אזרחי המדינה הזעירה שמחים לתת ביטוי אמנותי לחיים כאן ועכשיו, והמילים הן להם החומר הזול והזמין ביותר. אין הכוונה לפוסטים וטוקבקים במגרשי הרשת, אלא לספרים שעמודיהם נייר וכריכותיהם נייר עבה יותר. כמות ספרי המקור, היוצאים לאור בישראל, אינה פרופורציונלית למספר האזרחים. ייתכן שאני רואה בעיני תופעה שאינה מזדמנת לעיני מי שעוסק, נניח, בפיתוח כלי נשק או בייבוא בְּשׂמים.



כך או כך, על רצפת חדר העבודה מונחות ערימות לא סימטריות של עשרות ספרי מקור, שיצאו לאור בחודשים שחלפו. על הספה, השולחן והמדפים אין עוד מקום. ומדובר רק בחלק מן הספרים שפרצו את הדלת והתמקמו על הבלטות כדי לנעוץ בי כותרות מאשימות. הספרים שלא יתבעו אותי על הזנחה מצאו את דרכם לכתובות מסבירות פנים בין קרוביה של הדוורית. היא העמיסה על מכוניתה שקיות כבדות בספרי מקור, שאפילו חיי הבאים עלי לטובה לא היו מעניקים לי די זמן להתייחס אליהם. “אל תדאגי", אמרה הדוורית, שהיא גם מורה לשפת המקור ואישיות יוצאת דופן כשלעצמה, “לכל ספר יהיה קורא". וזה כל מה שרציתי.



להלן אסופה נוספת של שורות פתיחה מתוך ספרי מקור. חלון ראווה פלורליסטי, נטול ביקורתיות, פתוח לשיפוט הקוראים.




"מלאכים באים", יצחק בן–נר (זמורה–ביתן, 463 עמ'. רומן, הוצאה מחודשת): “כולם מצפים למוות, אומר בַּרְוָוזִי. מעולם לא התעייף איש מלצפות למותו. ליסְסְן: מעת שעמד על דעתו, מצפה כל ילוד אישה לאותו הרף עין שבין הכרה לאין - ומבלי דעת הוא מכוון לרגע זה, יוּ נוֹ, את כל מהלך חייו ואת כל תכלית קיומו. יֶסְסֶר".



"הטור השביעי 1955–1959", נתן אלתרמן (הקיבוץ המאוחד, 558 עמ', מהדורה מוערת בעריכת דבורה גילולה. שירי העת והעיתון): “הפח נשבר": “נחשפה כוונת–הזדון הבוטה/ של ‘חזית חלוצית'. תם משא–ומתן./ לא נפלה ישראל כיונה פותה/ בפח טמן לה השטן.// תם דיון. אין שיחות. על פי סוד ופי פשט/ כבר מוקע בעיתון, ליודעי קרוא וכתוב,/ תכסיסו של חתרן–שדה–בוקר, אשר שת/ בסיסמות של חרום–וליכוד...עכשיו טוב". (14.1.1955)



"אמנות ההכרחי", דורית פלג (זמורה־ביתן, 434 עמ'. פרוזה, רומן): “רק מי שהכיר את תרדמת האבן של החורף, את העונה המתה, בה שום עץ לא מדבר אלינו, שום יונה על החוף, שום איש עם כובע מצחיק ומעיל חום ברמזור, יֵדע להוקיר את קִצה; הרגע בו הקליפה מתבקעת ונגלה העורק החי (...)".



"תשרין", איימן סיכסק (אחוזת בית, 224 עמ'. פרוזה, רומן): “אל: זוהיר עאטף, בית סוהר השרון (...). 20 באוקטובר 2009.


“זוהיר שלום, אתה בטח מופתע לשמוע ממני. אני אודה על האמת, גם אותי מפתיע שאני כותב לך. אמא סיפרה לי שהעבירו אותך לכלא השרון. היא עדיין מקפידה להתכונן לביקור החודשי אצלך, כמו ילדה לפני היום הראשון של החג".



"שירה גאולה", נועה ירון–דיין (עם עובד, 319 עמ'. פרוזה, רומן): “הרחוב היה ריק. השעה היתה מאוחרת. הכול קרה מהר ובשקט. יותר מדי מהר, ויותר מדי בשקט. מעגל של תליינים סגר על הקורבן הרועד. הם הקיפו אותו והתחילו לדחוף אותו לעבר חדר המדרגות החשוך. הוא סובב את הראש אחורה והסתכל לי בעיניים. תלה בי מבט של תקווה".



"אנשים טועים", גיל הראבן (אחוזת בית, 196 עמ'. סיפורים): “זאת לא אגדה. הסיפור אמיתי. אני הגורם המוסמך ביותר לאשר את זה. איך זה? כי אני המפלצת שעליה דיברתם. אגב, כשמדברים על מנהל ולא על מנהלת, אמליץ שתגידו ‘מפלץ'...


“תירגעו. הייתי הבוקר אצל רופא השיניים, הלסת שלי רדומה ואני לא עומד לטרוף אף אחד. עוד יין? מישהו? את לא צריכה להביא לי. הנה, המלצרית קלטה אותי. מלצרית טובה". (מתוך “עיוורון")



"גוּדאי", זהבה גושן ומעין בן הגיא (אסיה, 250 עמ'. סיפורת תיעודית): “הכול מסביב היה שקט, אבל זכרתי את האזהרות של אבא והשקפתי מהקוֹט (סוכת תצפית מוגבהת - ת"א) אל שדה התירס ועל הקלחים שעדיין לא הבשילו וישנו מחותלים בחוטיהם. חשבתי על הטעם המתוק של הגרגירים ובטני גרגרה. רשרוש נשמע מהשיחים ואני נדרכתי והעפתי מבט על הסולם למטה ועל שולי החלקה על יד העצים".



"חזקים ברוסיה", רן דברת (אחוזת בית, 271 עמ'. פרוזה, ספר ביכורים): “מה חשבתי לעצמי? אדם בגילי אמור לחזור בכל ערב הביתה, למשפחה שלו, לעזור לאשתו להאכיל ולקלח את הילדים, לראות חדשות, להתלונן קצת על המצב ולהזדקן. אדם בגילי אמור להיות אבא, בעל, שכן, אזרח, חבר בקבוצת ריצה, מנוי בקאנטרי, בעל כרטיס מועדון בסוּפר או שניים. אדם בגילי לא אמור להיות רוקר".



"סין וישראל", אהרן שי (ידיעות ספרים, 248 עמ'. עיון): “מסכת היחסים בין סין לישראל קשורה גם בהיסטוריה המיוחדת של היהודים בסין בתקופות השונות. הקשר בין יהודים לסינים התקיים מאות שנים לפני שדובר על כינונן של שתי המדינות המודרניות באמצע המאה העשרים. לסין, הממלכה הקיסרית ששוסעה תכופות על–ידי כיבוש ומלחמות פנימיות, ולישראל הקדומה, שיהודיה הוגלו ונפוצו לכל עבר, היתה נקודת מפגש אחת - היהודים שהקימו את בתיהם בארץ הסינים".


(המשך בשבוע הבא)