדעת מראש שאני לא יודעת ויש דברים שככל שאחקור ואלמד לא אדע. אבל הרגשתי שהסיפור מוכרח להיכתב כך. ומבחינה עקרונית, אני חושבת שאם כל אחד יספר רק מה שהוא חווה בגופו, משהו ממשי עלול להיגרע מהאמנות. הדמויות שכתבתי הן חלק ממני, הן גם אני, אף שאני עצמי לא חירשת. החירשות היא חלק מהזהות של הדמויות ברומן, אבל במהלך הרומן אני חושבת שגם הקטגוריות של חירשים ושומעים מתערערות".

עטיפת הספר אקווריוםעטיפת הספר אקווריום


זה לא ספר על חיים בגן עדן?

"אומנם יש שם מעין גן עדן, וזה באמת היה אחד משמות העבודה של הספר, אבל גן עדן קצת מקולקל. אני חושבת שמה שהתכוונתי לומר זה שכוחות היצירה שלי מנותבים אל הכתיבה וכשאני לא כותבת הם, למשל, מתפרעים בשנת הלילה. במובן זה כשאני כותבת, אני איכשהו נורמטיבית יותר, מדודה יותר. כל השאר חי ומשתכשך בתוך העולם הכתוב".

אז כל שנותר זה לתהות מה היה קורה אילולא כתבת?

“אני רוצה להגיד שאין אפשרות כזאת, אבל זה כמובן לא נכון. יותר מדי שנים הסתובבתי סביב הכתיבה במקום לכתוב. אני חושבת שעצם הכתיבה מאפשרת לי להיות חיה יותר. לאו דווקא מבחינה של עשיית מעשים בעולם - זו התחושה שאת נושאת איתך עולם".

לא קשה לזגזג בין העולמות - הבדיוני והאמיתי?

"טוב, לו באמת היה לי קושי להבחין בין השניים, זו היתה בעיה של ממש. אבל לרוב בוחן המציאות שלי לא לוקה בחסר והחיים הבדויים הם בכל זאת יצירה פיקטיבית. היות ושיגעון כבר לא נדמה לי כחוויה רומנטית, אני סבורה שאני גם לא משתוקקת לבלבול הזה. יכול להיות שהחיים שלי מסעירים פחות מהיצירה, אבל הם גם מה שמאפשר לה להתקיים".




נשימה נכונה


שחורי היא לא רק יוצרת טוטאלית, היא גם עורכת טוטאלית. "כעורכת אני קודם כל קוראת", היא אומרת, "מתוך הקריאה צומח כל השאר - השאלות, ההיסוס, ההצעות, הפסקנות - ואני באמת מעדיפה לקרוא כמעט על פני כל עיסוק אחר".

והקול האישי שלך לא נבלע בעקבות עבודת העריכה?

"בתקופות שאני כותבת, סדר היום ברור. אני תמיד כותבת לפני שאני עורכת. ממש במקביל זה בלתי אפשרי. אבל לפני שאני מתחילה לערוך, כשנדמה לי שכל היום עוד ישתרע לפני, אני כותבת כאילו אין אף ספר בעולם שממתין לי. אף פעם לא הרגשתי שהעריכה מכרסמת לי בכתיבה. אולי זה עוד ישתנה בהמשך, אבל בינתיים אלה בהחלט ישויות נפרדות. השאלה היחידה היא הזמן".

יש וספרים שאת עורכת גורמים לך להתלקחות של השראה?

"מוזר אבל לא, אני קוראת כל הזמן. אני לא יכולה לתאר לעצמי זמן שבו אהיה כבולה רק לעולם כתבי היד. יש אושר ואפילו הקלה גדולה לקרוא ספר שהוא כבר שלם ומושלם בעולם. אז אני בהחלט מקבלת השראה מכתיבתם של אחרים".

מה בספר ביוגרפי ולקוח מחייך?

"תחושת הבדידות, הבידוד והניתוק לקוחים מהחיים ממש. גם תחושת השפה הפרטית או הכמעט פרטית שמדוברת בתוך עולם שמדבר ושומע שפות אחרות. אגב, אפילו כמה מהרהיטים בבית משפחת אקרמן הם בבואות לא מושלמות של הרהיטים בבית שבו גדלתי. וכמו שההקדשה לספר מעידה, אכן יש לי אחות. אבל לגבי מה ששונה, מלבד המובן מאליו, צריך להזכיר שזאת לא אוטוביוגרפיה וזה לחלוטין עולם בדוי. למותר לציין שאבא שלי מאוד שונה מהאב בספר ומעולם לא הנהיג כת. אמא שלי היא אישה אחרת וכך אפילו האצבעות הירוקות של האם, שבספר מצמיחה ומגדלת כמעט כל דבר, אין להן בסיס במציאות. לאורך כל חיי נדמה לי שאמי גידלה עציץ אחד בלבד".

החשיפה בפרוזה, שהיא לא כמו השירה המרומזת, לא הייתה קשה לך?

"בסופו של דבר את תמיד מרגישה שרואים הכל, אבל לא רואים, וודאי לא את מה שפחדת ממנו. אני חושבת שכשכותבים יש עונג מופלא בלומר את הדברים, לא כעדות אלא כפיגומים שעליהם אפשר לבנות משהו חדש. החשיפה היא אחר כך, כלומר ברגע הזה שבו אני, אדם פרטי, צריכה לדלות משהו מעצמי כדי לומר הנה אני, אנא שימו לב. הרי היה נפלא לו אפשר היה לומר רק 'זה הספר, אנא קראו'".

קצת בשירה?

"חס וחלילה. אני אוהבת שירה אהבת נפש, אבל המים שמתאימים לי זאת הפרוזה. שם אני נושמת נכון".

ועם פרוזה קל יותר להגיע לתודעה.
"לכל כלל יש יוצאים מהכלל. לאחרונה נראה שדווקא משוררים זוכים לחשיפה גדולה וגם להשפעה גדולה וזה דבר נהדר. אבל אין כאן איזו אסטרטגיה של פנייה להמונים, אף שהלוואי שרבים יקראו את הרומן".