פתרון תעלומת הרצח כבר ידוע לכל, הרי ראינו גרסה קולנועית כזאת או אחרת. האחרונה שבהן (2017), בבימויו של קנת בראנה, כלאה בקרון איסטנבול–קאלה שורה של סטארים הוליוודיים. בראנה עצמו גילם את הרקול פוארו, הבלש הבלגי הקטן ובעל הגאווה. אם כן, תשאל חברתי המבקשת הנחיות ברורות, למה לקרוא את הספר?

כדאי לקרוא את הספר כי הוא חתיכת היסטוריה ספרותית. כדאי לדעת במה בדיוק מדובר. על מה הרעש הזה סביב יצירה, שעשרות עיבודים, קולנועיים ואחרים, נעשו לה מאז התפרסמה ב–1933 כסדרת פרקים ב"סאטרדיי איוונינג פוסט" בניו יורק. הספר עצמו יצא לאור ב–1934, כשפוארו היה כבר ותיק על המדפים. הוא הגיע לספרות ב–1920 מעטה של אגתה כריסטי, וניכר היה כי חיבבה אותו, כי אִפשר לה לנקוט כאוות חפצה באירוניה דקה כלפי רוצחים, קורבנות ושאר בני אדם. אנגלים, צרפתים, אמריקאים, נשים, גברים, בעלי מקצועות שונים. ובכן, מדובר כבר במיתולוגיה, והרי לא נחדל לקרוא את האיליאדה רק מפני שאנחנו יודעים איך הוכיח אודיסאוס לפנלופה שהוא אכן בעלה. ב"רצח באוריינט אקספרס" מצויים כל היסודות האיתנים של ספרות המתח הפורייה שכתבה כריסטי.

נתחיל ברכבת האגדית, שפוארו פוצח במסעו לעברה בחלבּ שבסוריה. כריסטי מכירה את הרכבת הזאת, לא מישיבתה בחדרה שברובע צ'לסי הלונדוני, כי אם ממסעות שערכה. בעלה השני היה ארכיאולוג, וארכיאולוגיה הייתה תחום התמחותה. היא הרחיקה לעיראק ולסוריה למסעות חפירה, שלהם אף תרמה מכספה. בביוגרפיות שלה מצוין כי היא עצמה שילמה על הנסיעות ועל חדרי המלון, למרות היותה אשת הארכיאולוג הראשי.




כריסטי מכירה את קרון המסעדה ואת קרון תאי השינה. היא מכירה את התחנות שבהן הרכבת עוצרת בחצייתה את מזרח אירופה. היא יודעת היטב את תפקידיו של הכרטיסן, והיא כוללת באלבום היכרויותיה בני לאומים שונים (בני המעמד הגבוה שבהם נוטלים סמי שינה וקוראים עד שהם נרדמים), שאותם היא פוגשת ברכבת. הסיפור שלה, הקורא חש בזאת בבטחה, נוסע היטב על המסילה שלו. אין חורים בתחקיר. כשהרכבת נתקעת בשלג למשך יממה, כריסטי יודעת שהדבר ייתכן, כי התנסתה בכך. כשהעלילה סובבת על ציר של טרגדיה אמריקאית, כריסטי מסתמכת על מקרה שהתפרסם בעיתונות. פעוטה בת למשפחה אמריקאית עשירה (לינדברג) נחטפה ונרצחה. כריסטי לוקחת את חומרי המציאות ובונה סיפור שפוארו שלה מחבר את חוטיו.

נפלאה היא דמותו המלבבת של פוארו, גבר המטפח את שפמו כמו את גאוותו המקצועית. קומתו הנמוכה עומדת ביחס הפוך למידת הנאתו מעצם העיסוק בחידה הבלשית. כריסטי מתענגת על האופן שבו הוא מגמד דמות של אדון, בעלי קו הרכבת הפופולרית. פוארו חייב לאתגר את סובביו. הוא זקוק לסנשו פאנשה אחד לפחות לצדו, לדבר עמו כאל חניך, והפעם צמוד אליו גם רופא יווני.

אפיון נוסף לטקסט של כריסטי מצוי בלעג הקל, המשועשע, שבו היא נוהגת בגינוני לאומים שונים, הנוקטים בהכללות כלפי זולתם. “קשה מאוד לגבש דעה על אישה אנגלייה", אומר פוארו לקולונל הבריטי. “האנגלים סגורים כל כך". אותו קולונל אומר לפוארו: “בדרך כלל אני לא מחבב אמריקאים - הם לא מעניינים אותי". והאמריקאי מכריז: “בדרך כלל אני לא מסתדר עם הבריטים - הם נוקשים כל כך". והקולונל: "זאת הבעיה הגדולה ביותר של האמריקאים - הם כל כך רגשנים ואידיאליסטים".

ייתכן ששם בתוליה של האישה היפה ביותר ברכבת הוא יהודי, גולדנברג. אך אין צורך להרחיק בהשערות גנאולוגיות, תעלומות שאמורות להיפתר - נפתרות. לפי כריסטי, גם הבלתי סביר הינו סביר, והעולם הכאוטי לכאורה, נראה סדור למדי אף בעיצומה של סערת שלג.

"רצח באוריינט אקספרס", אגתה כריסטי, מאנגלית: מיכל אלפון, עם עובד, 288 עמ'

"רצח באוריינט אקספרס", גרסת 1974. יח"צ "רצח באוריינט אקספרס", גרסת 1974. יח"צ


מקור השיר

בעודו קולף תפוז ישראלי וחולק פלחים לאשתו, פצחו שניהם לפתע בשירה מוזרה. “שומר מה מלילה!", חזרו וקראו שני האיטלקים בקולות מודגשים. הם לא ידעו את פירוש המילים, אבל ציינו שהם אוהבים את הצליל שלהן. זמר אהוב עליהם, פרנצ'סקו גוּצ'יני (מלחין ומבצע), כלל את השורה בשיר שכתב על החיים, על הלילה המתארך בציפייה לבוקר. השורה העברית הפכה לפזמון קצבי בשיר האיטלקי. לגוצ'יני, יליד מודנה (1940), אין שורשים יהודיים, אף כי שם אמו אסתר. למעריצים שלו אין מושג מהיכן ליקט את שלוש המילים העבריות. ביו–טיוב נראה גוצ'יני מתפלסף דקות ארוכות על דבר השיר שישמיע.

האיש ניחן בקול עמוק וחם, גוף גדול ופנים מזוקנים, מעוררי אמון. הוא צבר פופולריות בארצו לאורך עשרות שנים בסגנונו האישי (פופ וביט), אבל האיטלקים אמרו שכוחו הגדול במילים. נדמה שהשיר שחיבר מתייחס ברפיון לשיר העברי, שהשורה המדויקת מתוכו אומרת “הו שומר, מה מלֵיל".

זרימה הדדית בין תרבויות היא עניין מבורך, אבל הבטן סירבה לעכל את האופן שבו גוצ'יני לקח שורה מילדות עמק־יזרעאלית, התעלם לחלוטין מהלחן הלילי הענוג, ותקע את העברית החלוצית כיתד בודדה בישימון פופיסטי. התחושה שמישהו חרטט על בסיס אבן דרך בשירי ארצי (השיר המקורי נכתב ב–1938 והולחן ב–1939) גרמה לצרבת קלה.
להלן המילים המשמעותיות של “שיר השומר" (באדיבות אתר “זמרשת"):

“מֵעַל הַמִּגְדָּל סָבִיב אַשְׁקִיפָה,/ עֵינִי תִּגְמַע מֶרְחַקִּים,/ אֶרֶץ רוֹגַעַת בִּדְמִי הַלֵּיל,/ הוֹי, שׁוֹמֵר, מַה מִּלֵּיל?// חֲלִיל רוֹעִים יָרֹן,/ גּוֹלְשִׁים עֶדְרֵי הַצֹּאן,/ מַה לִּי וּמִי לִי עוֹד, כְּנַעַן?/ רוּחַ מִיָּם הָמָה,/ בֵּין שִׁבֳּלֵי קָמָה,/ מַה לִּי וּמִי לִי עוֹד, כְּנַעַן?// סַהַר עָלָה מִן הֶהָרִים,/ הָעֵמֶק עָטָה עֲרָפֶל/ אֵי שָׁם נוּגוֹת הַתַּן מְיַלֵּל/ הוֹ, שׁוֹמֵר, מַה מִּלֵּיל?//".

מילים: עמנואל לין (לינקובסקי), לחן: בנימין עומר (חתולי), ושניהם היו חברי קיבוץ משמר העמק. עומר היה מלחין ומנצח מקהלות ואביו של המשורר ע. הלל. הביצוע של אורה זיטנר בא מעומק הלילה הארצישראלי.