"ז'קוֹבּ, ז'קוֹבּ", ולרי זֶנאטי, מצרפתית: רמה איילון, ספרית פועלים, 130 עמ'

זה אינו עוד ספר זיכרון לחייל שנהרג בקרב, גם לא ספר היסטוריה המתאר קרב נשכח במלחמת העולם השנייה. אף אין זה חיבור ביוגרפי על צעיר יהודי מהעיר קונסטנטין באלג'יריה. הספר העדין הינו כל הז'אנרים שנזכרו לעיל בלי שיהיו ניכרים ונבדלים בתוכו, כיוון שהפואטיקה היפה שלו הופכת אותו לרומן מקורי כשלעצמו. הכתוב מחויב לכבוד חייו הקצרים של ז'קוב, שהיה אחי־סבה של ולרי זנאטי, אך הוא גם מציב יד לתקופה מסוימת בחיי הקהילה היהודית באלג'יריה. זנאטי מגישה את יצירתה במסגרת ספרותית קאמרית, מעודנת, ועם זאת עשירה מכל הבחינות.

הפלישה לנורמנדי ביוני 1944 נודעה לתהילה, אך פלישה נוספת לשטחי הכיבוש הנאצי התבצעה באוגוסט של אותה שנה, ולא זכתה לפרסום, אף על פי שאמריקאים השתתפו גם בה. כיבוש חופי ניס ומרסיי נחשב קל לעומת החומה הגרמנית שניצבה על צוקי נורמנדי, ואולי לכן לא זכה ליחסי ציבור. בפלישה לפרובנס השתתפו גם כוחות צרפתיים שהגיעו מצפון אפריקה. בין החיילים הצעירים, שגויסו מקרב האוכלוסייה המקומית, היו מוסלמים, נוצרים ויהודים. ז'קוב, דוד־רבא של המחברת, היה מאותם חיילים. שנים רבות לאחר שנהרג בכפר קטן באלזס, יצאה זנאטי בעקבותיו. בתוך כך חשפה גומחה רוחשת חיים בהיסטוריה של יהודי אלג'יריה, ואף פתחה צוהר לסיפור הפלישה לפרובנס, המוגדרת כ"קרב הנשכח".

לזנאטי, סופרת ומתרגמת (לעברית) ילידת ניס, לא היו אלא מסמכים מועטים ותמונה אחת. היא חיברה את סיפורו של ז'קוב על בסיס קומץ עובדות מההיסטוריה המשפחתית, ובראה עולם שלם שאבד. זנאטי העלתה לדפים את יופיה של קונסטנטין, כפי שנראתה בעיני ז'קוב. הנער, שזה אך סיים את בחינות הבגרות, שפע אנרגיה טובה, והוא מייצג בני דור נועז מקודמיו. שלא כאביו ואחיו הבוגרים, הוא מחצין שמחת חיים מתפרצת, חופשי בהתנהגותו, שופע חמלה. הוא אינו מקובע במנהגים המסורתיים של משפחתו הפטריארכלית.

הרומן נפתח ביום שלפני גיוסו לצבא צרפת. נלהב ומאושר הוא מעפיל אל הגשר הגבוה ביותר בעירו, שואף אוויר פסגות, נהנה מלבדיותו, ושועט בחזרה אל הסמטאות והשוק ההומה קולות וריחות. הוא נער צנוע, הגיבור של זנאטי, חף מידע צבאי ומהלך המלחמה באירופה, אמפתי במיוחד כלפי חסרי הישע, פעוטות ונשים. המשפחה המורחבת מתגוררת בדירונת, שמזרנים נפרשים על רצפת אחד משני חדריה לקראת שנת הלילה. הסב והאב מכים את האחיין הסורר ומענישים אותו באכזריות. העוני מעיק על החיים, והתקוות שייכות רק לצעירים שרוכשים השכלה תרבותית רחבה בזכות השלטון הצרפתי. אותו שלטון ישלח את ז'קוב להילחם למענו על אדמת צרפת. הוא יתקדם עם יחידתו במעלה הרון עד לאלזס, ושם ייהרג בכפר קטן.

זנאטי בונה עולם שהיתכנותו משכנעת ביותר, אף שלא היו לה עדויות על הקורות את ז'קוב החל מהרגע שעזב את ביתו בקיץ 1944. הסופרת בוראת את יומו של החייל בהיצמדות שקטה למודעותו המשוערת. הקורא רואה את הנוף שראה ז'קוב, מתוודע לנערה שעמה בילה ליל אהבים בליון, ופוגש את הכפריים שהגישו לחייל המותש ארוחה חמה. באותה נאמנות היא מלווה את רשל, אמו של ז'קוב, במסעה המייגע בעקבות בנה, בין מחנות האימונים באלג'יריה. האישה, עמוסת סלי מזון, נסעה ברכבת לראשונה בחייה. בשערי הבסיסים המרוחקים אמרו לה שז'קוב כבר עזב.

נותר רק התצלום המופיע על חזית הספר. ארבעה חיילים ערב הפלגתם לעבר צרפת, נשענים על מעקה מפוברק של סיפון אונייה, שגם היא אינה אלא תפאורת רקע מצוירת. זנאטי נתנה שמות לרעיו של ז'קוב, וגם אופי העניקה לכל אחד מהם. הסיפור שלה נכתב מתוך קשב ממוקד לפְּנים האנושי של האירועים, והיא כרכה אותו ברוך שהעניקה לדמויות שהמלחמה העלימה.

"למה אני קופץ". צילום: יח"צ

 

התשוקה לביטוי

מעבר לחומת האוטיזם כלואים בני אדם חושבים ומרגישים כיתר יצורי אנוש, והם משתוקקים לבטא את עצמם. דיוויד מיטשל, אב אירי לילד אוטיסט, מתאר בהקדמה את מצבו של האוטיסט כמי שננטש על ידי שני העורכים האחראים להתארגנותו. אלה הם עורך המחשבות והעורך התחושתי. מהומה של רעיונות ורשמים שכליים וחושיים מסתחררת סביב האוטיסט, בתוך ראשו ובגופו.

מיטשל תרגם בעזרת אשתו היפנית את ספרו של נאוקי היגשידה, נער יפני אוטיסט, שהיה בן 13 כשכתב על מצבו מתוך הכלוב האוטיסטי. התשובות שהוא מספק לשאלות שבני אדם רגילים מציגים לו, מעניקות מפתחות למי שמעוניין להכיר אותו. היגשידה, אומר מיטשל בהקדמה, הנגיש לו את בנו שלו. היפני הצעיר (הספר יצא לאור ביפן ב־2007) מדווח מתוך עולם שלבני אדם רגילים אין כלים להבין אותו. הוא מסביר מדוע אינו יכול לשוחח, אך מבהיר שהוא יכול לתקשר בכתיבה, אחרי שעמל לרכוש יכולת הצבעה על לוח אותיות. הוא מבהיר שהוא לא מתבודד, הוא דווקא אוהב חברה, אך אין לו דרך להבהיר את רצונו במילים או בהבעות פנים.

מוחו תר ומחפש אחר תמונות ומילים שחלפו בו לפני דקות, והשאלות הנוספות שמופגזות לעברו, בתוספת רעשי רדיו, מכוניות או מזגן, מטים אותו מהדרך אל הקוהרנטיות. בין הספרים הדנים באוטיזם מהיבטים חיצוניים (כפי שנכתבו בידי מטפלים, חוקרים והורים), זהו ספר חריג המגיש עדות אישית מבפנים (“למה אני קופץ", מאנגלית: מרב זקס־פורטל, ידיעות ספרים, 183 עמ').

באותו עניין: “ניצוץ, סיפורה של אם שטיפחה גאון", מציג מקרה של ילד שהוגדר כאוטיסט בהיותו פעוט. “הורה שמחליט לפעול בניגוד לעצת המומחים עושה צעד מפחיד", מעידה קריסטין בארנט, המחברת, שעקשנותה הביאה את בנה לאוניברסיטה כעילוי במתמטיקה ובפיזיקה, בעודו תלמיד בית ספר יסודי (מאנגלית: ברוריה בן־ברוך, כנרת זמורה־ביתן, 285 עמ').