רומן החדש של ישי שריד עשוי להקפיא הבעה מוזרה על פנינו, הבעת ביניים מעוקמת, שהרגשות שעוררו אותה סותרים ולא מוכרים. אנחנו מרגישים שהבטן מתהפכת למקרא התיאור המפורט של דרכי השמדת היהודים, אבל זאת אינה התחושה המקובלת עלינו בהקשר זה. זאת לא התערובת המוכרת של זעזוע, יגון ונחישות ה"לא עוד". משהו אחר עולה מן הספר הזה, והוא מאתגר וחתרני.

הייתכן ששריד מלעיג על הדרכים שבהן מציינים את זכר השואה במדינת ישראל? לא, לא בדיוק. כמעט. אולי בכל זאת, קצת. הרי המספר, המומחה למחנות ההשמדה, נקרא באחד הימים לסייע לקבוצת סטארט–אפ לייצר משחק מחשב שידָמה מחנה השמדה על כל מבניו (תא גזים, משרפות, גדרות, אסירים, חיילי אס־אס).

הסופר אכן אירוני לגבי עודף השימוש הישראלי בזכר השואה, בכך אין ספק, אבל עם זאת הספר מעלה את התרחשות השואה באופן מדוקדק ורציני, כך שאי אפשר להימלט מנוראותה. כל מה שהנאצים עוללו ליהודים במחנות העבודה והמוות עולה על הדפים בתיאורים אינפורמטיביים יובשניים, עד כי נדמה שאנחנו עצמנו, הקוראים, מאבדים צלם אנוש, נהיים שותפים לרוצחים, לקורבנות ולתיעוד המדעי. אנחנו הופכים למפלצת הזיכרון.

המילה “מגעיל" חוזרת ונשנית בספר. המספר נגעל מעצמו ומעיסוקו בשואה. בעובי סיפורו הוא מתעלף על הרמפה של אחד המחנות, אבל מתאושש וממשיך להרצות את שיטות ההשמדה הממלאות את זיכרונו. ההרצאה שלו כפייתית, הוא אינו מסוגל להרפות מן התפקיד. אלא שהסופר שומר על שפיותו של המספר, משאיר אותו על הגבול הדק שבין נורמליות לטירוף, בין המקובל לחריגה ממנו, ומכאן מבוכתנו. הנה, מדריך הטיול למחנות נסחף בדיבורו בעודו עומד על רציף הרכבת באושוויץ. לפתע הוא אומר לתיכוניסטים: “בני אדם מסוגלים לכל דבר, ובעיקר לרצוח (...) גם אנחנו, בתנ"ך, רצחנו נשים וילדים (...) לפי הוראה מפורשת של אלוהים". מובן מאליו שהמורה המשגיחה נזעקת מיד וקוראת: “איך אתה מעז להשוות?".

שריד, כאמור, אכן מבקש לומר גם שהעיסוק בשואה והשימוש בה במדינת ישראל לובשים צורות מגוחכות. בשלב מסוים בקריירה שלו מתכבד המספר לייעץ לצוות ממשלתי–צה"לי שיפיק אירוע לציון 75 שנים לוועידת ואנזה. הצבא ינחת בהליקופטרים ויכבוש מחנה השמדה. “יהיו זמרים?", שואלת מצדה נציגת משרד התרבות. אך הספר אומר שהשואה קיימת בתוכנו כחלק ממפת הרגש הקולקטיבית גם בלי הצגות דביליות. היא מעכבת את התפתחותנו הטבעית, כי דבר–מה חיוני ביותר אבד בשואה. לפי הסיפור אולי איבדנו כוח, או אבא, או רצף, ולכן שבים לטפח את זכר השבר ההוא כברירת מחדל, במקום ליצור תפנית שתשנה את עלילתנו.

הרומן הממוקד מעורר מחשבות. דמות המספר, גבר צעיר, נשוי עם ילד בגיל גן, עונה על כל האפיונים של היהודון החנוּני, קריקטורה נאצית של טיפוס יהודי גלותי. הסיפור מוגש כמכתב שהמספר מפנה למנכ"ל “יד ושם", מוסד המעסיק אותו כמומחה. הדוקטורט שלו עסק "בדומה ובשונה בשיטות ההשמדה במחנות השונים". הוא מתגלגל לשלבי חייו מתוך נרפות, וכך גם זוכה בהצלחה הכלכלית שהשואה מספקת לו. אך הוא נעדר מהבית, מתגורר לבדו בוורשה, והבן שלו הופך במקביל לילד כאפות של הגן. עוד יהודון.

שריד אינו מניח לנו לאהוד את המספר. הוא טיפוס דוחה שקל להחניף לו, שמחפש דמות אב, שאוהב כיבודים, שמוכן לבצע כל משימה, גם אם היא נראית לו מופרכת. הביקורתיות שלו כבויה, הוא הופך לבורג קטן. הוא הופך לנאצי קטן. הוא הופך ליהודי קטן. הוא המהנדס המשרטט את מבנה חדר הגזים, והוא האדמה העשויה מגופות הנרצחים. הוא מגלם בדמותו את כל צדדיה המכוערים והאומללים של השואה, עד הסיום המפתיע.

"מפלצות הזיכרון", ישי שריד, עם עובד, ספריה לעם, 136 עמ'

 לדבר לעצמנו, אנדרס נאומן. יח"ץ לדבר לעצמנו, אנדרס נאומן. יח"ץ

דיבור פנימה
ספרו הראשון, שתורגם לעברית, מעורר רצון לקרוא עוד מיצירותיו. בעולם כבר נודע שמעו והוא זכה בפרסים בינלאומיים. אנדרס נאומן (יליד 1977, בואנוס איירס) בן לאם ממוצא איטלקי–ספרדי ואב יהודי–גרמני. ברומן המתאבן “לדבר לעצמנו" הוא מדבר בשלושה קולות של בני משפחה אחת. אב, נהג משאית, אם, שהיא מורה לספרות, וילדם בן ה־10. השלושה מוסרים לסירוגין את גרסתם לאותה נסיעה אחרונה שהאב עושה עם בנו. נסיעת קירבה נהדרת על פני כבישי ארגנטינה הארוכים, דרך מוטלים עלובים, מסעדות דרך ומפגשים עם בני אדם טובים ורעים. הילד מספר על הנסיעה המיוחלת בשפת ילד, בהתרגשות, בהתלהבות, בתום נוראי. האב מספר בענווה, בשמחה מאופקת, בעצב, במאמץ להסתיר את האמת הטרגית מבנו. האם מספרת את הציפייה המכרסמת אותה בבית. היא נותרת מאחור כדי לאפשר את הנסיעה. היא הממלאת את חללי הסיפור שבין האב לבן ובין החיים למוות. האב חולה בסרטן סופני. הבן מדבר בהווה, הזמן היחיד הקיים בתפיסתו. האב מדבר למען העתיד, למען בנו לכשיתבגר. הוא מקליט את דבריו במיטת בית החולים. האם דוברת את כל הזמנים, כי היא נוכחת בכולם. לצד חרדותיה היא קוראת ספרים באובססיה, מצטטת מתוכם, מחפשת בהם סימני הזדהות עם תובנותיה הקודחות. זהו סיפור שוקק חיים, טעון בפרטים הקטנים והחשובים, מוגש בפשטות ובחוכמה רבה. הסופר הקדיש אותו “לאבא שלי, שהוא גם אמא".

(מספרדית: מיכל שליו, תשע נשמות, 159 עמ')

רכבת הבוקר לפריז, ז'אן פיליפ בלונזל. יח"ץרכבת הבוקר לפריז, ז'אן פיליפ בלונזל. יח"ץ

פורמט קטן
גם בהוצאת כתר (השייכת עתה לענקית המו"לות מודן) הבחינו כי יש ביקוש לספרים בפורמט קטן המשדר איכות. הוצאות קטנות ועצמאיות נוהגות כך כבר שנים רבות. שני הספרים הראשונים (“הסדרה הקטנה") נושאים על חזיתם אביזרים ביתיים מעוגלים בעיצוב בוטה. “רכבת הבוקר לפריז" של ז'אן–פיליפ בלונדל (מצרפתית: רמה איילון, 174 עמ') הוא סיפור מתחכם עם סוף ערמומי. על עטיפת “חתולה אחרת" של טקשי היראידה כתוב שהוא רב–מכר בינלאומי.

(מיפנית: עינת קופר, 149 עמ')