על המיטה ליד החלון שוכב סאדק. על המיטה ליד הדלת שוכב אפרון. דנציגר שוכב על המיטה שבאמצע. במחלקה הפנימית באגף רקנאטי, מתחם רבין, בבית החולים בילינסון. הרבה שמות–מתים לתוחלתם של אלה החיים. הכל נקי, בלי תחבישים עם כתמי דם ומוגלה, ויש יותר מרחב ויותר אור ואוויר צונן מהמזגן ושקט ואין ריח שתן. סאדק לא בדיוק שוכב על מיטתו. הוא מתמוטט עליה, כמי שמאבד שליטה על כובד גופו. כעבור רגע הוא מחליף תנוחה לצד אחד ועיניו פוגשות בעיניו של דנציגר. מיד פונה לצד השני, כמי שנתפס בקלקלתו.

כעבור עוד חצי רגע הוא נשכב על גבו, עוצם את עיניו ומכווץ את מצחו הגבוה, ואחרי כמה שניות פוקח עיניים ומזנק באחת ומתיישב במיטתו, דרוך. תמיד הוא דרוך. חסר מנוחה. פקעת–עצבים, היו אומרים פעם. מה, כבר לא עובד עלי, הוָובֶּן, הוא אומר ובעיניו מתחלף מבע הזעף הנטרף בייאושו של אובד. הכדורי–שינה האלה כבר לא מגרדים לי.

זה הכל בגלל שאתה ערבי, אומר לו אפרון, שהוא כבן 55 ושערו האפור והמלא אסוף לצמה עבה מעל עורפו.
מה שייך, אני ערבי? מתקומם סאדק. הוא צנום, נאה, מיוסר פנים.



שייך, בטח שייך, קובע אפרון בביטחון. אתם פרימיטיבים בתפיסה שלכם. לא מאמינים ברפואה. לא מאמינים במודרניות. רק באסלאם הקיצוני ובאלימות ובמוות. בגלל זה אתה לא מוכן לקבל, בנפש הפסיכולוגית שלך, את הקטע של כדורי שינה והרגעה. בגלל זה אתה לא מאמין בצנתור ובניתוחים, יא פרימיטיב.

מה, אומר סאדק וקם על רגליו, מאגרף ופותח את כפות ידיו לסירוגין, נהיית לי בְּסִיכולוג כבר? ומה אתה? הרי מהמיטה בצנתורים הביאו אותך להנה, למה מִבְּנֵי בָּחַדֶתָּ מזה.
אצלי זה אחרת, יא פדאיון, אומר אפרון. לי יש פוביה בלתי נשלטת בעניין פולשנות כירורגית, אם אתה מבין מה אני אומר בכלל. הכל בגלל המלחמה שכפיתם עלינו, יא אהבל.

בערב הקודם היו המעברים שליד מיטתו של אפרון מלאים בבני משפחה וחברים. אשתו, שחורדינית גדולה, נאה ודואגת, המתה סביבו מהצהריים, באה ויוצאת, מביאה לו עיתון ערב, בקבוק מיץ, כריך, במבה. אחר כך באו הבת וזוג חברים ואז הבן והחברה שלו ושלושה חברים מבוגרים וכולם גררו כיסאות וישבו סביבו, פוקקים את המעברים, ועסקו בשיחות על המצב. לכולם שב אפרון וסיפר בארכנות מפורטת על התקף הלב האחרון שלו, שהסתיים ממש על מיטת המצנתר. הפחד מהצנתור הוא שריפא אותי מההתקף–לב, אמר. בבת אחת נגמר לי ההתקף, כשהכניסו אותי לצנתור. לא בשליטה אצלי. זה רפלקס פנימי.

דנציגר רצה ללכת לצחצח שיניים בפינת הכיור שבחדר. לא הייתה דרך להגיע לשם, והאורחים של אפרון לא נראו כמתכוננים לעזוב בשעה הקרובה. שאנפנף אותם? שאלה האחות התורנית, שחשה כנראה במצוקתו. אה, לא נעים, אמר דנציגר. תני להם עוד כמה דקות. האחות, מגודלת גוף וגברית, אך נעימה להפתיע, הציצה בשעונה, כי כבר תשע וחצי כמעט, אמרה, ואנחנו כאן ליברלים עם החולי–לב והאורחים שלהם - אבל ברגע שזה מפריע לאחרים, אין פשרות.

דנציגר הוא היחיד שממתין לצנתור. שכניו לחדר, הבחור הערבי המתפוצץ והיהודי המתנשא, נמצאים כאן בפעם המי–יודע–כמה, לפני שילוחַם הביתה. שניהם סרבני צנתור, כל אחד מסיבותיו הוא. סאדק הוא מאחד הכפרים שעל גבעות ואדי ערה. הוא עבר שישה התקפי לב בשלוש השנים האחרונות ובכל פעם נלקח באמבולנס לבית החולים. להוריו סיפר על כאבי בטן. רק דודו הרופא יודע על בעיותיו, אך גם הוא לא הצליח לשכנעו לאזור עוז ולהצטנתר. מחר שוב ישוחרר לביתו, עם סודו השמור ודמיונו מהלך האימים - ואם ישרוד את ההתקף הבא ישוב למחלקה. כאן מכירים אותו ולא אוהבים את המחזוריות שבה נע מביתו למחלקה ובחזרה. גם הקרדיולוגים הערביים לא ששים לטפל בו. אפרון, מבין דנציגר, מתנשא ומלא בוז, חש בסתר קצת הזדהות והבנה לסאדק, אך לעולם לא יודה בכך. מתעלק עלי, אומר סאדק. לדנציגר סאדק מתייחס בריחוק מבוקר.

לפני שנים, בסוף האינתיפאדה הראשונה, כשהיה במילואים ברצועת עזה, לקח אותו עמיחי, המג"ד, שהיה ערביסט ותיק ובעל קשרים מכאן ועד באב–אללה, לסיור בבגדים אזרחיים, בבית החולים שיפא. פצועי הכיבוש, ההפגנות והמרי, חשפו בפניהם וברצון רב את חלקי הגוף החבושים והמצולקים, כמו אקסהיביציוניסטים בשלב ההוכחות. סאדק חושף את עצמו באותה נכונות, אך כמאשים ולא כאות לאמון ולרצון טוב. אולי זה בגנים שלהם, הרהר - וכשמיד נזף בעצמו, אמרה לסאדק אחות בלונדינית, חדת פנים, בחיתוך רוסי, נו טוב. זה אצלכם בטח מום מולד. אתם מתחתנים בתוך משפחה הרי. וסאדק, שלא בדיוק הבין, אמר, מה קורה לך? אני לא נַשׂוּא אני, ברוך השם, ואפרון אמר, בטח, כי מי תרצה להתחתן עם אחד כמוך, יא צילייגֶר?
די. אני חייב לצאת לסיגריה, אומר סאדק, וממשש את החפיסה החבויה בכיס הפיג'מה שלו.

זה בדיוק מה שאתה צריך, אומר אפרון בתוכחה לסאדק. עוד סיגריה ממש תחזק לך את הלב.
שמענו אותך, אומר סאדק. אתה מה איכבַּת לך בכלל ממני. הוא יוצא למסדרון.
באמת נכון, קורא אחריו אפרון ועיניו מתגלגלות בלגלוג לדנציגר, כשותף להסכמה. אכפת לי? תיקח עוד סיגריה. תיקח שתי קופסאות ביום. ארבע. פחות מחבל–שהיד בשטח. תכבד גם את נסראללה ורנטיסי.

רנטיסי כבר מת ולא מסרטן, מתקן אותו דנציגר ומנסה לעצום עיניים, בשוכבו על גבו. שקית הדם התלויה מעליו לא תתרוקן לעולם. הנוזל הכהה, שנשבעים בשמו ומשתמשים בו במאבקי קיום, נאסף לצינורית זכוכית עבה מתחת לשקית וממנה זוחל בצינורית דקה למחט העירוי שבגב ידו של דנציגר. העירוי אטי, טיפה–טיפה, נקודה. נצח. הרופא התורן, גדול, ממושקף ועצבני, ניסה שוב ושוב לאתר וריד ברור באמַת ידו וחזר ודקר אותו, ודנציגר פלט צווחת כאב קטנה ולא נשלטת. בסוף נפתח בטעות הווסת שבקצה הצינורית וזרזיף דם פרץ והכתים את הסדין. היה צריך להחליף ולנקות ורק אז נמצא הווריד הנכון במקום הנכון והדם החל לעשות את דרכו לגופו.

עכשיו אני יישב איתך איזה רבע שעה, כן? אמר הדוקטור, רוסי קצר רוח, לראות שהכל בסדר וגוף מקבל את דם. כן? איך היה תגובה בצנתור קודם?
אמרתי לך, אמר דנציגר, שזה הצנתור הראשון בחיי. הוא רצה להוסיף, ואני מקווה, שהאחרון, אבל ויתר על האמירה וניסה לבחון את תחושותיו: האם הגוף חש בדם הזר המפעפע לתוכו? האם תגובת הגוף עלולה להיות הלם? ואולי הדם הזר יפעל כרעל? אבל לפני שהשדון הפסיכוסומטי יתחיל לשדר לו תחושות מזויפות, קם הרופא, יישר את חלוקו ואמר, זהו זה. אין בעיה. הולך או־קיי. עכשיו רק סבלנות, עד שייגמר מנה הזאתי, כן?
כמה זמן עד שייגמר? שאל דנציגר.

הרופא משך בכתפיו. איזה שלוש שעות. קצת יותר, אמר ויצא מהחדר.
שלוש שעות. הייאוש דחס את מחשבותיו, אך שלא כשותפיו לחדר לא היה מסוגל להשיחו להם ובעצם לאף אחד. לא לרופאים, שכל אחד מהם אומר דברים אחרים, ולא לתמר, שגם כך נראתה מודאגת ממצבו ולכן תבע ממנה שתיסע הביתה ותנוח ותתרענן קצת.

רק לפני שבועיים לא שיער כלל לאן יגיעו הדברים. בכל בוקר בשש הוא צועד, בנעלי ההתעמלות הישנות, חמישה בקרים בשבוע, ברחובות העיר המתעוררים לבוקר חדש, בין ענני זבובונים בקיץ ובשלוליות עומדות בחורף, וחתולי בוקר ומכלי אשפה מצחיני בוקר, וצעירים וצעירות מנומנמי בוקר מוליכים הנה והנה את כלבי הבוקר שלהם ובחלקם נושאים על חזיהם את תינוקיהם, סרבני הבוקר. הוא הרגיל עצמו להליכה מהירה, מאומצת, שאינה עוצרת לשנייה ומביאה אותו מיוזע וערני הביתה, למקלחת ולארוחת הבוקר. כל מסלול נמשך 55 דקות. והנה, פתאום, בחודשים האחרונים, בקצה העליות, הוא חש שהאוויר אוזל בו, שנשימתו חורקת, נקטעת, מכבידה את חזהו. הוא לא פוסק מלצעוד ואחרי כמה דקות הליכה במישור חוזר אליו החמצן והמאמץ הקשה מתפוגג.

מכיוון שבכל בוקר הפכו עליות מתונות לאתגר, פנה דנציגר לרופאת המשפחה הצעירה והאמהית, וזו שלחה אותו לבדיקת מאמץ. הקרדיולוג, ד"ר אבו–טאלב הנחמד, הפסיק את הבדיקה ושאל, אתה מעשן? ודנציגר אמר, עד לפני 20 שנה. הפסקתי לגמרי. הרופא אמר, אדוני, תוך שתי דקות הדופק שלך הגיע ל־150 בדקה. נראה לי שתצטרך צנתור. הוא שלח אותו למיפוי לב, שהראה עורק מרכזי ושני ורידים חסומים, ברמה זאת או אחרת. כשחזר לקרדיולוג, הביט זה בתרשים, הרים את משקפיו על מצחו, ואמר, אני קודם כל אצלצל לחבר שלי ללימודים, שאחראי לצנתורים בבית החולים רבין ואתייעץ איתו.

תמר ודנציגר ישבו בחוץ, להמתין לתשובה, וזו לא איחרה לבוא: ראש המחלקה לצנתורים הסכים לצנתר בעצמו את דנציגר, בעוד שלושה ימים. לא ברור אם העובדה, שהסתברה אחר כך, שדנציגר הכיר את אביו המנוח, רופא לב גם הוא, ותכנן את ביתו במושבה, היא שהביאה את פרופסור תּוֹר, הבן, לטפל בעצמו בדנציגר, או שהדחיפות הרפואית הביאה לכך. כך או כך, דנציגר שמח על כך שהמוניטין הדועך שלו עדיין פותח לו דלתות - ועדיין, הפתאומיות הזאת, ניתוח בתוך כמה ימים, האפילה על הסיפוק הקטן.

המצנתר המיועד, פרופ' רמי תור, נשמע בשיחת הטלפון צעיר וסימפתי וביקש מדנציגר להביא תוצאות בדיקות דם מעודכנות. תמר, שהיא אחות, נטלה ממנו דם, העבירה לבדיקות והודאגה לגלות שרמת ההמוגלובין שלו נמוכה מאוד, 8.6, כשהנורמה לגבר בגילו לפחות 14. רופאת המשפחה הסתכלה בתוצאות בהבעה שניסתה להסתיר חשש, ואמרה: זאתי אנמיה. מיד להיכנס למיון בבית החולים, להתאשפז ולקבל עירוי דם. דנציגר ותמר, מבוהלים עוד יותר, מספק פתאומי שהופך במהירות לוודאות קודרת העלולה לשנות את חייהם, נסעו בשתיקה לבית החולים בפתח תקווה, כשדנציגר מתעקש לנהוג ברחוב ז'בוטינסקי העמוס והלוהט, ולא מצאו מילים אמינות שיוכלו לעודד בהן זה את זה.

במחלקה הפנימית, לאחר כמה שעות, שחרר אותם הרופא התורן: רמת ההמוגלובין בספירת הדם החוזרת שנעשתה לדנציגר הייתה גבוהה יותר, 9.8. הרופא התורן צלצל לאחד המצנתרים, שקבע שהרמה מספיקה לצנתור.

מי אמר זאת? רתח פרופסור תור למחרת בבוקר, כשדנציגר כבר הונח בחלוק המנותחים על עגלת בית החולים, מגולח במפשעה כיולדת ומוכן גופנית ונפשית לכל שייעשה בו. אני לא מצנתר אותך בפחות מהמוגלובין 10, הודיע. שוב חזרו הוא והיא במפח נפש הביתה ושבו לבית החולים למחרת בבוקר. דנציגר אושפז במחלקה הפנימית, בחדר לא גדול, במיטה האמצעית, בין שני סרבני הצנתור והניתוח, ומצא עצמו במהלך היום לא רק חומל עליהם - אלא, באורח מוזר, מקנא בהם, על כך שמצבם ברור ומוחלט, אך ניתן לשינוי, והם שומרים לעצמם, גם אם מסיבות מופרכות, את החירות לסרב לשינוי זה.

היה עליו לעבור בדיקות מוקדמות ואז עירוי דם ממושך, וכשהדם החל לטפטף לתוכו באטיות אינקוויזיציונית, התיישב על המיטה לידו רופא אחר, צעיר, רחב כתפיים ושאנן, שהציג עצמו כד"ר גורן, ועיין בדפי הבדיקות, בתוצאות ובממצאים, ואמר בישירות כמעט בוטה, תשמע, יש לך אנמיה די מתמשכת, שצריך לגלות מה מקורה. ולפני שתעלה את רמת ההמוגלובין ל־12 לפחות, לא ידברו איתך בַּצנתורים. אז אתה נשאר כאן ומקבל עירויים, עד שתגיע לרמה הזאת - מחרתיים, הוֹפְּפוּלִי.

אמר והלך והשאיר את תמר ודנציגר מבולבלים כמי שנקלעו בין גישות מקצועיות סותרות; של לא אכנס למים עד שלא אלמד לשחות - ומצד שני, לא אלמד לעולם לשחות אם לא אכנס למים. זה לא יצונתר עד שלא תיבדק הסיבה לאנמיה, ולא תיבדק הסיבה לאנמיה עד שלא ייערך הצנתור - ומה שנעשה או לא נעשה, לא ישפיע על פתרון העניין.

דנציגר הפציר בתמר, שהתקשתה להסתיר את חרדתה הפורצת ממסכת האיפוק המקצועית שעל פניה, לנסוע הביתה ולנוח. היא נפרדה ממנו ונסעה לבית ריק. הילדים והנכדים בשני מקומות שונים ורחוקים בעולם וכל אחד שם טרוד בחייו. לפני שבוע כולם היו כאן, בהמולה משפחתית שמחה וביָחָדית כזאת, הוד ומשפחתו באו מקלן והילי ומשפחתה מסן פרנסיסקו. ועכשיו, שבוע אחרי שנסעו, תמר צריכה להעביר להם, עם כל דאגותיהם שם, מעט ממצוקתה.

אחרי שלוש וחצי שעות משמימות ונוגות התרוקנה שקית העירוי. דנציגר המשיך לשכב באור הלבן ומצא שהוא מכין את נפשו ותודעתו לתהליך שסופו קֵץ; בצער ובחשש, אומנם, אך ללא כעס והתמרמרות. הפעם, חשב, זה כנראה רציני: הסיבוך בלב, האנמיה, פני הרופאים ונחרצותם - הכל מרמז על כיוון אובדני. אולי תמר יודעת יותר ממני וחוששת לספר לי. דווקא בפעמיים שבהן המתין בעשור האחרון לתשובה רפואית חשובה, נוכח שלמרות אי הוודאות ועם מידה של אופטימיות שבטבעו, נעלם ממנו הפחד. גם עכשיו ניסה לסגל עצמו לרגיעה ולהתמקדות בחשיבה רציונלית.

היה ערב והאחיות הביאו את הארוחה הדלה - כל מזון נאסר עליו חוץ מפרוסת לחם עם גבינה לבנה - ואחת מהן, חדשה, ניתקה אותו ממערכת העירוי. רוב המבקרים כבר הסתלקו מחדרי המחלקה הפנימית, ורק לשכנו לחדר, סרבן הלב בעל הצמה, זרמו המבקרים. למרות הנס שקרה לי, שהתעלפתי על שולחן המנתח, הפעם אני אעבור את זה, הודיע אפרון לאורחיו, ואלה הריעו לו ולאומץ לבו, שהופך פוביה קשה לעוצמה. תמר צלצלה פעמיים ואתי אחותו צילצלה פעם אחת, אך דנציגר, שהסלולרי שלו היה על הארונית, לא שמע את הצלצולים, בגלל ההמולה בחדר.

כשהלכו אחרוני האורחים של אפרון, וכשסאדק כבר ישן שינה עמוקה, התקשה דנציגר להירדם. הוא לא פחד, אבל תחושות בגופו הביאו אותו למחשבה, שאולי הדם החדש שהוזרם לעורקיו לא התקבל שם כמו שצריך. הלב חבט בחוזקה, ומועקה כבדה נחה בחזהו. הוא מיאן להיסחף למצב חרדתי, אך בסוף לחץ על כפתור המצוקה שלצד המיטה. אחות הזעיקה אליו רופא עם עגלת המדידות. במהירות נערכו לו בדיקות אק"ג, דם, סוכר ולחץ דם. כל התוצאות השביעו את רצון הרופא והרגיעו את דנציגר, שביקש לראשונה בחייו כדור שינה, קיבל וישן עד הבוקר. אחות צעירה העירה אותו: בוקר טוב. צריך להכין אותך לצנתור. אתה הראשון בתור. כך. פשוט. בלי שום אזהרות מאנמיה, דחיות והתניות.

הצנתור היה כקרשנדו מוזיקלי הפוך: אחרי הרעמים והברקים והחרדה הכבושה, בא השקט המבורך. איזו מוזיקה היית מעדיף בזמן הצנתור? שאלה אותו אחות הניתוחים, כשעלה על מיטת המתכת ושכב מתחת למנורות הגדולות, שתכף יזרקרו את מוקדי גופו. אני יודע? משהו מרגיע, אמר, בפליאה קצת. באך, אולי. האחות חייכה: זה בדיוק מה שפרופ' תור אוהב לשמוע.

הפרופסור, שהגיע בחליפתו הירקרקה, חבש את כפפותיו, חייך, ביקש מדנציגר שיקרא לו רמי והפנה את הצג אליו. דנציגר ראה על המסך הקטן את מה שהסתבר כהשׂתרגות מערכת כלי הדם שלו. האחות הזריקה סם מעמעם כאב וחומר ניגוד שיצבע את המסלולים, והמנתח אמר, לא יהיו לך כאבים והטשטוש מועט, אז אם תרצה להתרכז, אסביר לך במהלך הצנתור מה אנחנו עושים, למה ואיפה. הנקיטה בלשון רבים, "אנחנו", כשותפות גורל, והצלילים שהחלו ללטף את ההכרה שהתערפלה מעט, פעלו להרגעה מוחלטת. וכך שכב דנציגר על גבו, עיניו במסכון שלמולו ושמע את קולו של הרופא, כשידיו החדירו את צינורית הצנתר לגופו. הוא ראה היצרויות בעורקים הכליליים וחסימה שעמד הרופא לפרוץ, ושמע, בלי שעיכל, פרטים על תהליכים טרשתיים ועל פתיחת כלי הדם. אחרי כחצי שעה התבשר על סיום מוצלח של התהליך, עם קביעת תומכן בעורק שחסימתו נבקעה.

הוא הועבר לחדר ההתאוששות. שם, באולם הקטן, בין הרבה מיטות ריקות, המתינה תמר המחייכת, כמבשרת שהכל בסדר. הוא התיישב וראה את אפרון בעל הצמה ואת אשתו אורזים את הקיטבג.
נו, אתה בחיים, אני רואה, אמר לו אפרון בלי חיוך, משפיל את עיניו.
ואיך אתה? שאל דנציגר. התגברת על הפחדים, צונתרת?

לא, ענתה הגברת אפרון. הוא הסכים לנסות עוד פעם, עם הד"ר עסיס, אבל התעלף על המיטה, לפני שהתחיל הניתוח. בעלה שתק. מצב רוחו הנפלא מאתמול עזב אותו. אני לא מבינה אותו, אמרה אשתו בטרוניה. הוא קיבל “מצטיין" בלבנון וכולם יודעים איזה אומץ יש לו - וכאן, כמו בננה.
תאמין לי, הכל חנטריש, אמר אפרון. היא לא מבינה.

תשמע, זה ממש קלי קלות, ניסה דנציגר לשכנע. אתה שוכב כמו קינג, מוזיקה שקטה, הכל רגוע, לא כואב, לא מרדימים, הרופא מסביר לך מה קורה, על המסך - ואחרי 30־40 דקות אתה בחוץ.

באס. עכשיו הולכים הביתה, אמר אפרון. אמרתי לך, אצלי זה בלי קשר לפחד וכוח וכזה. זה הפוביה שיש לי מאז המלחמה לטיפול חודרני.
זה ממש כלום, אמר דנציגר. לא מרגישים. אתה רק רואה שהצנתר עובר לך בעורק עד שמגיע לסתימה ו...
...זה העניין, אמר אפרון וידיו מטפלות בצמתו. ברגע שאני רואה את זה, אני מתפרק. פוביה. אין מה לעשות.
ואיפה סאדק? שאל דנציגר.

הערבי הקטן? שאל אפרון. זה, ענה - וכאילו מישהו אחר בדמותו מדבר בו - זה הפחד שלו פרימיטיבי לאללה. והוא ברמת סיכון עליונה. בבוקר, אחרי שלקחו אותך, תפס את הבגדים וברח. בפיג'מה ברח. אמרו לי שהוא עושה ככה אחרי כל התקף לב. מאושפז, מתנגד להיכנס לניתוח, שוכב קצת ומסתלק. אללה ירחמו.

אלוהים לא ריחם. בדיוק אז נכנסה האחות הרוסייה: זוכרים חבר שלכם ערבי? גמר, מסכן. ירד מאוטובוס הביתה ולא נזהר שבא בדיוק ג'יפ והרג אותו במקום. חאלס.