נערה יפה, ירוקת עיניים, מלאה מעט, כולה חמדה ומתיקות, עמדה מולי כשירדתי מהמדרגות, חייכה אלי והשבתי לה חיוך. זו לא הייתה הפעם הראשונה שעמדה מולי כך, כמו ידעה את שעות השיעורים שלי. רציתי להיות בן אדם, להישאר נאמן הפעם לקצינת הח"ן שלי ולמגנט והמשכתי בדרכי ולא ניגשתי אליה, וכשהגעתי למטה התחרטתי. היא נראתה מחו"ל, עולה מדרום אמריקה אולי, שהייתה לי חולשה אליהם בגלל השקפותיהם הסוציאליסטיות המתקדמות ונכונותם להירתם למאבקים חברתיים בניגוד לסטודנטים שלנו, שכל אחד מהם עסוק בעיסוקיו.

שוב שאלתי את עצמי מה יהיה איתי. לו היה מכון גמילה מנשים בדומה למכון גמילה מסמים, הייתי נכנס אליו, ואולי הייתי יוצא בן אדם, ואולי גם זה לא היה עוזר. הבנות הריחו בחוש האמהי שלהן שאני זקוק לאהבת אין קץ ורצו לעטוף אותי בחום לבן ולעזור לי במצוקותי. צריך לשאול את הפרופסור הזה מהטלוויזיה שפותח את תוכניותיו בהבעה רצינית להחריד ואומר: "לא התכנסנו כאן לטיפול פסיכולוגי, אלא לשיחת נפש". הוא ודאי יידע להסביר לי.

הגעתי מהורהר לרחבה הגדולה מול הבריכה הקטנה, ומפעם לפעם הסתובבתי אחורנית בתקווה שירוקת העיניים הולכת אחרי והופתעתי לראות מולי את סמל מנשה חדד, מפקד המחלקה שלי בטירונות הנח"ל. הוא ניצב שם בקומתו התמירה, ראשו הזקוף ושפמו המטופח והביט בעוברים ושבים. מנשה היה חברי לכיתה בבגדד. שמו הערבי היה פואד כשמי, למדנו בבית הספר "אל־ווטניה" והתפתחה בינינו תחרות סמויה מי יותר טוב ממי ומי יקבל ציונים גבוהים יותר ממי. דודו, אחי אביו, עזרא חדד, היה אינטלקטואל מבריק. הוא ניהל את בית ספרנו ולימד בו, אביו היה מורה בבית הספר "רחל שחמון", ודודו מאיר לימד אנגלית בבית ספרנו כמו דודי דהוד. בזכות הדודים שלנו הרגשנו מיוחסים משהו, הוזמנו למועדון המורים של בית הספר שבו נערכו דיונים פוליטיים וחברתיים. הימים היו ערב הקמת המדינה בפלשתינה, והמבוגרים עסקו בסיכוייה של המלחמה שתפרוץ שם בין צבאות ערב למדינה שעוד לא קמה. אנו הילדים, פואד־מנשה ופאוזי־יצחק אחיו, ואני, שיחקנו טניס שולחן, כדורסל ועוד כשהמורים עסקו בוויכוחים. יחד עם זאת, הרגשנו כי עלינו להצטיין בלימודינו ולשמש דוגמה כיאה למעמדנו. מנשה ואני המשכנו ללמוד יחד בחטיבת הביניים ובתיכון "פרנק עיני", שהיה בית הספר המודרני ביותר בעיראק באותה תקופה. העלייה הפרידה בינינו אף שעברנו את אותו מסלול: שער העלייה, פרדס חנה, מעברה, חברת נוער בקיבוץ ועוד.

בגדד 1948.  Getty images בגדד 1948. Getty images

***

שנים אחדות אחר כך, בהיותי טירון בדרכי מבסיס המיון שבתל השומר למחנה 80, בסיס הנח"ל, ראיתי את סמל מנשה, מטופח ויפה תואר ומרשים כדרכו, ניגשתי אליו בשמחה כידיד מימים ימימה, והוא נתן בי מבט מתנכר ואמר: "אינני חבר שלך, וקרא לי 'המפקד'". הפנה את גבו והלך. חייכתי ביני לביני ולא הבנתי למה התנהג כך. בטירונות טרטרו אותנו בלי סוף, והיה לנו מפקד כיתה שהתעלל בנו בלילות והפיל אותנו מהרגליים פשוטו כמשמעו. הוא נהג לנאום לנו נאומים משמימים וארוכים מאוד על הציונות והקמת המדינה והעם השב לציון והסכנות האורבות מבחוץ והצורך הדחוף ביישוב הארץ והנגב השומם, ומן הסתם היו נאומיו כמו נאומַי שלי על סוציאליזם ושיתופיות וסולידריות שנאמתי עתה למוטי, שכני המסכן, שלא חטא. מפקד הכיתה עינה אותנו לילה־לילה, ואיש לא העז להתלונן. התנדנדנו על עומדנו ונשכנו בשפתותינו ובקושי החזקנו מעמד. הטרטורים שלו נוספו להתרוצצות היומיומית שלי כחניך תורן. הייתי קשוב לסמל מנשה, מפקד המחלקה, שהטיל עלי משימות לא מעטות. לא אחת הסבתי את תשומת לבו לעניין זה או אחר שחייב את התערבותו ולא סיפרתי לו על המ"כ שמתעלל בנו.

באחד המסעות הרגליים הארוכים שלנו משך את תשומת לבי בחור עיראקי שמנמן מעט בשם שלמה, שהיה לו פלטפוס קשה. ניכר שהתקשה בהליכה ובריצה ובנשיאת חגור פילים על הגב. לא אחת הצעתי לו את עזרתי ולו לזמן קצר, למנוחה קלה, והוא סירב בחיוך תודה. הוא מצא חן בעיני ופעם כשחנינו ליד זכרון יעקב בליל גשם זלעפות, נכנסנו כמובן מאליו לאוהל סיירים קטן, רעדנו מקור וגווענו מרעב. אמרתי לו שאני הולך לזכרון לקנות משהו לאכול ולשתות ויהי מה. היה זה ליל שבת, והכל היה סגור. דפקתי על אחת הדלתות וביקשתי שיפנו אותי לבעל המכולת, וזה פתח וראה מולו טירון רטוב עד לשד עצמותיו. הוא הסתכל עלי בחמלה והזמין אותי להיכנס ולהצטרף לסעודת השבת שלהם. הודיתי לו בחום ואמרתי שעלי לחזור מהר לחניון שלנו לפני שירגישו שברחתי. ביקשתי מה שביקשתי, והוא פתח למעני את המכולת אף על פי שעמד לקדש. קניתי בקבוק ערק, שתי חלות, נקניק, זיתים ומלפפונים חמוצים וסיגריות. עטפתי אותם היטב וחיבקתי אותם מתחת למעיל שלא יירטבו. שלמה ואני השתכרנו כהוגן באוהל הדולף מלמעלה ובמים הזורמים מלמטה. אותו לילה אמר שלמה כי הוא לא יישאר בארץ: "אסע ללונדון, אלמד ואעבוד ואתעשר". "מה בוער לך, זה עתה הקמנו מדינה וזכינו לעצמאות, מה יש בלונדון?". הייתי בטוח שהערק דיבר מפיו. 30 שנה אחר כך פגשתי בו בלונדון, ואכן כבר היה איש עשיר ומבוסס עם אותו פלטפוס, נשא אישה בריטית והיו לו ילדים בוגרים. חידשנו את הקשר והמשכנו להיפגש בארץ בביקוריו בה ובלונדון כשהזדמנתי לשם, ולא אחת אירח אותי בווילה רחבת ידיים בהרי שווייץ שנפש בהם.

סמל מנשה המשיך לפקד על המחלקה ברשות ובסמכות, הוציא את המיטב מאיתנו והכין אותנו כהלכה להמשך שירותנו הצבאי. ימים אחדים לפני סוף הטירונות, אחרי יום אימונים מפרך, נקראתי לחדרו בשעת לילה. הוא חיכה לי בפתח, חיבק אותי והתנצל על יחסו המתנכר אלי "בגלל דרישות התפקיד". על השולחן היו בקבוקי שתייה וכיבוד יפה. הוא שאל מה עשיתי בארץ עד עתה והופתענו לגלות שהלכנו בנתיבים דומים, התעניין לדעת מה תוכניותי לעתיד וסיפר על שלו, ולבסוף שאל איך אני מחזיק מעמד באימונים המפרכים כחניך תורן. עניתי מה שעניתי ונדהמתי כשאמר: "לא יכולתי לעמוד בזה, ברחתי". זקפתי גבה וחייכתי חיוך כלא מאמין. "אחר כך חזרתי לפלוגה, נשפטתי והמשכתי הלאה ועברתי קורס מ"כים וסיימתי בהצטיינות בגלל הכבוד של משפחת חדד". את השאר שמעתי מאחיו פאוזי, שהוסיף בין היתר כי נהג ללוות אותו לתחנת האוטובוס ובדרך סיפר כמה קשה לו לחזור לאימונים מחופשות השבת הנדירות שקיבל. הוא תיאר את אחיו כאדם בעל רצון של ברזל. יצאתי מחדרו אל החושך בחוץ ולא יכולתי להפסיק להרהר בגיבור הטירונות שלי שנראה לנו מפקד עשוי ללא חת, והנה הוא בשר ודם כמונו, עם חולשות ורגעי משבר. הערכתי את כנותו, את השיחה הגלויה וההזמנה לחדרו.

***

חלפו כשלוש שנים, והנה הוא מולי ברחבת הכניסה לאוניברסיטה. הוא שאל מה אני לומד והיכן אני עובד ומה הן תוכניותי לעתיד וסיפר שהוא עומד לסיים ראיית חשבון וכי הוא כבר עובד במקצוע, ובבוא היום יפתח משרד משלו ויקים משפחה. הוא נשמע ונראה מגובש ומסודר, סימן מטרות לעצמו, ודרכו הייתה ברורה בניגוד אלי, שהערפל הפריע לי לראות באיזו דרך אבחר. החלפנו כתובות, התחבקנו ונפרדנו. התכתבנו והבטחנו לבקר זה את זה, וטרדות החיים וסדר היום העמוס ומרוץ החיים המטורף שלנו והאמביציות עמדו לנו לרועץ.

המשכנו להתכתב ולהחליף דעות ולעדכן זה את זה. כבר הייתה לו חברה שגרה באור יהודה, סיפר כי עשתה מסלול דומה לשלו ותכנן להתחתן עמה. על המכתב האחרון שכתבתי לו קיבלתי מענה מאחיו פאוזי, שנודע כאן בשמו העברי איציק וגם הוא למד עמנו ב"אל־ווטניה" בבגדד. הוא כתב בצער קורע לב כי מנשה נפטר. ישבתי על מעקה אבן ונשטפתי זיעה קרה. שבתי וקראתי את המכתב וסירבתי לקבל את בשורת איוב. נזכרתי משום מה שפעם הלכנו מנשה ואני להצגה יומית בסינמת "אל־זוראא" שבשארע אל־רשיד. חבורת צעירים מוסלמים גילתה שאנו יהודים והתנפלה עלינו במכות נמרצות, כייסה אותנו והמשיכה להמטיר עלינו אגרופים נמרצים. נחלצנו בקושי וברחנו כל עוד נפשנו בנו. עצרנו באחת הסמטאות וצחקנו צחוק היסטרי ונשבענו שזה לא ירתיע אותנו מלראות הצגות קולנוע יומיות שהיו מועדות לפורענות. היו אלה ימים שבהם בארץ התנהלה מלחמת השחרור, והצבא העיראקי ניגף בפני הצבא הציוני, וכל שבת עברה תהלוכה עם ארונות של חיילים עיראקים שנספו במערכה בפלשתינה, והשנאה ליהודים הרקיעה שחקים, ועמה ההתנכלויות והרדיפות.

נסעתי למשפחת חדד בחולון לביקור תנחומים, וכל הדרך חשבתי עליו. לא יכולתי להשלים עם מותו, הליכותיו היו כשל נסיך, והוא היה במלוא פריחתו, והנה אני נדרש לנחם על מותו של הראשון מחברי שהלך לעולמו, וזו הייתה כווייה עזה שלא התנסיתי בה עדיין. אביו של מנשה נראה חלש, חסר חיות וספון בתוגה נוראה. הוא לחץ את ידי ברפיון והחלטתי להניח לו לנפשו ולא לספר לו סיפורים על בנו ועל חוויותינו בבית הספר שם ובטירונות כאן. איציק אחיו סיפר כי מנשה חלה בעודו בבגדד באי־ספיקת כליות, שכב חודשיים בבית החולים היהודי הנודע "מאיר אליאס" ונדמה היה שהבריא. לא ידעתי על מחלתו, לא דיברו על דברים כאלה שם, מה עוד שזמן קצר אחר כך נסענו ארצה.

גם בטירונות לא ראיתי סימן קל שבקלים שהוא חולה, או חלש, הוא עשה את כל האימונים המפרכים יד ביד איתנו ושימש לנו דוגמה ומופת. מובן שלא סיפר לי בפגישתנו בירושלים על המחלה וגם לא בחליפת המכתבים בינינו. היה גאה מכדי לומר או להודות בכך שהוא חולה. היה אדם מופנם וסגור, לא הראה חולשות, לא היה מסוגל להודות שהוא חולה או חלש, שמר על חזות מכובדת שלא הסגירה קמצוץ ממה שעובר עליו. גם על היותו חניך עליית הנוער והקיבוץ לא סיפר דבר כמעט, גם לא דבר על הערצתו לדור המייסדים והפלמ"ח שהייתי שותף לה. לו ידעתי, הייתי מזמין אותו לחורשת הפלמ"ח במשמר העמק ומפגיש אותו עם ראשוני הפלמ"ח בקיבוץ. בשבעה נודע לי גם שהיה בתנועת החלוץ, תנועת המחתרת הציונית בבגדד שגם אני הייתי חבר בה. נשבעתי כמוהו במרתף חשוך ברובע היהודי, לאור נר, כאשר אקדח וספר תנ"ך היו מונחים על השולחן והתבקשתי להניח עליהם את ידי. הטקס היה מרטיט ועוצר נשימה בעיני נער בן 12 כמוני. בתנועה התחלנו ללמוד עברית בבית הכנסת במסווה של לימודי תורה, ובמשך השיעורים הייתה תורנות שמירה שמא מתקרב מוסלמי לשער בית הכנסת.

אחיו סיפר לי על מחלתו, כאבי הראש המשתקים, האשפוזים, הדיאליזות, הדיאטות, הכליות שחדלו לתפקד, גם סיפר על השתלת שתי כליות שגופו דחה. המוות שלו היה כנפול שלהבת בארזים, ואם הוא מת ממחלה, גם לי זה יכול לקרות חלילה, והדברים חלחלו בי עמוק ושינו במובן מה את יחסי לחיים, שכהרף עין יכולים להיקטע. אחרי השבעה המשכנו איציק אחיו ואני לשמור על קשרים, שנמשכים באחווה חמה עד ימינו אלה.

מתוך ספר בכתובים