"שנה בפרובאנס" הוא אחד הספרים שגרמו לי קנאה עזה. לא משום שמחברו היה כותב דגול, לא משום שעלילתו התחרתה ב"לב המאפליה" או ב"איים בזרם", ולא משום שעל מחברה נחה מוזה מסמאת עיניים בעוצמתה וצלילי הקלדתו היו כמשק כנפי מלאכים קטנים. פרסומאי בריטי בן 40 ומשהו, פיטר מייל שמו, עזב עם רעייתו את לונדון האפורה והדולפת, נטש בנחישות את עולם לבני הנשים והבשמים וקנה בית במחוז פרובאנס שבדרום צרפת. היו למייל כמה שטרלינג שמהם ארג רשת ביטחון כלכלי ליום סגריר, אבל היה לו בעיקר רעיון נפלא בפשטותו: לתעד את השנה הראשונה שלו ושל אשתו בפרובאנס. כה אלמנטרי, כה גאוני.

דברים רבים קרו מאז, לא כולם טובים. הבאסה הגדולה היא שמייל מת בשבוע שעבר והוא בן 78. נכון שכמעט 80 אינו עול ימים ועולל, אבל דעתי לפחות נתנה שמישהו שחי מאז תחילת שנות ה־90 את החיים הטובים באינטנסיביות הרבה של מייל, אמור היה לחצות את גיל 90 כמו מי מהמקומיים הרבים שבתוכם ביקש להיטמע. אז לא.

"שנה בפרובאנס" השיק במלוא עוז וחוצפה ז'אנר של ספרים בנוסח "השנה הראשונה שלי ב...", ונשים רבות מדי, בעיקר אלמנות בריטיות וגרושות אמריקאיות כמו פרנסס מאייס ואחרות, נחתו בפלישה מאורגנת בנורמנדי, סיציליה, כל מחוזות איטליה, קורסיקה, צרפת ואחרים וניסו להיבנות מהגרעין הפשוט אך האפקטיבי כל כך שהיה טמון במרכזו של הספר המשעשע של מייל, האסון הגדול ביותר שקרה לפרובאנס עצמה. אני יודע משום שטיילתי בה יותר מפעם אחת "בעקבות פיטר מייל", שהיא אמירה חסרת משמעות שבמהלכה הקפדתי לעצור בכל הכפרים, העיירות והמסעדות ששבו את לבו וחכו, זו הייתה ההזדמנות שבה גיליתי שמייל היה זייפן אורגזמות קולינריות, אחת מסטיות התקן השנואות עלי במיוחד, או שהיה לו חך מנירוסטה כמו רבים מבני עמו, המשחיתים את זמנם בפאבים ואוכלים יורקשייר פודינג ופשטידות כליות.

פיטר מייל הוצאה: זמורה ביתן פיטר מייל הוצאה: זמורה ביתן

מייל, כך למדתי מהר יחסית, היה מהאנשים הנחמדים הללו שיותר מאשר נולדו לכתוב אמת קשה ומרה, בחרו להשאיר אחריהם נתיב של מסעדנים מרוצים שבדלתם יכלו לשוב ולהיכנס ולסעוד כמלכים, בתשלום כמובן. הקטסטרופה הגדולה במיוחד הייתה שהצלחת הספר ותרגומו לשפות רבות (כולל עברית) הרימו צונאמי של תיירים גרמנים, יפנים, אמריקאים ואחרים, שמאז ועד היום יצרו פקק תנועה אחד גדול בפרובאנס. בעבר היה מקובל לתייר בניס, בריביירה, בקאן, באקס או בפרובאנס ועוד, וכעת שעטו עדרי תיירים למנרב, להרי הלוברון, לאקוסט ולכפרים אחרים כשהם מנופפים בעותק מרוט של הספר ומבקשים את המקומיים שיעזרו להם למצוא את הסמטה שבה התחבא הביסטרו המופלא של מדאם ומיסייה גו. כך מחסלים תיירות.

מייל היה פליט של עולם הדימויים היאפי ולכן ידע מה גרם לנו בשנות ה־90 העליזות צמרמורת כמעט מינית. הבעיה של יאפים הייתה ועודנה שהם רוצים למשש, לשתות, לרחרח וללקק את החיים. יאפים הם מקדמי האסתטיקה של מגע פיזי, הם יודעים שכנסיית נוטרדאם בפריז חשובה יותר לתרבות האנושית, אבל העדיפו לדבר על שמן זית מכבישה בתולית, יין טוב, גבינות עזים מסריחות ומכוסות עובש והטיפוסים הציוריים והמתמסרים שמייצרים אותם. לעניות דעתי היה למייל כדור חי אחד בקנה, והוא ירה אותו ב"שנה בפרובאנס".

ספר ההמשך "תמיד פרובאנס" הסגיר כבר את דלות החומר ואחריו רומנים דלי משקל וקלי דעת שהראשון שבהם היה "מלון פסטיס". קראתי את כולם, ולכן אני יכול לקבוע בביטחון מלא שמייל לא הצליח לחזור להומור הבריא, ליכולת התיאורית, לצבע ולפולקלור של "שנה בפרובאנס". הספר הראשון נכתב תוך כדי התנסות אותנטית, כאשר מייל ורעייתו המתינו חודשים לבעלי המלאכה השונים שיחזרו לסיים את שיפוץ האסם העתיק שקנו. ההתנסות הזאת מיצתה עצמה בספר הראשון, הישג לא מבוטל כשלעצמו. הנוסחה הייתה כה אטרקטיבית, עד שכאשר הגעתי למיין וגיליתי כמה שונה ומוזר הוא אורח החיים המקומי וכמה לקוניים ונטולי ממד זמן הם המקומיים, מיד כתבתי הצעה לכתוב ספר על שנה במיין שהתכוונתי למצוא לו מו"ל, אך מהר מאוד הבנתי שחקיינות, אפילו מוצלחת, היא רק חקיינות. אז עשיתי דברים אחרים.

***

"שנה בפרובאנס" לא נכתב כמדריך תיירים. אין בו מפות, מרחקים, כתובות ומספרי טלפון, אבל הוא מושך ומסעיר יותר ממדריך שגרתי, כיוון שנכתב מלבו של הקיום הפרובאנסלי, וגיבוריו הם השרברב המקומי, הרצף, צייד הכמהין, האופה, מדאם ומסעדתה הקטנה מול תחנת הרכבת והאיש שמנקה את הבריכה. מהר מאוד הבין מייל שמה שיש לו למכור זה את סיפורו האישי כבריטי המעורר חיוך של רחמים אצל שכניו, המבקש לשפץ את ה–Mas, בית החווה העתיק שרכש ומתמודד עם האקלים ההפכפך (בנשוב המיסטראל אחר הצהריים, או לה לה, מון דייה), קשיי השפה, המנטליות המקומית, האטיות המעצבנת ותנומת החובה בצהריים.

הוא חילק את ספרו ל–12 חודשי השנה ושזר בהם סיפורים ומעשיות שכולם נוגעים בו ובמאמץ הסיזיפי שלו להיקלט בפרובאנס כבנה האהוב. זוהי דרמה קטנה, אישית אך גם אוניברסלית, ומניקוקי אינו שונה משטוקס של אפרים קישון, והספר כולו הוא הומורסקה חיננית.

מה שעשה את "שנה בפרובאנס" לשלאגר היסטרי ששיגע את כל העולם, היה העובדה שמייל עבר את תלאות השיפוץ וצינורות המים המפוצצים בלבו של חבל ארץ הטובע במשמניה המובחרים ביותר של צרפת. קורא הספר הגיע לפרובאנס אחרי שקרא תיאור מדויק של ארוחה ב"לה סימיאן" בכפר הקטן לאקוסט, הלא הוא מקום מגוריו של המרקיז דה סאד.

הטעות הגדולה ביותר שעשה מייל, שעלתה לו בבריאות, הייתה שהוא לא ניסה להחביא ממש את ביתו המשופץ, ששכניו הציוריים שמחו להצביע עליו כאזרחי וישי המסגירים יהודים. בראיונות איתו התלונן מייל כי חייו הפכו לסיוט בלתי נסבל, כאשר תיירים הלהוטים לקושש חתימות על הספר דפקו על דלת ביתו בכל שעה של היום והלילה, אוטוגרף! אוטוגרף! אחרי כמה שנים כרע הזוג מייל תחת הנטל. הם עברו לאמגאנסט, פנינה נהדרת לחוף האוקיינוס האטלנטי באמריקה, והתחבאו בה ארבע שנים עד שחזרו לפרובאנס, עקרו לבית אחר שעל סוד מיקומו שמרו מכל משמר.

הייתם מצפים שמייל ייחשב לקדוש בפרובאנס, אבל מאחורי גבו ולא לציטוט מלמלו מסעדנים רבים כי הספר הפר את השלווה הפלגמטית שעשתה את האזור לאחו הירוק שהוא. מיסייה גו, למשל, שהביסטרו הקטן שלו ושל מדאם גו בסמטת פרדריק מיסטרל בעיר הנפלאה אקס אן פרובאנס, הפך לאתר אכילה פולחני, אמר לנו כי מייל אכל אצלו פעמיים בלבד. בפעם השלישית הוא הביא איתו את המהדורה האנגלית של הספר והקדיש אותו בחום רב לזוג.

כ־50 מטר מפרידים בין גו ובין בית הקפה "דה גארסון" בקור מיראבו הסואן. ישבנו דנקנר ואני ב"דה גארסון" מחופשים לאנשי העולם הגדול מאחורי ה"הרלד טריביון", ספלי קפה אקספרס וסיטרון פרסה, ושתינו בצמא את האווירה ואת קרני השמש החמימות. אחר כך שמנו פעמינו אל "שה גו" אחרי שעתיים הלומי שמש. חוץ מלירוק עלינו בבוז עשה מיסייה גו הכל כדי להבהיר לנו שאת השולחן הפינתי שתפסנו ליד הגריל הפתוח הוא ייעד לאישיות מסדר הגודל של הזמר (אז עדיין חי) ג'וני הולידיי, שצילומים רבים שלו כיסו את קירות המסעדה.

למנה ראשונה אכלנו פרוסות חצילים דקות שנאפו בתנור עם שבבים של פרמזן. נתח לא שמן של טלה שנצרב על להבה פתוחה ועליו תלולית מרגשת של פטריות מוריי וכמהין שחורות. דנקנר אכל דג דוראד שהיה אהוב עליו, ובמערכת התנגן לא פחות מאשר האנפלאגד של אריק קלפטון שהיה חדש באותם ימים.

בסופה של הארוחה התפתחה שיחה בין דנקנר וגו. דנקנר שאל לשלומו של מייל, שאלה שגרמה לגו לרוץ אל ארון היין הכבד ולהוציא ממנו עותק משומש של הספר הקדוש והראה לנו את ההקדשה הנמלצת. גו תיאר בפנינו את מייל, הליכותיו הנעימות וצניעותו במונחים שהיו גורמים לקדושים להתהפך בקברם. כאשר הסברנו לו שאנחנו תיירים מישראל שעופר נמרודי שלח לפני צאתה בעברית של מהדורה נוספת, נכנס גו לאקסטזה. הוא זימן מיידית את מדאם לשולחננו, והשניים החלו מתחרים ביניהם מי ימזוג לנו יותר מאר דה בורגון, הדיז'סטיף המקומי. או לה לה, ליהגו הזוג גו, כעת מחכה לנו פלישה של ישראלים. אני מקווה שיבואו בלי טנקים, התבדח גם על חשבון המזרח התיכון. לא היה לנו לב להרוס לו. דנקנר והגואים פטפטו דקות ארוכות, וכאשר קמנו ללכת התנפלה עלינו מדאם גו בנלסון כפול מלפנים וגררה אותנו לשלוש נשיקות על לחייה.

***

ב–1986, אחרי קריירה ארוכה בפרסום כולל קדנציה אצל דיוויד אוגילבי רב המוניטין בניו יורק, רצה פיטר מייל לשנות את חייו. במהלך חופשותיו התאהב בצרפת בכלל ובפרובאנס במיוחד, ואת הבית בן ה־200 שראו הוא ואשתו בשנה אחת רכשו בשנה שאחריה. בדרך כלל מתאפיין היחס הבריטי לצרפתים בהתנשאות זקורת חוטם ורצופת עלבונות. בעיקר בשל כניעת צרפת המהירה והמבישה לגרמניה במלחמת העולם השנייה. שעה שלונדון הופצצה לעיי חורבות, הפכה פריז לבירה ההדוניסטית של גרמניה הנאצית. גנרלים גרמנים השתלטו על מלונות היוקרה, והעושר הקולינרי זרם לעברם כמו גם משתפי פעולה ונשים. זה מצב דברים שלא השתנה בהרבה עד היום.

מייל התאהב באנשי הכפר מנרב, ששיפצו את ביתו, והספר כתב את עצמו. "שנה בפרובאנס" ראה אור ב–1989, תורגם לעשרות שפות, וה–BBC הפיק על פיו מיני־סדרה בת ארבע שעות, שהעצימה שלא לצורך את ההתנשאות הבריטית, שלא היה לה ביטוי בוטה בספרו של מייל. מיליון עותקים של הספר נמכרו באמריקה, ו–600 אלף בשאר העולם. מיליונר נולד. הבמאי רידלי סקוט הפך להיות שכנו של מייל וחברו הטוב, והחברות הזאת היא שגרמה לו לסטות מסרטיו האלימים הרגילים כדי לביים את "A Good Year" המנומנם אך החינני בהשתתפות ראסל קרואו ומריון קוטיאר. אין לי הסבר משכנע לכך שאני יכול לצפות בסרט הבינוני הזה כל ערב. אולי משום שכולם חולמים לשנות את חייהם ולרשת טירה מטה לנפול עם יקב ולהתאהב במסעדנית המדהימה של הכפר. עם חמישה ילדים ונכדים רבים, הוציא מייל את שארית חייו בפרובאנס.

הבעיה בפרובאנס, כמו בכל צרפת, היא שהתיירות הכתיבה לצרפתים את סדרי חייהם. יש עונה ואוף עונה, ומי שמגיע לפרובאנס מחוץ לעונה - שזה הזמן היחיד הסביר לבקר בה - מסתכן בכך שהמסעדות הנפלאות שאותן תיאר מייל יהיו סגורות או בשיפוצים. זה קרה לנו הרבה והפך לזן שגור של אכזבה. "שה אזואה", הבולנז'רי המפורסם בקאוויון, היה סגור ביום שבו חשנו בבוקר קריר כדי להתפלש בו עם המקומיים במיני מאפה טריים. מסעדת "לה סימיאן" בלאקוסט, שדובר בה נצורות, הייתה סגורה לחופשה שנתית.

את "קפה דה פרוגרה" במנרב לקחנו כפרויקט אישי. באותה עת פיתחנו כבר מעין דחייה קלה מעולמו הרוחני של מייל. לפי תיאורו ציפינו למצוא שם איכרים סמוקי לחיים מפשפשים בממחטות בד ושוקלים את הכמהין על מאזניים מאולתרים. לא כמהין ולא בטיח. מבחוץ וגם מבפנים נראה "קפה דה פרוגרה" כמאורת הבירה הנחותה ביותר. הבנו דבר או שניים ברקמת מילים למעשה טלאים צבעוני ומכשף, והייתה לנו תחושת בטן טובה שדווקא כאן מתח מייל את שרירי הפרוזה הרזה שלו מעבר ליכולתו.

נאלצנו להודות שמהטראסה התוחמת את מגרש החניה של הקפה והמסעדה מתחתיו, נראתה פרובאנס כמו כל מה שאמרו עליה. חלון הראווה של הקפה הקטן היה מלוכלך ואטום ומהחלל עלה ריח סמיך של פסטיס מעורב בעשן סיגריות בן מאה שנה. המקומיים שנשענו על הבר הביטו בנו כמו בני אפלאצ'יה שהביטו בברט ריינולדס וחבריו ב"גברים במלכודת". אף אחד לא היה מגולח. לא היה נעים לעבור על פניהם בז'קטים הלבנים שלנו והמצלמה על הכתף.

מה יש להגיד על מייל כאשר בודקים אותו מקרוב? מישהו אחר היה כותב על בית הקפה הזה שהוא מקום נורא, מלוכלך ודוחה, מלא באנשים לא סימפתיים, עם אוכל איום אבל נוף נפלא. אבל כאשר אתה כותב על פרובאנס ויש לך שנה אחת בלבד ונקודת המוצא שלך היא המקום שבו קנית ושיפצת את ביתך, אינך יכול לבקר בכל כפר קטן במחוז הענק הזה. כל מקום שאליו אתה נקלע, עליך להזין בו את המלתעות הפעורות של המחשב שלך. כך נולדים מיתוסים.