"אם היה בנאי שהיה בונה רק כנסיות, אך לא כנסיות שלמות אלא רק את הכרכובים שלהן; והוא היה נוסע מסביב לעולם ומסתכל בכל מקום רק על כרכובי הכנסיות, מבלי לראות כל מיני אנשים ולא איך שהם חיים (...) מבלי לראות עצים ופרחים (...) לא היה רואה שום כלום חוץ מהכרכובים שלו. האדם צריך להיות כמו נהר או ראי: מה שמשתקף בו הוא צריך לקבל; ואז יהיה בו הכל בבת אחת (...) גם שמש נעימה, גם עננים, גם יערות, גם הרים גבוהים, גם ערים עם כנסיות - צריך להיות בך יחס שווה לכל זה, ואז תוכל לשלב הכל בתוכך".

דברים אלה, המתארים קליטה הרמונית של התופעות בעולם, מבטא סאשה, נער בן גילו של ואניה, גיבור הרומן. הספר טעון ברשמי התבוננות פלורליסטית, פקוחה, מעיניו של נער תם הצמא למגוון חוויות ונרעש מהתגלויותיהן. "כנפיים" פותח שער למרחב התרחשות ספרותי ותרבותי מרתק. מיכאיל קוּזמין, סופר שפעל בתחילת המאה ה־20, פרסם ב־1906 רומן חניכה רב יופי, עשיר בתובנות פילוסופיות ואומנותיות. ואניה סמורוב, נער פרובינציאלי, מגיע אל סנט. פטרבורג כדי ללמוד בגימנסיה.

תהליך התבגרותו מתואר בקיטוע פואטי היוצר מבנה שלם, רב פיאות כפריזמה קורנת. הרומן מושתת על פרטים ביוגרפיים מחיי קוזמין עצמו. הסופר היה הומוסקסואל בתקופה שבה הספרות התבקשה להתגייס למען המפלגה והמהפכה, אך קוזמין כתב על התפתחות אישית ואומנותית, וביסס את החלקים התיאורטיים על מיטב אומני המערב. סופרים, הוגים, ציירים, מוזיקאים (המתרגם המסור, פטר קריקסונוב, טרח והוסיף הבהרה לכל שם). קוזמין רוקם סיפור שנודד מן העיר הגדולה אל הדאצ'ה שעל שפת הוולגה, ומשם אל רומא ופירנצה. הגיבור שלו מתוודע לעולם ולמכמני התרבות במקביל להתוודעותו לנטייתו, הממאנת בתחילה, אל בני מינו ובמיוחד אל הצעיר, איש העולם הגדול, המחזר אחריו בעדינות.

לדורות העבריים הראשונים, לפני קום המדינה ולאחר היווסדה, הייתה זיקה ישירה לספרות אמא רוסיה, אם מפני שבאו מן המרחבים המושלגים, או שהוריהם הגיעו משם. כיוון שהתשוקה להחייאת השפה העברית הייתה זהה לנהייה אחר הספרות, תורגמה אז הקלאסיקה הרוסית בתנופה אדירה. במהלך השנים דעכה תנועת התרגום מרוסית. הגורמים לכך אולי מצויים בדינמיקות פוליטיות ואומנותיות, פנימיות וחיצוניות, שהשפיעו בעשרות שנות הניכור בין ישראל לברה"מ. עם גלי העלייה משם, בתחילת שנות ה־90, הגיעה לכאן גם הספרייה הרוסית, אך היא התבצרה בין קירותיה. פה ושם תורגם ספר בודד מן היצירה המודרנית, ומתרגמים מבוססים כנילי מירסקי אף שלחו אל הקהל תרגומים רעננים של הקלאסיקה, אך מעבר לכך, פנתה מלאכת התרגום לשפות אחרות.

העולים מרוסיה הקימו לעצמם ספריות, והצורך בתרגום לעברית כבה. לרוסית נמצאו די קוראים, ובמקביל פחתו קנאי העברית בגלל תהליכים רעים אחרים. קורא העברית שעדיין מעוניין בקריאת טקסט ארוך ממסרון, יצא נפסד. על רקע זה קמה הוצאת קדימה ב־2016, ביוזמת איסנה גולדין, דוקטורנטית בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. “ההוצאה הוקמה במטרה למלא את החסר הקיים בספרי מופת רוסיים מתורגמים", כתבה גולדין על דש הספר, שהוא הראשון בסדרת “משעולים" (לפני שבועות אחדים נכתב כאן על הכותר השני “ליזה המסכנה").

עטיפת הספר "כנפיים" / מיכאל קוזמין. צילום: עטיפה

הרהורים על אהבה, אמונה דתית, דבקות ביצירה כייעוד, מובעים בקול מפי הדמויות המרכזיות ותורמים להבנת התקופה והתנועות הרבות, הסותרות לעתים, שהגעישו אותה. קוזמין מטמיע ביצירה את ההיבט ההומוסקסואלי, כאלמנט יסוד שצריך להתגבש, להבשיל ולהיפתח אל העולם ואל המאהב המצפה לו בסבלנות. “זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית שספר שכולו שיר הלל לאהבה חד־מינית פורסם באופן גלוי ונגיש לכל", כותבת מרגלית פינקלברג בפתח הדבר המקיף שלה.

עיצוב הספר בידי עדה ורדי מחזיר למוצר המכורך כבוד שאבד לו. עטיפת נייר חיצונית עם דיוקנו הצנוע של המחבר וכריכה קשה בסגול שמחבר בין הישן לעדכני. יש לפלל לכך שתקציב ההוצאה ימשיך לאפשר לה לשלוח לחנויות שכיות חמדה מושלמות כגון “כנפיים".

"כנפיים", מיכאיל קוּזמין, מרוסית: פטר קריקסוּנוֹב, סדרת "משעולים", קדימה, 140 עמ'

מעורר תקווה

זהו אחד המקרים הנדירים שבהם מגיע לשולחן ספר מקור מעורר תקווה. האופק המעודד אינו לאומי או אקולוגי. השמחה נובעת מגילוי טקסט ספרותי ישראלי ראוי. יונתן פיין הוא סופר צעיר (33), שספרו הראשון “משוחרר" זכה לפרסים אחדים. הנובלה שלפנינו, “הבּוֹסמֶן" (הוצאת אפיק [הקטנה והמיוחדת], 108 עמ', כולל אחרית דבר מאת עודד מנדה־לוי), מסופרת מפי דוקטורנט בחוג לספרות השוואתית, שאינו מצליח לסיים את כתיבת התזה שלו. הסחבת נובעת מאישיותו הנחנחית ומהבירוקרטיה השתלטנית של האקדמיה.

במקביל הוא משחק כדורגל שכונתי בחברת צעירים כמוהו, בעלי הרגלי פנאי זהים. אל התמונה חודר שחקן חדש, “בוסמן", מושג מעולם הכדורגל, שבו שחקן זר מקבל מעמד של שחקן מקומי. מעט ההערכה העצמית, שהמספר גורר עמו, נגזל בשל הזר הזוכה לכינוי “ראול" (על שם שחקן העבר של ריאל מדריד). ראול זה, “הולך לבד". מעז, יוזם מהלכים אינדיבידואליסטיים למרות ארעיותו בקבוצה. המספֵּר דועך מולו. האנמיה הגברית של האינטלקטואל הישראלי מתוארת כאן באופן חדש ומעניין. גם אם אין עתיד מזהיר למדעי הרוח באקדמיה, לספרות העברית אולי יסתמן אופק פורה. לפחות לפי היצירה הזאת.