1. "ישר שלח ידיים", אמרה פקידת המשלוחים, "ישר הידיים שלו עלי - גולנצ'יקים זה עם של חרמנים, אני אומרת לך".

ותוך כדי שהיא מדברת, רמי הרגיש שהוא חייב להשתין, אבל לא היה לו נעים ולכן המשיך להנהן בראשו, המשיך לחייך, בעודו משכל את רגליו בעמידה, בתנוחה שעקרונית הייתה אמורה להעניק לו לפחות עוד שתי דקות של התאפקות -

"אז אני עושה לו, מה קרה לך, תירגע!".

"אהה".

"אז הוא עושה לי - רגע", הפסיקה את שטף דיבורה, כי בדיוק הגיע המנקה, ונעמד בדלת עם עמדת הניקוי הניידת שלו, ובה שואב אבק ומטאטא ויעה ומגב וסמרטוטים ודלי. היא פנתה אליו: "אנדרה, תנקה, בבקשה, גם בפנים, כן? אבל טוב תנקה. לא כמו פעם שעברה".

אנדרה הנהן ונעלם לתוך החדר. רמי זיהה הזדמנות ורצה ללכת, אבל היא לא הפסיקה את שטף דיבורה, וחזרה לסיפור הזימה שהייתה באמצעו:

"אז אתה שומע? הוא אומר לי, מאמי וזה, אני גולני, בקושי יוצאים הביתה, קרועים אנחנו, שמירות, מבצעיות, מחבלים, כל יום פיגוע דקירה, מה את חושבת, השטחים זה בדיחה? זה קשה שם".

"אהה", אמר רמי, "אהה". הוא לא ידע כמה זמן רגליו המשוכלות יעצרו בעד כוחות הטבע.

"ומה זה ריחמתי עליו", המשיכה, "כי באמת זה לא קל, טרור יחידים וזה, ובסך הכל מה זה בשבילי אחרי הכל, לעומת שהוא מקריב את החיים שלו יום־יום - אבל אז פתאום נדלקה לי נורית אדומה: מה השטחים? איזה שטחים? אם הוא בשטחים איך אני רואה אותו כל יום בבורקס באבן גבירול? אמרתי לו, איזה שטחים אתה בדיוק?".

אנדרה המנקה חזר לחדר ומטאטא בידו.

"תגיד לי", היא הסתובבה אליו במהירות. "אתה מקשיב לשיחות של אחרים?".

"אני?", אמר אנדרה.

"אין לך חיים?".

"אני מנקה", אמר אנדרה.

"אתה מנקה?", היא אמרה, "אז תנקה. אל תעמוד לי פה ו... ו...".

אנדרה הלך. רמי אמר: "אני חייב ללכת ל - ".

"אז אתה שומע", היא חתכה אותו בלי לשים לב שהוא מקפץ מרגל לרגל בבהילות, "מה הוא עושה לי? עושה לי, שטחים זה לא רק הרשות הפלסטינית, שטחים זה מלא דברים. ואני לא מבינה אם הוא התכוון מבחינה שזה סוד ביטחוני, שבעצם יש עוד הרבה מקומות מסוכנים שלא אומרים לציבור" -

אלא שאז הגיעה המזכירה הבלונדינית של הבוס, שקוראים לה דנה או שרון או משהו כזה, ונעמדה מולה והתחילה לנג'ס: "סליחה...".

"או שהוא מתכוון", המשיכה פקידת המשלוחים בשטף דיבורה, מתעלמת מדנה/שרון ולא מאפשרת לרמי לנצל את הרגע ולברוח לשירותים, "ששטחים זה מלא דברים מבחינת המחשבות שלו, כמו אלה שחזרו מווייטנאם, ולא יכולים לשכוח את - מה?!!!", הרימה את קולה, מפנה את ראשה לכיוון דנה/שרון, שלא הפסיקה להגיד "סליחה" בקול שהיה חלש במתכוון, חלש אך מחונך היטב, חלש אך מתנשא - "מה את רוצה?!".

"אני מחפשת את יואב", אמרה דנה/שרון. יואב היה הבוס. דנה/שרון הייתה המזכירה שלו. אם מישהו היה אמור לדעת איפה הוא, זו היא.

פקידת המשלוחים העיפה מבט סביבה: "את רואה אותו פה?".

"לא".

"אז איפה אני מחביאה אותו? בארון?", סנטה בה.

"זה לא בשבילי", ענתה דנה/שרון, "חברה שלו מחפשת אותו דחוף".

"אה", אמרה פקידת המשלוחים. "לא ידעתי שיש לו חברה".

"יש לו".

"הוא אף פעם לא מדבר עליה! רמי, ידעת שיש לו חברה?", פנתה אל רמי. אבל הוא כבר לא היה שם. הוא היה בשירותים, משתין, ומשתין, ומשתין - זה כאב, מרוב שזה היה הרבה. זה גבל בהנאה מינית. לא חצה את הגבול, אבל בהחלט גבל.

2. כשיצא מהשירותים התגנב דרך המסדרון הצר כדי שפקידת המשלוחים לא תראה אותו, ומשם יצא החוצה. הוא שאף אל ריאותיו את אוויר הקניון. מת לסיגריה, אבל בשביל זה צריך לעלות לגג, ומהבוקר ירד גשם ללא הפסקה.

רמי נשען על המעקה, והביט בקונים העוברים בקומה מתחתיו. רובן נשים, עם שקיות פלסטיק גדולות ומעוצבות של חנות אופנה זו או אחרת. הוא חשב לעצמו: מה אני עושה כאן? איך הגעתי לכאן? וגם: אני חייב לעוף מכאן. הוא הציץ בשעונו וגילה שיש לו עוד שלוש שעות עד לתום המשמרת. ורצה כבר לחזור פנימה אבל לפתע ראה ילד קטן, כבן ארבע או חמש, מטייל על מעקה הקומה השלישית של הקניון - מבחוץ. כלומר, מהעבר השני של המעקה, כשמתחתיו תהום.

בהתחלה קפא. המוח סירב לרגע להכיר במה שהעיניים ראו. ואז רצה להרים את קולו ולהגיד משהו למישהו. אבל למי? הקומה הייתה ריקה. לא אמא, לא אבא, אף אחד. איך הילד הגיע לשם?

ועכשיו הבין שהוא זה שצריך לפעול. ורצה לזנק אבל עצר בעצמו - הילד יכול להיבהל, ולהרפות מהמעקה. הוא לא העז אפילו לדבר אליו, או להסב את תשומת לבו בדרך כלשהי. כל שינוי בריכוז העילאי והמאושר שגרם לילד לאחוז במעקה, ולהתקדם עקב בצד אגודל, יכול לגרום לאסון.

אז זה מה שרמי עשה: נצמד למעקה, והתחיל להתקרב אל הילד לאטו, עושה את עצמו מביט בתקרה ומשתדל לא לעורר תשומת לב. המרחק בינו לבין הילד נדמה לו כנצח. הוא ניסה ללכת הכי מהיר שהליכה אטית יכולה לאפשר. ואז, כשהיה ממש מעל הילד, שעדיין היה שרוי בעולמו, כפות ידיו הקטנות אדומות ממאמץ ההיאחזות במעקה, הוא התכופף אליו - והרים אותו בבת אחת באוויר. והוריד אותו בצד הבטוח.

זה קרה כל כך מהר שהילד לא הספיק אפילו להיות מופתע. רק כשהיה כבר בצד של רמי, הרים את פניו אליו בהפתעה. ואז החל לבכות.

"איפה אמא שלך?", רמי שאל אותו.

הילד לא ענה.

"איפה אמא, אבא - עם מי אתה פה?".

הילד רק המשיך לבכות.

רמי בהה אנה ואנה, ורק כאשר החליט לקחת את הילד למודיעין, ואחז בידו, שמע לפתע קול מאחוריו: "היי היי היי! עזוב אותו!".

הוא הסתובב וראה את אמו של הילד מגיעה בריצה עם כוס קפה ביד אחת, ושלל שקיות מעוצבות ביד השנייה. האם הגיעה אליו, לקחה ממנו את ידו של הילד, ואמרה לו: "מה אתה נוגע בילד! פדופיל!".

"אני לא -".

"פדופיל!".

"גברת-".

"אני אתלונן עליך!", אמרה, והרימה את הילד. היא אימצה אותו אל חזה. "סוטה!",

הילד הביט בו כמנצח.

האישה הסתובבה והלכה משם. הוא ראה אותה מתרחקת לאטה, עקב אחריה קומה אחרי קומה, בכל פעם רחוקה יותר, בכל פעם קטנה יותר, מדברת אל הילד שסחבה על הידיים, מדברת ומדברת, עד שלא ראה אותה יותר. מן הסתם ירדה לחניה. אך בכל הזמן הזה מבטו של הילד היה מופנה כלפי מעלה, כלפי רמי, כלפי המעקה שעליו טיפס באומץ לפני רגע, ושממנו נשלף כנגד רצונו בבת אחת.

3. בדרך חזרה הביתה, באוטובוס, הוא כמעט נרדם. וחלם/לא חלם על אבא שלו. חלם כי זה לא היה באמת, ולא־חלם כי כל הזמן היה מודע לכך שהוא באוטובוס, ושהוא צריך לרדת בבן יהודה פינת נורדאו. אבל במה שזה לא היה, חלום או הזיה, אבא שלו - שנפטר מזמן - ישב מולו עם התיק הגדול השחור שאיתו היה יוצא לעבודה כל יום, מונח על ברכיו, ואמר לו: "מה זה, אתה נוסע באוטובוס? אין לך אוטו?".

"לא", אמר רמי.

"בגילך עוד אין לך אוטו?".

"לא", אמר רמי, ולא היה בטוח אם הוא אומר את זה בקול רם וקיווה מאוד שלא, אבל לא רצה לחשוב על זה יותר מדי, כי היה בטוח שברגע שיחשוב על זה, אביו ייעלם לנצח.

"אבל רישיון יש לך?", אמר אביו.

"כן".

"אז למה אין לך אוטו?".

"כי זה עולה המון כסף להחזיק אוטו בתל אביב, ולא צריך כמעט".

אביו חשב על זה.

"ואיך אתה מגיע לבקר את אמא?", שאל.

"אמא מתה", אמר רמי.

"גם אמא מתה?!", אמר אביו, מופתע.

"כן".

אביו הניד בראשו מצד לצד. "תראה מה זה", אמר. וחזר ואמר: "תראה מה זה".

הם נסעו בשתיקה.

אחרי זמן מה רמי אמר: "אבא, אני יכול לשאול אותך משהו?".

"בוודאי".

"מה יש לך בתיק?".

"מה?", תמה אביו.

"מה יש לך בתיק. תמיד רציתי לדעת מה יש לך בתיק הזה".

"אז למה לא שאלת?".

"הייתי ילד", אמר רמי.

אביו הנהן בהבנה. "בסדר", אמר, "אני אראה לך". והוא העמיד את תיקו השחור על ברכיו, פתח את רצועת העור שסגרה אותו, ופער אותו לרווחה, ממש באותו רגע מישהו נגע ברמי בכתפו ואמר לו: "בן יהודה־נורדאו רצית?".