חתן פרס ישראל לשירה, חיים גורי, הלך הלילה (רביעי) לעולמו בגיל 94. המשורר שכתב בין היתר את השירים "באב אל וואד" ו"שיר הרעות" הותיר אחריו אישה, שלוש בנות, נכדים ונכדות. בתו, נועה, סיפרה הבוקר (רביעי) בשיחה עם ניסים משעל, ספי עובדיה ודרור רפאל ב-103FM על הפרידה מאביה: "נפרדנו ממנו באופן מתמשך בשבועות האחרונים. עד לפני שישה שבועות אבי לא היה זקן. היה לו זיכרון שכולנו קינאנו בו. בשבועות האחרונים הוא חלה מאוד והבנו כולנו שזה הסוף והתחלנו בפרידה מתמשכת. אתמול אמרתי לו שאני משחררת אותו מהסבל ומהייסורים. הוא עשה כל כך הרבה בעולם הזה והשאיר אחריו מורשת כה אדירה שהוא כבר יכול ללכת. לפני כמה ימים שרנו איתו את שיר הרעות, הוא הצטרף אלינו, אלו היו המילים האחרונות שלו".


"הוא אהב את המדינה הזו אהבה מטורפת", הוסיפה נועה: "נהגנו בבית לומר שמדינת ישראל היא האחות הרביעית שלנו, הוא אהב אותה וכאב אותה. הוא נהג לומר שהמדינה היא הרכוש שהוא משאיר לנו וטען 'שהדור שלכם כבר ייטפל בה'. הוא השאיר לנו תרבות האדירה, זיכרונות נפלאים, ערכים שעיצבו את כל אחד מאיתנו ואת המשפחה. הוא כתב את 'שיר הרעות' כשיר מאוד אישי על האובדן של חבריו במלחמה והוא הפך להיות המנון לאומי. אני מאוד אוהבת את שיריו על הים ואת השירים ההומוריסטיים שלו. אבא שלי היה אדם מצחיק למרות שהוא מרבה להיות מזוהה עם שירי זיכרון. הוא נהג למתוח אנשים בכל מיני דרכים מוזרות".

כשנשאלה על המאבק הציבורי שאביה יצא לפני מותו על החאן בשער הגיא השיבה: "אבי לא היה זקן, הוא הכחיש את הזקנה באופן גורף ונהג לעלות 54 מדרגות מידי יום בביתו. הוא היה קם בבוקר על מנת שיוכל ללחום במשהו. לאחרונה הוא אף כתב שירים חדשים ורצה להוציא עוד ספר, הוא כתב עד העת האחרונה. אנחנו נפרסם את ספר שיריו האחרונים שעוסקים בין היתר גם במוות". 

לסיום הוסיפה: "במדינת ישראל כיום יש הרבה פחות תמימות ותקווה ממה שהיה בעבר, אבי לא היה פסימיסט למרות שהוא היה נשמע מיואש בראיונות האחרים. הוא לא חשב שיש לנו מקום אחר או אופציה אחרת וטען שאם יש בן משפחה בעייתי צריך לעזור לו, כך הוא גם התייחס למדינת ישראל. הוא רצה להילחם כדי שיהיה כאן טוב יותר".

גם נשיא המדינה, ראובן ריבלין ספד ללמשורר, אותו כינה המשורר הלאומי בן ימינו: "זהו בוקר עצוב מאוד לעם ישראל. חיים גורי היה גם חבר וגם מורה, גם לוחם וגם אדם שהמצפון שלו היה שווה לכל נפש ולכל בעל דעה. ישבנו רבות בבתי הקפה בירושלים הקטנה והתווכחנו. הוא היה מהפלמ"ח בעוד שאני באתי מבית אצ"ל, עבר לירושלים וקשר בה את נפשו. הוא היה אדם כל כך צנוע ועדיין נחרץ בעמדותיו". בשבילי הוא יישאר גם 'שיר הרעות' וגם 'באב אל ואד'"

"גורי ידע להקשיב, לשים לב לדבריך ולתת להם ערך", הוסיף הנשיא. "לעתים הוא אף היה נותן פרשנות לדברים על מנת לחזק את דעת האחר גם אם לא תמך בה. 'שיר הרעות' הפך להיות המנון הלאומי. חיים היה אדם מיוחד במינו, דבריו לא היו מנותקים מאמירותיו. החברה בישראל לא הייתה אותו דבר בלי אנשים כמו חיים גורי. הוא היה מהמגינים שפינו את הדרך לצנחנים על מנת שיוכלו להיכנס לעיר העתיקה והוא היה גאה על כך מאוד. השתתפנו יחד בטקס הצבת האנדרטה בגבעת התחמושת, זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו".


 

לדברי ריבלין, "חיים מעולם לא ויתר על עמדותיו גם כשעמדות אלו היו במחלוקת. הוא הסביר שאי אפשר לשייך את 'באב אל וואד' לאדם אחד כי ישנם אנשים רבים שזכאים לשיר כמצבה. בשנים האחרונות הוא היה מורה דרך עבורי כנשיא, אני גאה על הזכות הזו".

ניסים משעל התייחס לדבריו: "ראיינתי את חיים גורי לאחרונה בעקבות הספר שאני כותב לכבוד 70 שנות קיומה של מדינת ישראל. הוא היה אדם אופטימי ביסודו אך אמר לי שכואב לו על מצב המדינה. שמעתי ממנו קול פסימיסט קשה". 

נשיא המדינה ענה: "חיים גורי כאב לא פעם כשהדבר לא היה נראה בעיניו. היו בו מילים של תבונה, מוסר ועוצמה. אהבנו את חוכמתו ואת ישראליותו. אינני רוצה לערב את שמו במחלוקות מכיוון שהוא תמיד נשאר קונצנזוס אדיר. הוא היה הרעות האדירה בזכותה אנחנו יכולים לקיים כאן את תפילותינו למרות כל המחלוקות".


עריכה: איתמר זיגלמן