בריטי, אמריקאי, גרמני ויהודי, מרגלים כולם, נפגשו במזרח התיכון כדי לשרת את שולחיהם. אבל מעל כולם מתנוסס הדיוקן הייחודי והמסעיר של תומס אדוארד לורנס. לפני שנים הוא הצטייר בעיניי כרומנטי, בריטי מהסרטים, שארגן סביבו שבטי בדואים - גם הם מהסרטים - וכבש את חצי האי ערב והמזרח התיכון.

הכל בגלל פיטר אוטול שגילם את דמותו בסרט "לורנס איש ערב" (1962), כולל הבורות של כולנו בעניין הזניח ההוא: כיצד מדינות חזקות משעבדות חברות חלשות לטובת צורכיהן.

לפני המון שנים הדימוי הזה גרם לי לדפדף בספרו של לורנס "שבעת עמודי החוכמה". אחרי תיאור מיקרוסקופי ארכני של איזו חורבה שמצא בדרכו, ויתרתי על ההמשך. נראה שהחמצתי משהו שהתגלה לי רק עכשיו, כשקראתי את ספרו של סקוט אנדרסון, "לורנס בחצי האי ערב" (הוצאת עם עובד, 566 עמודים). הג'נטלמן חבוש הכאפייה, המנופף בחרב בראש פראי המדבר האצילים, ומנצח את העותמאנים האכזריים - נעלם. במקומו צפה אישיות מדהימה הרבה יותר. מוצר מתוסבך מינית ומעמדית של חינוך בריטי נוקשה, ציניקן איום ונורא ואינטלקטואל חד, שחושף את הקרביים האפלים של ההשתלטות הבריטית־צרפתית על המזרח התיכון, בעקבות קריסת האימפריה העותמאנית וגרמניה וחדירת האמריקאים לאזורי הנפט.

נראה שכל מחוללי הזוועות הנוכחיים במזרח התיכון, נוכחים כאן כאילו לא עברו 100 שנה מאז מלחמת העולם הראשונה. והלקח החשוב ביותר הוא אפסותם של המיליונים הנרמסים תחת מגפי המושכים בחוטים.

במקביל לדמותו ולפועלו של לורנס, מספר סקוט על אותם סוכנים שפעלו אז במזרח התיכון. אחד מהם היה ויליאם ייל, סוכן אמריקאי שדיווח למפעיליו כי בעניין של הצהרת בלפור והבית הלאומי ליהודים, הוא שמע מפיו של לורנס כי "זו מדיניות מסוכנת. הדבר עלול להרוס את התנועה הלאומית הערבית, או לשים לה קץ בצורתה המועילה לבעלות הברית". תנוח דעתו של לורנס: התנועה הלאומית הערבית יודעת להרוס את עצמה גם בלי העם היהודי