ספרו האחרון של ג'וליאן בארנס, "רעש הזמן", טרם תורגם. עוצמתו של הספר, החודרת חרישית אל כל לב מודע, חברה כאן לסדק רלוונטי לרעש ולזמן הישראלי. דומה שהסופר הבריטי (יליד 1946) חש הכרח לתאר דווקא עתה מה עובר על אמן תחת משטר דכאני. בארנס כתב ביוגרפיה נפשית של המלחין הרוסי דמיטרי שוסטקוביץ' (1906–1975), והוא העז להיכנס למחשבותיו של המלחין ולרגשותיו, כפי שהתפתחו תחת משטר סטלין ואחר כך בחסות שלטון חרושצ'וב. הסופר חושף את תהליך כיבוי הנפש היצירתית בלחץ משטר טוטליטארי. שוסטקוביץ', כך עולה מהסיפור החוקר חדרי בטן, הלחין בין אימת הלילה שבו נציגי ה–אנ.קה.וו.דה. יבואו לקחתו, לבין החרדה המתמדת מפני תביעתו הבאה של הכוח (כפי שהמנהיג ושלוחיו מכונים בספר). השליט הקפריזי, סטלין הבּוּר, ישב נסתר מאחורי וילון באולם הקונצרטים, וכך היה מחליט על עתיד היצירה.

בארנס בחר לספר בדרך פשוטה, חשופה, כמו מתוך הרהוריו הפנימיים של גיבורו. “אבל אירוניה - אולי, לפעמים, כך הוא קיווה - עשויה לאפשר לך לשמר את מה שהערכת, גם כשרעש הזמן נהיה חזק עד כי הוא מנפץ את שמשות החלונות".

שוסטקוביץ' הוסיף ליצור בתנאים פיזיים ורגשיים מייסרים או מפנקים, הכל לפי עמדת הדיקטטור התורן. ככל שהזדקן גבר תיעובו העצמי, והוא חש כי נענש בכך שהוסיף לחיות בכניעוּת. המשטר אילץ אותו לחתום, למשל, על גילוי דעת בגנות סולז'ניצין בעודו מעריץ את כתבי הסופר. בארנס מסביר שאין לשפוט אדם על פי מעשיו הגלויים, החיים מורכבים הרבה יותר מחתימה על דעה שלא ניסחת. עצב נורא נובע מן הדפים ועוטף את הקורא.




סטלין. צילום: Getty Images ASAP






תרגום חופשי מתוך הספר:
“ואז החלה להופיע בעיתונים ההגדרה שממנה אין החלמה, והיא שולבה במשפט שפוי ביותר: ‘היום ייערך קונצרט מיצירות אויב העם שוסטקוביץ''. מעולם לא השתמשו במילים כאלה באקראי, או ללא אישור מהסמכות הגבוהה ביותר.

“מדוע, הוא תהה, הפנה עכשיו הכוח את תשומת לבו למוזיקה, ואליו? הכוח תמיד התעניין יותר במילה מאשר בתָו: סופרים, ולא מלחינים, הוכרזו כמהנדסי הנפש האנושית. סופרים גונו בעמוד הראשון של ‘פראבדה', ומלחינים בעמוד השלישי, במרחק של שני עמודים (...) זה עלול היה להיות ההבדל בין חיים למוות.

“מהנדסי הנפש האנושית: הגדרה צוננת, מכנית. אך... מה הוא עניינו של האמן אם לא בנפש האנושית? אלא אם כן אמן כלשהו רצה סתם להוות קישוט, או להיות כלבלב מתחנחן על ברכי העשירים והחזקים (...) באותם זמנים אופטימיים - למען האמת, רק לפני שנים מעטות - כשעתידה של הארץ כולה, אם לא של האנושות, עוצב מחדש, נראה היה כאילו כל האמנויות יתאחדו לבסוף למען מיזם משותף, עטור תהילה (...) מרצונם החופשי, וללא כל הכוונה פוליטית, אמנים יסייעו לאחיהם בני האדם להתפתח ולפרוח.

“למה לא? זה היה חלומו העתיק ביותר של האמן. או, כפי שחשב עתה, הפנטזיה העתיקה ביותר שלו. מפני שהבירוקרטים הפוליטיים הגיעו במהרה כדי לשלוט במיזם, להקיז מתוכו את דם החופש והדמיון והמורכבות והדקויות, שבלעדיהם האמנויות התנוונו. ‘מהנדסי הנפש האנושית'. היו שתי בעיות עיקריות. הראשונה הייתה שאנשים רבים לא רצו שנפשותיהם יהונדסו, לא, תודה רבה. הם היו מרוצים מכך שנפשותיהם יישארו כפי שבאו לעולם; וכשניסית להוביל אותם, הם התנגדו. בוא לקונצרט מתחת לכיפת השמיים, קומרד. הו, אנחנו באמת חושבים שעליך להיות נוכח שם. כן, כמובן שאתה יכול לעשות כרצונך, אבל זאת עלולה להיות טעות אם לא תראה שם את פניך...

“והבעיה השנייה עם הנדסת נפשות אנושיות הייתה בסיסית יותר: מי מהנדס את המהנדסים?".