"שבוע הספר", או "שבוע הספר העברי", היה ל"חג הספר", קרנבל מכירות שנמתח על פני עשרה ימים. חגים מעין זה הינם כיום הולדת של מאן דהוא, שבו עולה האלמוני בדעתן של הבריות, אחרי שדמותו דהתה ונמוגה ממפת חייהן. ספר הפרצופים כופה בעידן הזה על הזוכרים והשכוחים מפגש פיקטיבי, ששמחתו מאולצת, נימוקיו מעורפלים וטעמו עבש. כל ימות השנה אין האיש והולדתו המשמחת נקרים בתודעת בני אדם, ולפתע הללו מעלים אותו על ראש שמחתם.
לעשרת ימי התשובה של שבוע הספר יש, לפחות, תוצאות מוחשיות חיוביות. מסחר ער מתנהל במוצרים של תעשייה שעברה טלטלות עזות בשנים האחרונות. מדפים נוספים מותקנים בעשרות אלפי בתים המתגוונים בשדרות ססגוניות של ספרים חדשים. לכל התנועה החיצונית הגדולה הזאת יש גם תוצאה תרבותית כלשהי, כיוון שאחדים מן הספרים שנרכשו ייקראו, ואולי יעוררו תנועה פנימית זעירה בנפשות הקוראים.
הסוקרת, הרגישה יתר על המידה (כפי שטענו באוזניה מאז נעוריה), מעדיפה את השקט השורר בחנויות ספרים שניחנו בדלת הנסגרת כלפי הרחוב. כיוון שתאוות הספר הממשי (כריכה ודפי נייר בתוכה) דוחקת בה כל השנה, היא מבקרת באותן חנויות בסתם ימי חול, ולא רק בחודש יוני. ועם זאת, תחום עיסוקה מכתיב ויתור זמני על השיפוטיות דווקא בימי יוני אלה. אין ספק, עליה להשתתף בחגיגה במחווה כלשהי.
הביקורתיות והטעם האישי יפנו את מקומם על במה חופשית ופלורליסטית, שתתעלם לזמן קצר בלבד מן הנכתב בעולם הגדול. יוצגו שורות פתיחה מספרים שנכתבו בידי ישראלים בחודשים שחלפו, וטרם זכו להתייחסות כאן. המילים יהיו בבחינת טעימות לבחירה. השורות הראשונות מתוך אותם ספרים יועתקו בלי משוא פנים, לטובת קוראים המתכננים ביקור בשוק הספרים שייפתח היום (רביעי). ספרים שההתייחסות אליהם תורחב בעתיד יסומנו בכוכבית.
"מלאכים באים", יצחק בן–נר (זמורה–ביתן, 463 עמ'. רומן, הוצאה מחודשת)
“כולם מצפים למוות, אומר בַּרְוָוזִי. מעולם לא התעייף איש מלצפות למותו. ליסְסְן: מעת שעמד על דעתו, מצפה כל ילוד אישה לאותו הרף עין שבין הכרה לאין - ומבלי דעת הוא מכוון לרגע זה, יוּ נוֹ, את כל מהלך חייו ואת כל תכלית קיומו. יֶסְסֶר".
"הטור השביעי 1955–1959", נתן אלתרמן (הקיבוץ המאוחד, 558 עמ', מהדורה מוערת בעריכת דבורה גילולה. שירי העת והעיתון)
“הפח נשבר": “נחשפה כוונת–הזדון הבוטה/ של ‘חזית חלוצית'. תם משא–ומתן./ לא נפלה ישראל כיונה פותה/ בפח טמן לה השטן.// תם דיון. אין שיחות. על פי סוד ופי פשט/ כבר מוקע בעיתון, ליודעי קרוא וכתוב,/ תכסיסו של חתרן–שדה–בוקר, אשר שת/ בסיסמות של חרום–וליכוד...עכשיו טוב". (14.1.1955)
"אמנות ההכרחי", דורית פלג (זמורה־ביתן, 434 עמ'. פרוזה, רומן)
“רק מי שהכיר את תרדמת האבן של החורף, את העונה המתה, בה שום עץ לא מדבר אלינו, שום יונה על החוף, שום איש עם כובע מצחיק ומעיל חום ברמזור, יֵדע להוקיר את קִצה; הרגע בו הקליפה מתבקעת ונגלה העורק החי (...)".
"תשרין", איימן סיכסק (אחוזת בית, 224 עמ'. פרוזה, רומן)
“אל: זוהיר עאטף, בית סוהר השרון (...). 20 באוקטובר 2009.
“זוהיר שלום, אתה בטח מופתע לשמוע ממני. אני אודה על האמת, גם אותי מפתיע שאני כותב לך. אמא סיפרה לי שהעבירו אותך לכלא השרון. היא עדיין מקפידה להתכונן לביקור החודשי אצלך, כמו ילדה לפני היום הראשון של החג".
"שירה גאולה", נועה ירון–דיין (עם עובד, 319 עמ'. פרוזה, רומן)
“הרחוב היה ריק. השעה היתה מאוחרת. הכול קרה מהר ובשקט. יותר מדי מהר, ויותר מדי בשקט. מעגל של תליינים סגר על הקורבן הרועד. הם הקיפו אותו והתחילו לדחוף אותו לעבר חדר המדרגות החשוך. הוא סובב את הראש אחורה והסתכל לי בעיניים. תלה בי מבט של תקווה".
"אנשים טועים", גיל הראבן (אחוזת בית, 196 עמ'. סיפורים)
“זאת לא אגדה. הסיפור אמיתי. אני הגורם המוסמך ביותר לאשר את זה. איך זה? כי אני המפלצת שעליה דיברתם. אגב, כשמדברים על מנהל ולא על מנהלת, אמליץ שתגידו ‘מפלץ'...
“תירגעו. הייתי הבוקר אצל רופא השיניים, הלסת שלי רדומה ואני לא עומד לטרוף אף אחד. עוד יין? מישהו? את לא צריכה להביא לי. הנה, המלצרית קלטה אותי. מלצרית טובה". (מתוך “עיוורון")
"גוּדאי", זהבה גושן ומעין בן הגיא (אסיה, 250 עמ'. סיפורת תיעודית)
“הכול מסביב היה שקט, אבל זכרתי את האזהרות של אבא והשקפתי מהקוֹט (סוכת תצפית מוגבהת - ת"א) אל שדה התירס ועל הקלחים שעדיין לא הבשילו וישנו מחותלים בחוטיהם. חשבתי על הטעם המתוק של הגרגירים ובטני גרגרה. רשרוש נשמע מהשיחים ואני נדרכתי והעפתי מבט על הסולם למטה ועל שולי החלקה על יד העצים".
"חזקים ברוסיה", רן דברת (אחוזת בית, 271 עמ'. פרוזה, ספר ביכורים)
“מה חשבתי לעצמי? אדם בגילי אמור לחזור בכל ערב הביתה, למשפחה שלו, לעזור לאשתו להאכיל ולקלח את הילדים, לראות חדשות, להתלונן קצת על המצב ולהזדקן. אדם בגילי אמור להיות אבא, בעל, שכן, אזרח, חבר בקבוצת ריצה, מנוי בקאנטרי, בעל כרטיס מועדון בסוּפר או שניים. אדם בגילי לא אמור להיות רוקר".
"סין וישראל", אהרן שי (ידיעות ספרים, 248 עמ'. עיון)
"מסכת היחסים בין סין לישראל קשורה גם בהיסטוריה המיוחדת של היהודים בסין בתקופות השונות. הקשר בין יהודים לסינים התקיים מאות שנים לפני שדובר על כינונן של שתי המדינות המודרניות באמצע המאה העשרים. לסין, הממלכה הקיסרית ששוסעה תכופות על–ידי כיבוש ומלחמות פנימיות, ולישראל הקדומה, שיהודיה הוגלו ונפוצו לכל עבר, היתה נקודת מפגש אחת - היהודים שהקימו את בתיהם בארץ הסינים".
"לגן עדן עם החמורים", בני ציפר* (אפיק, 188 עמ'. עיון)
"לפנות ערב צלצל הטלפון. על הקו הייתה בתי. היא ביקשה לספר לי שנודע לה כרגע שבּאסֶם מת. מטול פגז פגע בו בחזה מטווח קצר בעת הפגנה בבילעין, והוא נפל במקום".
"נגד בדידות, מחשבות", גדי טאוב* (ידיעות ספרים, סדרת ליריקה, 221 עמ'. עיון)
"אלנבי היה נוכח כבר בפגישות המשמעותיות הראשונות שלי עם תל אביב. הזיכרון הראשון שלי של הרחוב הוא מגיל 11 בערך. הגעתי עם סבתא שלי לחנות טיסנים".
"על ברכי אבות, פירוש מרענן למסכת אבות", יורם טהרלב (כנרת זמורה־ביתן, 312 עמ'. עיון)
"השאלה לשם מה נוצרה מסכת אבות העסיקה רבים וטובים, בין השאר את הרמב"ם, וב'ספר המאור' הוא מציין שתי מטרות: הראשונה, להציג בפנינו את אבות המסורת ולהראותנו את שושלת היוחסין של חכמי ישראל".
"גַלבִּי", איריס אליה כהן (ידיעות ספרים, 325 עמ'. פרוזה - רומן)
"ככל שנוקפות הדקות והשמש שוככת, נראים שמי הצהריים מבעד לחלון המוגף למחצה - מימיים משהו, וכאילו מטפטפים, אף שהקיץ מתבצר ולא מראה סימני כניעה. האוויר צהוב ומאובק ורוח יבש נדחק בין חווקי התריסים".
"צבע השבועה", יצחק מלר* (דביר, סדרת מסה קריטית, 237 עמ'. עיון)
"במלחמה הזאת אנחנו באותו צד, מאוחדים אל מול אויב משותף. במלחמה הזאת הסכמנו לשתף פעולה, ואנחנו מחזיקים ידיים. האויב רוצה להתרחב, לצבור כוח, להשתלט ולגדול, ואנחנו מנסים למגר, אפילו להעלים אותו לחלוטין".
"דאעש, מסע אל מפתנו של השטן", צור שיזף* (הקיבוץ המאוחד, 362 עמ'. עיון)
"ב־24 בדצמבר 2014 בליל חג המולד, נסעתי במרחבים בין מה שהיה עירק לבין מה שהיה סוריה. נסיעה לילית בשטח שעובר מיד ליד. מכונית בודדת בחשיכה. איפה עובר הגבול? מי אורב בחושך? האם הרכב שמגיח ממול הוא של הכורדים או של דאעש?".
"חיי סבתא שלי", אירית ר. קופר (הוצאה עצמית, 222 עמ'. פרוזה דוקומנטרית)
"איך מתחילה עיר? 'איטה'לה, התבונני סביבך', אמרה לי סבתא כשיצאנו מביתנו. 'זו העיר שלנו - מינסק מזוביצקי - עיירה השוכנת בלב פולין, בצלה של ורשה בירתה. העיירה שלנו מוקפת יערות, ונחל קטן חוצה אותה. אם נלך לאורך הנחל, נראה בקרבתו גן ענקי ובלבו ארמון".
"אקווריום", יערה שחורי (כתר, 240 עמ'. פרוזה - רומן)
"לילי ודורי. ראש בהיר ליד כהה, תלתלים וצמות. אדום מעורב בחום. ארבע עיניים צרות. כמעט סיניות. לבכורה שם של בת ולאחותה שם שנותנים לבנים. בבית קראו להן גדולה וקטנה, היד הפשוטה לפנים סימנה את גובהה של הגדולה מביניהן ואחר את גובהה של אחותה".
"בלש זמני, טעות כפולה", שאול בצר (ידיעות ספרים, 214 עמ'. פרוזה - מתח)
"'הוא לא השתגע, לא הסתבך עם השוק האפור, הוא גם לא מכור לסמים, הוא לא מעשן או שותה אלכוהול, אין לו מאהבת, וגם לא מאהב, הוא סטרייט, אין לך מה לדאוג בעניין הזה, והוא גם לא מרגל'".