מכשול היחיד הניצב על דרך הקריאה הוא הזמן. הספרים נמצאים כאן, מאות מהם, בעברית, באנגלית, ואפילו בצרפתית שמתחילה לפלס דרך במחזור הדם. וגם הקוראת כאן. לכאורה, הכל בסדר. לקראת ינואר יורד שקט על השכונה הישראלית. רק הרוח נשמעת במעשיה בחורשת האקליפטוס. לעתים בא רעם בודד מן החוף ומתהפך לעבר ההרים, אך שום צליל צורם לא מגיע עוד מהבתים הבורגניים. כשקר בחוץ, מכניסים בני אדם את מה שמכונה בפיהם “מוזיקה" לתוך חדרים מוגפי חלונות. השבח לעונה הברוכה. בחורף 2017 צפויים תנאים אידיאליים לקריאה. הכל יתכנס אל מקום שבו קוראים ספר. אובמה או טראמפ יהיו אז היינו הך. אפילו ההכרה בכך שהמדינה באמת הולכת פאיפען לא תחדור לתחום הקריאה. אך האם גם הזמן יקבל ממדים חדשים, כפי שנואלתי לחשוב בחורפים קודמים? אם קריאת ספר הייתה בעבר הבטחה אינסופית לקריאת הספר הבא, הרי שעתה פלשה אל מקום הקריאה תובנה טורדנית. דומה שזמן הקריאה המשתרע לעבר האופק אינו מגיע עוד אל הקו ההוא, התכול, הסופג אותו אל זוהר ערפילי צופן טוב. עכשיו זמן הקריאה נקטם לפתע בטווח שבין ההווה לעתיד. כן, משהו משתנק בהמשך מסלול הזמן. בינינו, הרי זמן הקריאה אינו תואם את זמן החיים. כלומר, אין מצב שאקרא את כל הספרים המונחים כאן.

למרות זאת, ליקטתי לכבוד 1 בינואר הבטחות קריאה שבכוונתי לממש. אם החורף יתארך, ייכנסו לרשימה גם קלאסיקות שחסרו זמן קריאה כשגידלתי תינוקת. תומאס מאן, למשל.

להלן קריאת פתיחה לשנה החדשה. שורות ראשונות מספרים מפתים:

"שב עלי והתחמם", מנחם פרי, הדיאלוג ההומוארוטי בין ברנר לגנסין (הספריה החדשה, 410 עמ', כולל נספחים):

“מה קרה בין ברנר לגנסין בְּוָייטצ'אפל בקיץ של 1907, מן ה־30 באפריל ועד לסוף ספטמבר? מה חש גנסין ומדוע נִבְעה הקרע חסר־התקנה בזוגיות שלו עם ברנר?". הייתם מאמינים שגנסין ישב על ברכי ברנר, כשקראו יחדיו שיר של ביאליק? עיון חקרני מעורר תיאבון ומסקרן בכל ההיבטים.

"אויבי הציבור", מישל וולבק, ברנאר-אנרי לוי (מצרפתית: רמה איילון, בבל, 286 עמ'):

“בריסל, 26 בינואר, 2008. ברנאר־אנרי לוי היקר, אין לנו שום דבר במשותף, כמו שאומרים, למעט נקודה אחת, מהותית: שנינו אנשים מאוסים למדי". תכתובת חסרת עכבות בין שני אנשי הרוח הצרפתיים, בני זמננו. נראה שיימצא כאן בידור אינטלקטואלי ועממי גם יחד.

"אולי רק ציפורי מסע", חליפת מכתבים בין לאה גולדברג לטוביה ריבנר (ספריית פועלים, 264 עמ', כולל נספחים ורשימה אישית מאת ריבנר. הקדמה: גדעון טיקוצקי (עורך)):

“סלח לי, טוביה ריבנר, שלא עניתיך על מכתבך הראשון, אלא שהיו שני דברים בעוכרָי: א) מתקשה אני, בדרך כלל, בכתיבת מכתבים; ב) יתר על כן מתקשה אני להשיב תשובות על שאלות שאילו ידעתי תשובה להן הייתי, ודאי, המאושר שביצורים עלי אדמות". הטריוויאלי הופך ליחיד במינו כשמשוררים מתכתבים. ומתכתובת של משוררים עבריים שנולדו באירופה, עולה ריחה של האדמה מכאן והאדמה משם, ונמהל לאמירה חד־פעמית.

"עור בעד עור", יצחק אוורבוך אורפז (הקיבוץ המאוחד, 226 עמ', רומן. מתוך סדרה של כתבי הסופר, מהדורה מחודשת בעריכת אבנר הולצמן, שכתב הקדמה):

“'ברור! ב־רו־ר־יה. שמואליק המ"פ היה מצחיק בבטאו ברור כזה מתנשף מתוך פה חשוף־חניכיים, שהיה כל דבר רק לא ברור (מזה עשר שנים לא ברור לאיש מתי סוף-סוף יתקין לו שיניים חדשות), אך סבר פניו החביב ובוהק עיניו המישירות היו ברורים מאוד, כמו לילה אפל זה שהם הולכים להחיות ולהבעיר באש". אבנר הולצמן הוא מורה שיודע להאיר את המוכר באור חדש, וכך עשוי לפעול גם הרומן הוותיק של אוורבוך אורפז.

"ארול אחד, מאיר אריאל, ביוגרפיה", נסים קלדרון בשיתוף עודד זהבי (זמורה ביתן, 352 עמ'):

“הילדים קראו לו ‘Luck'. הם חשבו שהוא בר־מזל". צפויה חוויה רעננה, בהירה ומרחיבת דעת. קלדרון מעמיק להתבונן בתרבות המקומית באמצעות הרוק הישראלי ויוצריו.

"הרוּלֶטיסט", מירצ'ה קרטרסקו (מרומנית: אנמרי בארטפלד, תשע נשמות, 72 עמ'):

“'תֵן שהילד, דְבָר אדונָי אשר טרם הוגד וטרם נֶהְגָה,/ יהיה לנחמת ישראל/ לְאֶחד ששמונים שנה לו ואין מחר לו.//' אני כותב כאן (בשביל מה?) את השורות האלה של אליוט. מכל מקום, לא כמוטו שאולי יפתח את אחד מספרי, כיוון שלא אכתוב עוד דבר לעולם". הסיפור של קרטרסקו, יליד בוקרשט 1956, נאסר תחילה לפרסום בארצו. המספר עוקב אחר התפתחות אישיותו הקיצונית של מי שמתפרנס מהצמדת קנה אקדח לרקתו. בספרון ישנם עוד מענקי קריאה: “רולטה רוסית" מאת ג'ורג' סירדז השווייצי (מאנגלית: יהונתן דיין), ו"מצב התרבות", ראיון עם דמיאן טברובסקי, איש ספרות בולט בארגנטינה (מספרדית: סוניה ברשילון).

"יסתובב לו העולם הגדול", קולום מק'קאן (מאנגלית: אמיר צוקרמן, עם עובד, 439 עמ'):

“מי שראה אותו נדם. ברחוב צ'רץ'. ליברטי. קורטלנד. ברחוב וסט. פולטן. ויסי. זו היתה השתיקה ששמעה את עצמה, נוראה ויפה. היו שחשבו בתחילה שזה בסך הכול אור מתעתע, משהו שקשור למזג האוויר, צל נופל". תרגום מלפני ארבע שנים. לא מכבר קראתי בהתלהבות את “לחצות אוקיינוס" של הסופר. חברתי הילה שאלה מיד: “ואת ‘יסתובב לו כבר קראת?" ותקעה לידי את הספר.

אולי אלפיים ושבע-עשרה לא תהיה כה רעה.