"חבלי הלידה של הירח", כנרת רובינשטיין, פרדס, סדרת מלח מים, 214 עמ'

נתחיל את ההיכרות עם הכתוב במשפט מייצג, אך הקיצוני ביותר, בספר שכולו סיפורים ניצבים על פי תהום. "מַתִּי ביום שלישי לפנות בוקר, ושמעון אפילו לא שם לב". כך נפתח הסיפור "אשת חיל מי ימצא", בטבעיות, בזרימה אחידה ושקטה, ואחריו מחליק המשפט הבא: "הוא קם כרגיל, שטף את הפנים במים קרים, התגלח והלך לשתות קפה". זה הסיפור היחיד בספר, שנימתו האבסורדית נושקת בהומור לא מתבלט, כיוון שהדוברת בו היא אישה, מיד לאחר מותה. שמה הפרטי אינו מצוין במכוון, כי עצם הדיבור שלה נועד לטלטל את שגרת המוות, כפי שנוהגת בו הסביבה. סיפורי רובינשטיין מורדים במוסכמות החברתיות, בתקניות הפוליטית, גיבוריה שוברים את הכלים, את כללי הנימוס, את תבניות האמירה וההתנהגות. הם עושים זאת בשם המחאה האנושית שאינה מבוטאת בדרך כלל, מחאת בן אנוש על הקושי שבמלאכת החיים.

המספרת המתה נוקבת בשמות קרוביה הנאספים סביב קברה, אך את עצמה היא מכנה "גב' לוי", וגם זה בסוף הסיפור ורק בציטוט אירוני של הרופא שהפנה אותה לבדיקות מקיפות, וביקש, "גב' לוי, אל תקלי ראש". אך המתה מקלה ראש במותה ובמי שהייתה לפני מותה. בקברה הטרי היא מנסה להיזכר לאיזה חג טרחה בקניות ובבישולים לפני מותה. "איזה חג זה היה, ניסיתי להיזכר בחושך ולא הצלחתי". ואפילו בתוך אותו המוות, כשהמלווים ממלמלים מעל קברה את כל נוסחאות ההספדים השחוקים, היא מתייחסת לעצמה בריחוק, כאל איזו "גב' לוי". ודאי שהכל מצטערים עכשיו על היעדרה מן ההתכנסות בביתה, היא חושבת. הרי היא ידועה בעוגיות התמרים והאגוזים שלה.

הספר "חבלי הלידה של הירח". צילום: יח"צהספר "חבלי הלידה של הירח". צילום: יח"צ

לא קראתי את הרומן של רובינשטיין, "תיבת נוח", אך די בשבעה־עשר הסיפורים שלפנינו כדי להבהיר שמדובר בכותבת בשלה, בעלת עמדה אמנותית מגובשת וסגנון אמירה מקורי ומובהק. כתיבת סיפור קצר, ובספר מופיעים סיפורים קצרים למדי, היא מלאכה שמעטים שולטים בה. רובינשטיין אוחזת בפורמט הזה במיומנות נדירה בישראל. היא דוחסת שפע מידע בקלות ובנחת, בלי שתחושת הדחיסה תשתלט על המסופר. להפך, המצב האנושי, כל משך חייו של אדם, המקום הפיזי שבתוכו הוא נמצא בעת ההתרחשות, וההתרחשות השלמה, חדה וברורה, הכל מצוי בעמודים אחדים, מספקים.

מיעוט התיאורים אינו בא על חשבון המלאות הסיפּוֹרתית. להפך. התחושה היא שמצבי הסף האנושיים המוצגים גזורים ממציאות מוכרת. כך הם בני האדם, לא? מנכסים לעצמם מזוודה לא להם, רוצחים טווס, מזמינים ביטוח התאבדות. ככה זה משפחה, לא? מנוכרת, לא תומכת. נדהמת לראות לפתע את הבת עם בטן של הריון בלי אבא.

"עצוב לי שאנחנו כבר לא מדברים", אומרת אם שכולה לבעלה, האב השכול.

"על מה את רוצה לדבר?", שואל־משיב הבעל. היא מרבה לישון. לבדה בחדר השינה, בימים ובלילות. הוא ער בימים ובלילות, על הספה בסלון. רובינשטיין מדייקת בתיאור שגרת חיי זוג אבֵל, שהיגון ממלא את החלל שבעבר התקיימו בו שיחות של הורים.

כישרון הכתיבה המתגלה כאן ראוי לחבור למדף סיפוריה של לורי מור האמריקאית. רובינשטיין נכנסת כמוה לנשמת הרגע האנושי הקריטי, שבו אדם (גבר, אישה, נער, קשיש) רואה את הקושי מכסה את האופק, ודחף לא מעודן משתלט על מעשיו. בקפלי הסיפור טומנת רובינשטיין אירוניה צנועה התורמת גם היא לאיכות האוניברסלית, למרות פרטים לוקאליים כמו מושב, פרדס, בן שנהרג בצבא. הגרסה שלה למצב האנושי אמינה ומבוססת, ובה־בעת כה שונה מן השגור במקומותינו. הצירוף הזה, של המוכּר עם הטוויסט המפתיע, מפתה ומרתק. 

בפתח הספר

"היה קיץ מושמץ, חביב רק על המציתים, ובחוץ שוב בער ההר. גבר ואישה עמדו על גג הבית וצפו באש. אלונים ועצי זית עתיקים נלפתו בלשונות האש וקרסו לאפר. חזיר בר פרץ מתוך הסבך הבוער ושעט במורד, אל עבר מישור הבטון של בית העלמין הצבאי שבתחתית ההר, מחריד מסעודתם צמד שפני סלע, שכרסמו צמחים מערוגות הקברים. מטוס בוכנה מכריס הגיח מכיוון הים של נהריה, פער את בטנו, שפך מיליון כוסות מים ונסק. ובראש ההר, על רקע שמי גיהינום אדומים, ניצב כבאי בודד, אוחז זרנוק, מטאפורה לאפסותו של האדם מול הטבע.


"הגבר אמר: 'הם שורפים לנו את כל המדינה. עוד מעט הם יגיעו לנדב'". 


(מתוך "לפעמים הבית הוא רוצח" מאת שמעון צימר. הוצאת אפיק, 167 עמ')

סרט ההמשך

מחובתה של הסוקרת לעדכן: לואיזה קלארק ממשיכה לחיות בספר ההמשך, אך הדיסקרטיות תישמר גם בהתייחסות להתמוטטות ולשיקום שלה ב"החיים אחריך". כותרתו ממילא שופעת רמזים. ועוד רמזים: 1. אחרי שנתיים מסוף הספר/הסרט הראשון, לואיזה שבה לנורמליות מלבושיה המשונים. 2. סצינות רבות בסרט הבא (שיופק מיד) יתרחשו בחדרי מיון ובמחלקות לטיפול נמרץ. ג'וג'ו מויס אוהבת לאשפז את גיבוריה ולהשכיב את האוהבת במיטתו של האהוב הפצוע, בעודו כבול לצנרת מסועפת. (מאנגלית: קטיה בנוביץ', ידיעות ספרים־ספרי חמד, 416 עמ').

"החיים אחריך". צילום: יח"צ"החיים אחריך". צילום: יח"צ


ותיקון אי־דיוק מצער מהשבוע שעבר: משפחת טריינר אינה בעלת הטירה שבעיירה. אבא טריינר רק מנהל את הטירה לטובת התיירים.