אבידה גדולה לספרות הישראלית. הסופר אהרן אפלפלד, חתן פרס ישראל לספרות, הלך הלילה (חמישי) לעולמו והוא בן 85.

אפלפלד נולד בעיר ז'אדובה שבחבל בוקובינה, אז ברומניה, כיום חלק מאוקראינה, בשם ארווין למיכאל, תעשיין מצליח ולבוניה. כשהיה בן 8 סופח האזור בו גר לברית המועצות, אולם עם פלישת הנאצים למברית המועצות, אוחדה המדינה מחדש. השלטונות הרומניים בשיתוף פעולה עם כוחות גרמניים התחילו פעולות טיהור אתני נגד היהודים, כולל מעשי טבח המוניים. אמו של אפלפלד נרצחה ברחוב, סמוך לבית הוריה, ואפלפלד ואביו גורשו אל גטו צ'רנוביץ ולאחר מכן נלקחו במסע רגלי ארוך למחנה עבודה בטרנסניסטריה ואביו נשאו על כתפיו כשהיה רק בן 8. לאחר זמן קצר הופרד מאביו, ולאחר מכן ברח מהמחנה ושנתיים נדד ביערות והגיע לעולם התחתון. לזמן מה מצא מחסה בביתה של אישה אוקראינית.

בשנת 1944, כשהוא בן 12 בלבד, נלווה אפלפלד אל חיילי הצבא האדום שהתקדם לרומניה ולבולגריה. מבולגריה נדד עם ילדים נוספים ליוגוסלביה ומשם לאיטליה. באיטליה פגשו בנזיר שהכניס אותם למנזר.

ביוני 1946 עלה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. בשנים 1946–1948 למד בבית הספר החקלאי עין כרם ובבית הספר החקלאי בנהלל. בשנים 1950–1952 שירת בצה"ל. בשנת 1952 החל בלימודי ספרות עברית וספרות יידיש באוניברסיטה העברית בירושלים וקיבל תואר ראשון ושני. ב-1957 פגש את אביו בישראל בעת שזה עבד בקטיף לאחר שעלה ארצה.

לימים סיפר על המפגש המרגש: "אני רואה סולם, ועל העץ עומד יהודי זקן מאוד. ... אני פונה אליו בגרמנית ואומר לו: 'הר אפלפלד?' והוא יורד מן הסולם, מסתכל עלי ולא יכול להגיד מלה אחת, ורק דמעות שוטפות אותו. ובמשך יום שלם הוא לא יכול להוציא הגה מפיו, רק איזה בכי איום. הוא לא אומר לי שהוא האבא שלי, אני לא אומר לו שאני הבן שלו. עד היום אני לא יכול לעשות מזה שום דבר. זה מביא אותי לדמעות, זה לא דבר שאני יכול לגעת בו. לא יכול. עדיין לא. אולי בעוד עשרים שנה אוכל לגעת באש הזאת".

את דרכו הספרותית החל אפלפלד כבר כנער, דווקא בכתיבת שירה. שיריו הראשונים החלו להתפרסם בעיתונות בשנים 1955–1956. ב-1959 הופיע סיפורו הראשון בכתב העת "גזית". ספרו הראשון הוא קובץ הסיפורים "עשן", שיצא לאור בשנת 1962. במהלך השנים פרסם עשרות ספרים, האחרון שבהם, "תימהון", יצא לאור רק לפני מספר חודשים, בספטמבר 2017. רבים מספריו תורגמו לעשרות שפות. בנוסף, הוא כתב מחזה, "בדנהיים 1939", שהועלה ב-2006 בתיאטרון הקאמרי.



יגאל שוורץ, שחקר את כתיבתו של אפלפלד, ולאחר מכן אף ערך כמה מספריו, בהם "תימהון", סיפר כי בניגוד למה שאולי ניתן לחשוב מנפח היצירה העצום הוא לא כתב ספר אחרי ספר. הוא כתב הרבה טיוטות וחזר אליהן אחרי הרבה שנים. "בהרבה מקרים יצא ספר שלו שנכתב 20 שנה קודם לכן", אמר בגלי צה"ל.

עטיפת ספרו האחרון של אפלפלד, "תימהון". צילום: יח"צעטיפת ספרו האחרון של אפלפלד, "תימהון". צילום: יח"צ

אפלפלד זכה במרוצת השנים בפרסים רבים על יצירתו. הוא חתן פרס ישראל לספרות יפה (תשמ"ג-1983). בנוסף, קיבל את פרס עליית הנוער לספרות יפה, פרס ברנר לספרות, פרס מילוא לספרות, פרס אוסישקין (1967, על ספרו "כפור על הארץ") ופרס מדיסיס לסופר זר (2004, על ספרו "סיפור חיים" שתורגם לצרפתית).

כמו כן, הוא קיבל תוארי דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים (2000), אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת ברנדייס, אוניברסיטת בר-אילן, בית המדרש לרבנים באמריקה, ישיבה יוניברסיטי והיברו יוניון קולג'. ביוני 2008 זכה בפרס גרינזאנה האיטלקי.

אפלפלד כיהן כפרופסור במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב משנת 1979 עד פרישתו לגמלאות בשנת 2000. ביוני 2003 העביר את כתביו ועבודותיו לארכיון מיוחד שהוקם למענו בספריית ארן שבאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בשנת 2007 הועברו כל פריטי הארכיון למתחם הארכיונים הספרותיים, ב"מכון הקשרים לחקר הספרות העברית החדשה" בבניין דילר, גם כן באוניברסיטת בן-גוריון.

אפלפלד היה חבר האקדמיה ללשון העברית. בשנת 1997 נבחר כחבר זר של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים. בשנת 2013 היה מועמד לפרס מאן בוקר הבינלאומי.

נשיא המדינה ראובן ריבלין כתב הבוקר בטוויטר כי הוא ורעייתו נחמה "עצובים מאוד על לכתו של יקירנו הסופר אהרון אפלפלד. יהיו זכרו ויצירתו ברוכים תמיד".

גם משרד התרבות פרסם הודעת אבל על מותו של אפלפלד. "משרד התרבות והספורט מרכין ראשו עם פטירתו של אחד מענקי הסופרים של עמנו, אהרן אפלפלד ז"ל , חתן פרס ישראל, זוכה בפרסים רבים ונחשבים בארץ ובעולם", נכתב.
שרת התרבות והספורט, מירי רגב, אמרה: "הצטערתי להתבשר על מותו של  הסופר הנערץ אהרן אפלפלד ז"ל. אהרן ז"ל עסק בכתיבתו בשואה הנוראה והותיר לכולנו זיכרונות כתובים, הנוגעים בעולם יהודי שלם, שהיה ואיננו. חרוטה בי לעד אמירתו, כי הוא בא מהחיים ולא מתמסר לדמיונות. במותו הותיר אותנו עם סיפורי חיים שלמים, שיישארו עמנו לעד, באישון העין של הזיכרון הלאומי והאישי".