"לחצות אוקיינוס", קולום מק'קאן, מאנגלית: עידית שורר, 346 עמ'
ספרו של הסופר האירי קולום מק'קאן, תושב ניו יורק, ממחיש היטב איך הנאת הקריאה הופכת לחומרים רגשיים מורכבים. עצב עמוק הולך ושוקע עם תנועת הקריאה, מפני שהסיפור הזה, הרוטט חיים, אינו מרפה ממודעותו לזמן ההולך ונסחף לאחור, ואיתו אנשים ומראות וקורות הימים. מק'קאן מתמקד בהיסטוריה האובדת ומתאדה בחלל הזמן האינסופי, כמי שרוצה לאחוז בשאריתה, בפירורי האבק שהיא מותירה אחריה. דומה שהוא רץ בעקבות הזמן הדוהר כדי למסמר דפים מתוכו למען המשך הקיום האנושי. למען המשך כלשהו. למען אחיזה במהות, בערך הנותר, במה שנשאר כחלוף החיים.
זהו הספר השני של קולום מק'קאן (יליד דבלין, 1965) שמתורגם לעברית (הראשון היה "יסתובב לו העולם הגדול" המהפנט), אך הוא שלח לעולם עוד רומנים ואסופות של סיפורים קצרים ומאמרים רבים. סגנונו מרהיב, לפעמים מרהיב מדי, עד כדי גנדרנות הניסוח. אך השתלחות מילולית כשלו אינה פוגמת בתֵמות שאותן הוא בוחר לצקת ביסודות ולחזק עמן את קורות הגג של סיפוריו.
סיפורים אחדים משולבים ברומן שלפנינו, שניכרת בו יכולתו של הסופר לצמצם אמירה לכדי סיפור קצר, שמלֵאותו סואנת. מק'קאן מאוהב בדמויות היסטוריות, שלא ניצבו בקדמת הבמה. תולדות הזמן שלו נאחזות בחייהם האישיים של הטייסים הראשונים שחצו את האוקיינוס מצפון אמריקה אל אדמת אירלנד, או בסנאטור ג'ורג' מיטשל שעמל על הסכם הפיוס האירי והביא לסיום מרחץ הדמים. מרתק אותו במיוחד העבד הנמלט פרדריק דאגלס, שהגיע לאירלנד, דיבר על שחרור מעבדות וזכה לשוב לאמריקה כאדם חופשי.
מק'קאן מלקט פרטים קטנים מחיי דמויות העבר, ונותן בהם אוויר של חיים מתרחשים. הוא אמן של תיאורי נוף, של התרחשויות בשמיים, באגם, בקירות הבית. בהכשרתו היה עיתונאי, ומיומנותו באיסוף עובדות ניכרת בכל עמוד. אחרת אי אפשר לבנות יצירה מורכבת שהיא תמהיל של אמת היסטורית ובדיון. אחד מגיבורי הספר עדיין חי, מיטשל הקשיש (ייבדל לחיים ארוכים), והוא אף תרם למק'קאן מזמנו ומידיעותיו. כמה רצויות עתה מילותיו שמתוך הספר: "לא היינו מוצאים שלום לולא כבר הייתה קיימת שאיפה לשלום (...) דורות של אמהות יבינו זאת (...) קל להיות ציני. אופטימיסט הוא ציני אמיץ יותר".
אך גדולתו של מק'קאן כסופר יוצר אינה מתבטאת רק בהחייאה בדיונית של היומיום השייך לעבר, אלא שהוא גם בורא היסטוריה. הוא שאף למצוא את החיבור הממשי והתמטי בין שני עברי האוקיינוס האטלנטי, בין אירלנד וארצות הברית של אמריקה, מרחבים שהוא מזהה בהם את הנשימה הטראגית ואת האופן שבו הם נתפסים כבית. לכן שזר בין סיפורי הדמויות ההיסטוריות שרשרת דורית של נשות משפחה בדיונית. חייהן טווים את הסיפור לכלל אמירה מגובשת. הראשונה שבהן היא משרתת אירית שנמלטת בלילה גשום אל החוף ואל ספינה שתיקח אותה לצפון–מזרח אמריקה. "רגש שאין דומה לו, יחיד ומיוחד אך גם רגיל, כל רגעי החיים קובצו יחד ברגע הזה", חשה לילי דאגן, כשהתשוקה לחופש ועצמאות ניצתת בה בעקבות מפגש עם העבד הנמלט. אותה פריקת עול תפעם גם בלב בתה אמילי, כמו בלבות נכדתה ונינתה. כולן נשים נחושות לשמר את עצמאותן, תוך התמודדות עם קשיי החיים. הן נועזות ונבונות, ומסוגלות להכיל את הטראגי שבעצם הקיום האנושי. ראו את המאמץ של האנה, למשל, הנינה הערירית, להמשיך לשמוח במראה ציפורי העונה השבות, למרות גילה המתקדם, נישולה מביתה וזכר בנה שנרצח לפני שנים.
הנשים מתעצמות ברומן הזה הקושר זמנים, החל מאמצע המאה ה-19 ועד ימינו, ומק'קאן חולק להן הצדעה רבת יופי, שאותה הוא מושך אל מעבר לאופק העתיד.
שירת עולם
כתב העת "הו!" (גיליון 13, עורך: דורי מנור, הקיבוץ המאוחד, 254 עמ') מגיש אסופה ראשונה של תרגומי שירה מן העולם ומן הזמנים. 3,000 שנה, מיוון העתיקה ועד המאה ה–21, מיוצגות כאן בתרגומים מ–12 שפות. וויליאם וורדוורת', מתוך "שורות שחוברו לא הרחק ממנזר טינטרן", מאנגלית: ליאור שטרנברג: "(...) אזי לא תשכחי/ כי כאן לגדת נהר זה הענוג/ ניצבנו יחד; ואני שזמן/ כה רב סגדתי לטבע, באתי/ שוב, מבלי לנטוש את מלאכתי;/ אלא באהבה גוברת -/ בלהט רב יותר של אהבה קדושה./ לכן לא תשכחי עוד/ כי אחרי כל נדודי, שנים רבות/ של היעדרות, אותן חורשות תלולות,/ צוקים ונוף כפרי ירוק, יָקרו/ לי כה בְּשֶל עצמם כמו בשלךְ!".
הבונוס לשפע מצוי באמירות המתרגמים בהתייחס לתרגום שירה ולתרגום עברי במיוחד. שמעון זנדבנק: "תרגום שירה הוא כתיבת שיר על שיר". שמעון בוזגלו: "מתרגם חייב להיות אדם עם ביצים". ניצה בן–ארי: "כשאני מתרגמת אני נהנית להיות חסרת אישיות לחלוטין. איזה עונג". אברהם ארואטי: "על הקוראים לחוש בניחוח הזר". רונן סוניס: "מאז שנות ה־70 שולטת בתרגום העברי התרפסות מתגברת לפני הקוראים". עמינדב דיקמן: "החוסרים העצומים שישנם בעברית אין כמותם בשום נחלה אחרת".
מובאה
"ואלה הן השאלות העיקריות: למה אתה כותב סיפורים. מה המניע שלך. ולמה אתה כותב אותם בצורה כזאת. איזה תפקיד ממלאים סיפוריך ואיזו תועלת הם מביאים. למה אתה מרבה לעסוק בצדדים השליליים ולמה הכל קודר אצלך. מה אתה בעצם רוצה להגיד. מדוע באת הנה הערב" (פתיחת הסיפור "המחבר נפגש עם ציבור קוראיו" מאת עמוס עוז. הסיפור התפרסם לראשונה ב"סימן קריאה" 9, ושימש יסוד לכתיבת הרומן "חרוזי החיים והמוות", כתר, 2007. עתה מופיע הסיפור באסופה השנייה של "עשרים קצרים", במה לסיפור הקצר ע"ש עפרה אליגון, כנרת זמורה–ביתן, 176 עמ').