רק בשבוע השלישי לבואנו נכנסתי למטבח. גלריית ספייס 1 התגלתה כמקום שרק האמריקאים מסוגלים להמציא. האחראית שקידמה את פנינו ניסתה להסביר לנו אמנות זועקת מהי ומדוע היא מוצגת במטבח. לבסוף גילתה שהרבה יותר קל להסביר לנו איך פועלות הכירות המפלצתיות.

השהות במטבח העניקה הזדמנות להכיר את אופיים האמיתי של הסובבים. קניה, שהתקבעה על התווית של לוחמת לזכויות נשים, דווקא נטמעה מיד בסביבת המטבח, וניחוחות נפלאים וחריפים עלו מהסיר שלה.

אנגולה טיגנה דגים בהבעת גועל. מקדוניה חתך סלט קוביות שנראה שנחתכות באמצעות סרגל, מד־זווית ומחוגה. טיבט נדבקה אליו. פלסטין הכין במיה.

איזנתי את המחבת על הכירה וחככתי בדעתי מה להוסיף לשמן הרותח. פיזרתי אורז, כשהקול שלו הבקיע דרך רחשי הטיגון, הפצפוץ, הבישול, האפייה וקולות הצחוק של הקבוצה, וקלע לי ישר ללב.

העפתי מבט בסובבים. אף אחד לא שם לב שהמילים הן של טאונס ואן זנדט. טיבט התגרתה במקדוניה. פלסטין בישל כאילו מצלמים אותו לתוכנית בישול, וקניה התרוצצה בתואם איברים מופלא בין הכיור לסיר ולשולחן.

עמדתי ליד המחבת ונתתי למילים ולקול העמוק להיספג בי.

הוא היה בס נפלא ונכון. לא עמוק מדי ולא שתלטן מדי ובלי מודעות יתרה לעצמו. תמיד סבלתי מקולות גבוהים מדי.

עכשיו עמדתי ככה שאיטליה ניגש אליי, למורת רוחה של קניה, ושאל אם הכול בסדר איתי. "Shake the dust off of your wings", זמררתי.

אנגולה שאלה אם אני מודעת לכך שהאורז שלי נשרף לגמרי.

"שמעת את זה?" שאלתי.

"שמעתי מה?" היא החליפה מבט עם פלסטין. אז הבנתי שהרגע הזה שייך לי בלבד, ולא רציתי לעשות לו sharing.

איך אפשר להסביר את מה שקרה אחר כך חוץ מאשר נס?

אחרי שיצאנו מהמטבח, הצצתי בשאר החדרים. הבס כבר לא היה שם, אבל גיטרה קלאסית הייתה שעונה על אחד הקירות.

יצאתי בעקבות שאר המדינות, סיר אורז שרוף בידיי. הלכתי והחלקתי, ונראה לי שאני מתרוממת ממש לקולות מילותיו של ואן זנדט.

רחובות השתי וערב של העיר נראו לי עשירים במשמעות. הרמזורים האמריקאיים שונאי הולכי הרגל התחלפו הפעם לירוק במהירות יחסית, כשפסענו עמוסי סירים כמו ירושלמים דתיים לאחר כניסת השבת. איך אפשר להסביר שפלשתי ללא חשש לסיר של פלסטין וטעמתי במיה רכה ונפלאה, שבבית הייתה איסור מוחלט בגלל הריר שלה? ופלסטין, איך זה שרק לפני כמה ימים הביט בתיעוב בדרכון שלי, ואילו עכשיו הוא מביט בי בהבעת השתאות נעימה?

איך, בלעדי אותו נס מוזיקלי, ניתן להסביר שכבר באותו הערב הזמינו אותי פולין ורומניה למסיבה בחדר המשותף, ושם, לאחר הרבה שנים של הימנעות, ניגנתי?

והנה, אני בחדר המשותף. בירות בכל מקום, ריח לימוני של טקילה מעורבבת בוויסקי, כיסאות, ספרים בערמות על הרצפה ובכל פינה, מחשבים ניידים דולקים. הגברים רובצים על השטיח המטונף, הנשים על הספה. באוויר ריח כבד של זימה, וברקע נשמעת חריקת המעלית הימנית, שבכל פעם שהיא מגיעה לקומה השנייה שבה אנחנו נמצאים, הדלת שלה נפתחת.

נדמה שישות ערטילאית נמצאת במעלית. מיד אני ממציאה סיפור על רוח רפאים של סופר ממורמר מהעבר שנלכד במקום, מכיוון שלא הצליח לגמור את הרומן שלו, ומאז תחביבו הוא להציק לסופרים, לכל סופרי תוכנית הכתיבה הבינלאומית לדורותיה. הוא נקמני בעיקר כלפי אלו שהשלימו את כתיבתם של ספר או שניים. הסיפור הזה נקלט במוחי כל כך טוב, שהחלטתי כי מעתה לא אשתמש במעלית הימנית.

ברזיל מסיים לנגן את שירי התוכי שלו, משהו שמעלה על הדעת בחורות ספרדיות המעכסות סלסה, וסיגרים קובניים ושיער שחור שמנוני. הוא מתרומם לעברי ומניח את הגיטרה בידי.

איך הוא יודע, אני לא שואלת. לא שואלים ולא חוקרים כשחסד מתחולל. דרך החסד האצבעות שלי נפתחות, רכות וקשות על המיתרים, ואני מנערת אבק מעל הכנפיים של טאונס ואן זנדט. גם פה הוא לא מוכָּר. שקט צונח על החדר. אותו השקט כשמתברר שמתחת לכל הכאוס המגומגם שלי מסתתרת מישהי שיכולה לשיר בריכוז ובדיוק. מחיאות כפיים. האווירה מיטהרת מהלכלוך של העמדת הפנים.

לראשונה אני חשה שאוכל להיות פה.

עטיפת הספר איווה עטיפת הספר איווה

***

אנחנו נפרדים במסדרון לפי סדר החדרים. קומה שלוש עולים במעלית. אני בקומה שתיים. ראשון הולך תאילנד. אחר כך מקדוניה, פולין ונפאל.

סין, שחדרו נמצא מימיני, עוצר ליד דלתו ושואל אותי אם אני רוצה כדור שינה.

"את לא ישנה הרבה", הוא קובע, מחייך ומיד מסתיר את החיוך שלו בכף ידו. אני עומדת לסרב, אבל אז נזכרת בדבריו של יותם על השירות הרפואי בארצות הברית. "על כל דבר שם את צריכה לשלם לחוד, על מיטה, שמיכה, אפילו אקמול".

אני מהנהנת וממתינה. סין יוצא ונותן לי שני כדורים כחולים. "קחי, שיהיה לך. גם לי יש בעיות שינה, אני מתגעגע לחבר שלי".

הגעגועים אינם מונעים ממנו לפתח קשרים מרעישים, מספקים ומעשירים עם גברברי האזור. בכל פעם שהוא מכניס מאהב לחדרו, אני תוהה על הקולות המשונים שאפשר להפיק ממיטה סטנדרטית של בית מלון.

אני מניחה את הכדורים בתוך השמרדף של הביטוחים הרפואיים. עייפות מציפה אותי. אני נכנסת למיטה, לבושה, ולפני שצונחת לשינה עמוקה אני תוחבת יד מתחת לכרית. הרשרוש המוכר של המסמכים מרגיע אותי.

בבוקר, לפי הפרצופים של אמריקה הדרומית והילת ההורמונים שהם מפיצים סביבם, אני מבינה שהם חגגו לא רע בלילה.

התחושה הנסית מניעה עוד שורת נסים קטנים. האנגלית שלי הולכת ומשתפרת עד כדי כך שאת ההרצאה לפאנל אני כותבת מיד באנגלית. הכנופיה הדרום־אמריקאית - ברזיל, מקסיקו ואורוגוואי - תובעת שאצא איתה לארוחת צהריים.

כאילו רואים אותי בפעם הראשונה, הם משועשעים מכל מה שאני אומרת. הם כמו יצור תלת־ראשי בעל פה אחד. אני מספרת להם על התיאוריה שלי לגבי המעלית ורוח הרפאים. היצור מציע שנכתוב סיפור אימה יחד. בטח יהפוך לרב מכר.

ברזיל מבקש שאתלווה אליו לתחנת הדלק לקנות סיגריות ומציע לי וינסטון אחת. לפני שאני מספיקה לסרב, הוא תוקע סיגריה בידי ומתחיל לספר על יחסיו הרעועים עם אשתו. יש לו שתי בנות, אבל גם "ביג־ביג קרייסיס". מבטו נוטף על החזה שלי, כלומר יש דברים מסוימים בעולמנו שיכולים להעביר גם את הביג שבקרייסיס.

כמה שאיפות. הניקוטין מרעיד את ידיי. אנחנו הולכים לחנות הספרים המרכזית באיווה כדי לפדות את הצ'ק שניתן לנו בבנק.

ב"פריירי לייטס" מקדם את פנינו מוכר בעל אישיות עצמאית. הוא שואל לשמותינו. "הספר שכתבת מבוסס על סיפור אמיתי?" אני עונה משהו לא מחייב ומשיטה עיניים סביב־סביב.

אם עליי לתאר את המקום, הייתי מתארת אותו כספרותי מדי. מישהו טרח כהוגן על סצנת אווירה. רצפת העץ חורקת בייאוש משנים של ערבי הקראה. על הקופה תלויה רשימת רבי מכר. בקומה העליונה נמצא בית קפה. עוגיות ענק מסתלבטות מאחורי זגוגית, ניגוד משווע לכך שסוכר רגיל נמצא בצמצום, אם בכלל. אנשים יושבים ומשוחחים בשקט ספרותי מכובד. ברזיל קונה קומיקס, ומיד מתנצל שזה לא בשבילו, אלא בשביל אחותו שמשוגעת על טינטין. אבל בזמן שאני מחפשת את טוויין, אני מבחינה שהוא בולע את הספר בעודו משלם. אני מוצאת את "מסע תענוגות לארץ הקודש" ורוכשת אותו כמחאה נגד האחים רייט שחתומים על פטנט הג'ט לג.

***

ובכל הימים הללו אני חושבת על קול הבס, ואיך אצליח לפגוש אותו שוב. אבל אני בוטחת בכוחו של הנס, וכרגע די לי בהצלחות הקטנות שאני קוצרת.

הימים הפוכים. שמונה שעות ואוקיינוס בין איווה לישראל, ושיחות הטלפון הופכות נדירות.

האחראית עלינו מתקשרת ושואלת אם אני רוצה להופיע בדבנפורט לצד שתיים מהתוכנית כדי לקרוא מספרי; אירוע לא מתוכנן. והסיבה לכך שהיא בוחרת בי נפלטת לה, "שמעתי שאת שרה יפה מאוד".

לפני הנסיעה מגדה קוראת לי ומציגה את דבנפורט באחת מהמפות הרבות התלויות בחדרה. "אם הם ירצו ללכת לשתות אחר כך, תשגיחי שהנהג לא שותה", היא מלטפת את ראשי ואומרת שאני נראית הרבה יותר טוב. "זה בטח בגלל שבישלת סוף־סוף והתחלת לאכול נורמלי". אני לא מספרת על סיר האורז השרוף, שלאחר הבישול בגלריה מצא מחסה תחת מיטתי לצד חבילות של אם־אנד־אם וערמות ספרים. הנטייה הטבעית שלי לאי־סדר וללכלוך חזרה עם המעבר לאיווה. באחד הימים אני נתקפת רעב. אני הולכת ברחובות איווה, שולחת אף כדי לגשש לי את הדרך, לכל המסעדות יש אותו הריח, בדיוק כמו האופק התמידי של העיר. מתישהו אני מוצאת את עצמי בגלריה ספייס 1. כשהאחראית שואלת לרצוני, אני מבינה שמוחי מקשר בין האוכל למוזיקה. אני יוצאת מאוכזבת מהמקום הריק שקול עמוק לא נשמע בו.

דבנפורט: מאה אלף תושבים. כנסייה שנראית כמו חווה. חברת ג'ון דיר היא מקור התעסוקה העיקרי פה. בעבר הייתה שייכת לשבט האינדיאני "נץ שחור", שאנשיו אולצו לעזוב את השטחים לטובת האמריקאים. האם גם אינדיאנים זכאים לאפליה מתקנת? אם כן, מהו דירוג האשראי שלהם?

ההקראה עולה יפה, אף שלא אני היא העומדת וקוראת, אלא זרה המשתמשת בזמנים מורכבים ומשונים. בדרך חזרה מבקשים שאשיר בעברית. אנדי מספר שהוא חצי יהודי ומצטרף לשירי הביטלס. השמועה על כך שניגנתי בחדר המשותף עושה לה כנפיים. כל השירים שאני הכי לא סובלת יוצאים לי במצעד ציוני. באלה הידיים. אנחנו שנינו מאותו הכפר. הייתי בפריז. יש בהם משהו תיירותי שנדבק לאוזן.

מתישהו יפן נזכרת שהיא מכירה את "הבה נגילה" וגורמת סבל נורא לאוזניי. לאורך כל הדרך נמתחים שדות התירס ומלווים אותנו, תמימים כמו דחלילים בעלי שערות קלושות.

בחנייה בדרך אנגולה מדליקה סיגריה. אני מסתכלת על עיגולי העשן ומבקשת שאכטה קטנה. היא מציעה לי את הקופסה שלה. "אני לא רוצה לחזור לעשן", אני אומרת וכמעט בולעת את הגץ. היא נותנת לי משלה. אני מלמדת אותה לומר "שאכטה".

כשאנחנו מגיעים לדלפק הקבלה של המלון שלנו, אני שולפת את מכתב התודה שקיבלנו ממתנ"ס דבנפורט ומבקשת מהבחור לצלם לי אותו כמה פעמים. מצרפת את הדף למסמכים, יוצאת אל המסדרון ונוקשת על דלתו של ברזיל.

הוא מתנצל ואומר שכבר החזיר את הגיטרה לחבר שלו. אבל אחר כך, כשאני הולכת לחדר הכביסה וחולפת ליד חדרו, אני שומעת אותו מנגן.

אני מדליקה את המחשב ומהססת. גם לאחר שהודיעו שהתקבלתי, לא העזתי לשאול שאלות בסיסיות, כמו היכן נגור ואם ניאלץ לחלוק חדר עם מדינות זרות, כאילו החקרנות שלי תגרום להם להתחרט על קבלתי. אבל עכשיו, כשהנקבוביות שלי מלאות מוזיקה, אני שולפת את המייל של האחראית לצרכינו הבסיסיים, מה שמכונה קואורדינטורית, ושואלת אם היא מכירה מישהו שיכול להשאיל לי גיטרה. בדרך כלל היא לא עונה מיד, אבל הפעם התשובה מגיעה מהר, sure, יש לה friend. היא כרגע עסוקה בארגון הטיול שלנו לשיקגו, אבל בהחלט תשאל אותו בהקדם.

באנגלית הניטרלית אין לי שום דרך לדעת אם מדובר בגבר או באישה. הגורל אוהב להיות מחופש. אליהו הנביא שמשלים מניין. גברת זקנה וענייה שמנסה למכור תפוחים אדומים. הרמס מחופש לרועה צאן. הייתי צריכה לדעת. ככה אבא עזב את אמא - מישהי התקשרה אליו בטעות. הגורל משתדל להיות אגבי כדי שלא יתפסו אותו אחר כך וישליכו אותו לכלא. 

מתוך הספר "זאת אני, איווה", בהוצאת גרף