ההורים שלי הכירו בקיץ 1948 בבית חולים. אבא שכב קטוע יד מהקרב בלוד, אמא טיפלה ברווחתו כקצינת סעד (ת"ש). ההורים של בן–זוגי נפגשו לראשונה בברגן–בלזן, אחרי שכל אחד מהם שרד את צעדת המוות מאושוויץ. כל אביב ישראלי טעון בריח פריחת הדרים ודרמות היסטוריות גורליות, גדולות מחייו של אדם יחיד. על שולחני רובץ עתה, כאריה ששריריו מתוחים לזנק, ספרו החדש של תום שגב על חיי בן–גוריון.

הספר, כולל הערות ומפתחות, מונה כמעט 800 עמודים, ולפי קטעים שדגמתי הוא שופע פרטים קטנים ומהותיים, שחלקם טרם נודעו בקונטקסט כזה, ובכל מקרה, הטמעתם לתוך הסיפור הגדול משלימה תמונה תוססת ממעשים, שלא כולם הוקדמו בחשיבה מעמיקה. בריאת מדינה מתרחשת באינטנסיביות בשלביה האחרונים, ואחר כך היא מכותרת בפאתוס שמתעלם מן הפרטים הקטנים. בן–גוריון הקים את מדינת ישראל, לטוב ולרע, ושגב מספר את חייו בהקשר הזה, כגבר מכוון מטרה, שאין לעצור אותו. עמוד 418 מתאר את השתלשלות האירועים שבאו בעקבות מבצע דני לכיבוש לוד ורמלה. אלמלא הקרב הזה לא הייתי באה לעולם. אלמלא אושוויץ בן–זוגי לא היה נולד. ישראל טווייה מאירועים דרמטיים, גורליים.

רק כשהיה כבר חולה, אמר לי אבא לפתע, כמו המשיך שיחה שלא החלה: “ראיתי אותם הולכים". את מי? שאלתי. “את הערבים, התושבים של לוד. היה חם מאוד, והם הלכו והתרחקו, עמוסים בחבילות". אבא שלי לא דיבר הרבה בימיו האחרונים, שבהם הביט פנימה אל תהום של צער ואימה. בעבר, כשדיבר, לא סיפר על התמונה המסוימת הזאת, ששקעה בזיכרונו.

מתי זה היה? שאלתי. “כששכבתי באמבולנס וחיכיתי לפינוי. היה חם, והם הלכו והלכו עם הרבה חבילות על הראש ועל הכתפיים ועל החמורים. היו שם זקנים ונשים ותינוקות, שיירה כזאת". אחר כך שתק, אבל ידעתי, לפי ששפתיו ביקשו להיפתח, שעדיין לא אמר את הדבר העיקרי. “שכבתי שם והסתכלתי עליהם, הדלת האחורית של האמבולנס הייתה פתוחה. רציתי להגיד להם: אל תלכו. אל תלכו".

אבא נפצע ב–11 ביולי 1948, ביום הדרמטי ביותר במבצע דני. הוא היה חובש, ובשלב מסוים טיפל בפצועים בתעלה. משריונית של הלגיון הירדני הושלך רימון לתעלה, ולא התפוצץ. אבא תפס את הרימון בידו וביקש לזרוק אותו לעבר השריונית. הרימון התפוצץ בידו. אחר כך שכב באמבולנס וראה את שיירת התושבים בדרכה מזרחה.

שברי גרסאות מפוזרים בדפי ההיסטוריונים לגבי הקרב הזה. האמת נעה, גמישה, בין כל הגרסאות. אני מאמצת את הגרסה האחרונה של אבא, מפני שהיא נוחה לי. הוא גדל בחיפה תחתית, בבית שבחצרו הפנימית התגוררו יהודים וערבים. כשסבתא יצאה אחר חצות כדי להביא ארוחה לסבא, שהיה אופה, השכנה הערבייה שמרה על הפעוט. הוא ידע לשוחח בערבית. עד לרגע שבו תיאר לי את שיירת המגורשים, לא ידעתי שרגשותיו מסוכסכים. הוא הרי התעקש על עמדה חד–משמעית. כעסתי עליו בגלל זה, ולא ראיתי שכך גונן על עצמו מפני פריכות עמוקה, שזיכרונות מרים קיננו בה. האמירה השגורה בפיו, “אני מכיר את הערבים", קיבלה לפתע משמעות הפוכה. הוא הכיר את הערבים כפי שהכיר חבר'ה משבט צופי גאולה, חיפה. הוא גדל עם ערבים. הוא ספג מחום לבם ונדיבותם. הוא לא רצה שילכו.

שגב כותב שבן–גוריון הגיע לקרבת העיר הכבושה בצהרי 12 ביולי 1948 וכי “הגירוש החל ב–13 ביולי, יום לאחר ביקורו של בן–גוריון". משהו לא מסתדר מבחינת התאריכים, הרי אבא פונה כבר ב–11 ביולי, ולכל המאוחר ב–12 בחודש. יש להניח שתושבי העיר החלו להימלט כבר בלהט הקרב, ואז אבא צפה בהם. זרועו כבר נכרכה בחוסם עורקים, והוא ידע שמעתה לא תהיה לו יד ימין, ידו החזקה. חובשת, שישבה באמבולנס, סיפרה שהוא שר. הוא שר לאמא שלו: “את חכי לי ואחזור, חי אחזורה חי". הוא היה פלמ"חניק בן 20 מהכשרת עין גב, הגדוד השלישי, חטיבת יפתח. אלה היו תולדותיו. סיפורי גבורתו ליוו אותי עד לזמן שבו הלך ונפרד מחייו. רק אז סיפר לי על ערביי לוד המתרחקים מזרחה.

שגב כותב בספרו: “רבין סיפר לימים כי הוא שאל את בן–גוריון מה לעשות בתושבי לוד, וזה הגיב בתנועת יד שהתפרשה בעיני רבין כהנחיה לגרשם; לימים טען שבן–גוריון הורה לו בפירוש לגרשם". אלון אמר לבן–גוריון: “בקרב התושבים ‘יש נטייה לעזוב' וכי כל מבוקשם שצה"ל ישחרר את האנשים שעצר בעיר. ואז - לדבריו - אמר לו בן–גוריון: ‘אני מייעץ לך לשחרר את העצורים'. לדברי אלון ליווה בן–גוריון את דבריו בקריצת עין. (... ) 'הייתה הבנה ביני ובין בן–גוריון שרצוי שהם יעזבו את לוד'". אחר כך באה פקודה מפורשת, חתומה בידי אלון ורבין: “יש לסלק במהירות את התושבים בלי הקפדה על מיון הגילים. יש לכוונם כלפי בית נבאללה".

נוח לי לחשוב שאבא השר באמבולנס לא ידע על הפקודה. הוא העריך את אלון. הוא ראה ברבין את אחיו הבוגר. על קיר חדר העבודה שלי תלויה תמונה: אבא ורבין כבני 60, עומדים יחדיו, נינוחים, בטקס כלשהו. אבא היה גבוה ממנו, אבל המבט שהשפיל אל רבין נטף גאווה חמה. מרפקו של רבין נגע בחולצה של אבא. אחרי הרצח החל אבא לדעוך. אדם מסוגל להכיל רק כך וכך דרמות בחייו, והאחרונה הייתה הטרגית שבהן.

"מדינה בכל מחיר, סיפור חייו של דוד בן־גוריון", תום שגב, כתר, 798 עמ'