ברקלי, קליפורניה, 5 בינואר 1948

טייס קרב. מכל התוויות שהוצמדו למיטשל "מייק" פלינט, התווית הזו הייתה האהובה עליו. היה לה צלצול מאצ'ואיסטי הולם שתיאר את הגיבורים שפלינט העריץ בילדותו מחוברות קומיקס ומסרטי הקולנוע של שבת בבוקר. והיא תיארה את התפקיד שפלינט מילא בהצטיינות עד לפני שלוש שנים.

זה היה ערב חורפי נעים בברקלי. מייק פלינט ישב לבד בחדרו, עיניו עצומות. הוא ראה תמונה מעברו בבהירות מושלמת: צללית זעירה, מכונפת. הצללית הייתה חדה בזיכרונו ממש כפי שהייתה כשהבחין בה באותו אחר צהריים קיצי בשנת 1945. פלינט זיהה את הצבע הירוק העכור, את הגוף הצר והארוך, את העיגול האדום הברור שנצבע על כל כנף.

מטוס נקג'ימה C6N, "מיירט", כפי שכינו אותו בעלות הברית. זה היה מטוס הקרב המהיר ביותר בשירות היפנים שהופעל מנושאת מטוסים, והוא טס כעת היישר לעבר פלינט.

פלינט דחף את המצערת קדימה עד הסוף והכניס את מטוס הקורסייר לפנייה חדה של 180 מעלות. אחרי מרדף מורט עצבים של חתול ועכבר הוא חתך לתוך הפנייה של המטוס היפני.

הקליעים הנותבים מששת מקלעי ה–0.5 של פלינט ציירו קשת באוויר קדימה ממטוס האויב, נסחפו לאחור ואז התרכזו בחרטומו של המיירט, ששבר בחדות. הבזק ניצת באוויר ואז... בום. כדור אש הופיע במקום שבו היה מטוס הקרב היפני. פלינט משך את מוט ההיגוי לאחור וחמק ברגע האחרון מהשברים המתעופפים.

בדרך חזרה אל נושאת המטוסים שלו, ואספ, חשב פלינט על האירוע. מטוס הקמיקזה היפני היה הורג ודאי מאות אמריקנים, ואולי אפילו מטביע ספינה, אם פלינט לא היה מפיל אותו. פלינט הרגיש אז שהוא משרת מטרה טובה. כעת, תהה לפעמים אם יחווה שוב את ההרגשה הזאת.

היה ניתן לומר שמייק פלינט החזיק את העולם במקום רגיש, כמעט מכל בחינה אפשרית. הוא היה צעיר גבוה ויפה, בעל שיער אדום יוקד, בן 25, טייס קרב מעוטר שבמלחמה שירת בצי באוקיינוס השקט.

פלינט ידע שאלת המזל חייכה אליו. בשנתיים האחרונות הוא היה מוקף סטודנטיות שהרעיפו עליו אהדה ותשומת לב באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. הוא עבר בשלום את המלחמה הגדולה ביותר, ובקרוב ישלים את לימודיו באוניברסיטה יוקרתית ויפתח בקריירה נוצצת.

מאז התקבל לברקלי למד גם בסמסטר הקיץ ועמד לסיים את לימודיו בהקדם. הוא גם היה פעיל חברתית, בעיקר ב"הילל", אחווה של סטודנטים יהודים. נושא הדיון החם בקרב חברי "הילל" היה מצוקתם של ניצולי השואה והצורך ליישב אותם בפלשתינה.

בדומה למייק פלינט, רבים מהסטודנטים היו חיילים משוחררים. הם הוכשרו בצבא והתווכחו בינם לבין עצמם ותהו מה עליהם לעשות. מה הם יכולים לעשות כדי לעזור? אילו כישורים מיוחדים יש להם? פלינט ידע.

השעה הייתה מאוחרת, אחרי חצות. מייק פלינט השקיף על גבעות ברקלי החשוכות. הוא חשב על התמונות שהגיעו מהשואה וידע שאלמלא העובדה שסביו היגרו מהאימפריה האוסטרו–הונגרית לאמריקה, גם הם היו מגיעים למחנות המוות. פני הניצולים נצרבו בזיכרונו של פלינט, פליטים חסרי בית ומולדת, נואשים, שביקשו להתיישב בפלשתינה. הוא ראה את בני משפחתו בפניהם. הוא ראה את עצמו.

על השולחן לידו הייתה דפדפת צהובה. פלינט היה בחור הגיוני, לא טיפוס של החלטות אימפולסיביות. הוא שרטט שני טורים על הדפדפת. אחד מהם היה "בעד" והשני "נגד". הרשימה בטור "נגד" הייתה ארוכה יותר. והובאו בה נקודות כמו הנערות שהיו לו בברקלי, לימודי המשך, המשחקים האולימפיים בלונדון, שפלינט הבטיח לעצמו ללכת אליהם כמתנה לאחר השלמת לימודיו, וחשוב מכל, אמו האלמנה. הוא הרגיש אחראי לשלומה, לאחר שנאלצה לדאוג לו שלוש שנים כשנלחם באוקיינוס השקט.

רשימת הטיעונים בעד הייתה קצרה יותר. ומופשטת יותר. פלינט דמה לרבים מבני דורו, ילדים שגדלו בשנות המיתון הגדול ואז הושלכו לקלחת האיומה של מלחמת העולם השנייה. דור שהתייחס לעולם במונחים של גיבורים ונבלים. טוב ורע. נכון ולא נכון. מטרות ראויות. המלחמה שלהם הייתה התגלמותן של כל המטרות הצודקות. לא היה ספק; הם היו חייבים להצטרף לקרב.

ועכשיו זה. האם מלחמתה של ישראל היא מטרה ראויה? האם הוא צריך להתנדב ולהילחם שם? האם שווה לסכן הכל — את חייו, את האזרחות שלו, את הקריירה העתידית שלו, את מעמדו כקצין מילואים בצי האמריקני?

פלינט המשיך לשרבט על הדפדפת ולהביט החוצה, אל הלילה. החשיכה החלה להתבהר בהדרגה. הדפדפת הצהובה התכסתה בהערות. השחר כבר כמעט עלה כשפלינט הבין שקיבל את התשובה. כעת נותרה לו רק בעיה אחת. מה יגיד לאמו?

מלאכים בשמיים. עטיפהמלאכים בשמיים. עטיפה

***

לו לנרט נע באי־נוחות בכיסאו בבית הכנסת הצפוף בלוס אנג'לס. לנרט הקשיב לדובר, אבל מחשבותיו היו נתונות לסבתו. הדובר היה קצין בריטי לשעבר, מייג'ור וולסלי אהרון. איש הצבא המהודר בלבושו דיבר על הלחימה בפלשתינה ועל המלחמה שעמדה לפרוץ. הוא דיבר על ספינות עמוסות בפליטים מאירופה, רובם ניצולי שואה. הם נתקלו בסגר הימי שהטילו הבריטים וגורשו מחופי פלשתינה.

לנרט עצם לרגע את עיניו. הוא ראה את פניה של סבתו. היא בחרה להישאר בהונגריה כשהמשפחה היגרה לאמריקה. סבתו ו–13 בני משפחה נוספים נרצחו בשואה. הוא נולד בשם לאיוש לנוביץ'. כשהיה בן 9 היגר עם הוריו לווילקס–באר, פנסילבניה. לנרט חווה אנטישמיות בילדותו, וגם סבל מהתעללות בגלל מבטאו המזרח אירופי. כשהיה בן 15 נרשם לקורס פיתוח גוף של צ'רלס אטלס, ולאחריו, כפי שאמר שנים לאחר מכן, "איש לא ניסה שוב להתעסק איתי".

זה היה צומת דרכים משמעותי בחייו. בשנת 1940 שינה את שמו ללו לנרט והתגייס לחיל הנחתים. אחרי שנה וחצי של שירות כחייל רגלי, עם פרוץ המלחמה, הצליח לנרט לשכנע את מפקדיו להעביר אותו לקורס טיס. הוא קיבל את כנפי הטיס שלו ועד לסוף המלחמה היה לטייס קרב מנוסה בדרגת קפטן.

כשחזר לאזרחות ניסה לנרט לגייס לטובתו את חזותו האירופית ואת אווירת הגבורה שאפפה אותו. הוא נישא לכוכבנית קולנוע וניסה לבנות לעצמו קריירה בלוס אנג'לס, אבל נדמה ששום דבר לא צלח בידיו. הוא נסחף בלי כל מטרה ברורה ולא ידע בדיוק מה הוא רוצה לעשות עם עצמו.

כעת, כשהקשיב לנואם בבית הכנסת, משהו במחשבתו הסתדר. משהו היה משמעותי סוף–סוף. אחרי ההרצאה נהג לנרט היישר הביתה והוציא את מסמכיו הצבאיים. עוד באותו הערב הוא העביר אותם לדובר בבית המלון שבו שהה.

דבר לא קרה בשבועות שלאחר מכן. ויום אחד הוא קיבל שיחת טלפון. הגבר בצד האחר אמר, בלי להציג את עצמו, "אני מבין שאתה רוצה לטוס".

"לא", אמר לנרט.

האיש התעקש ואמר שהוא מבין שלנרט הביע עניין במשימת טיסה מסוג מסוים. לנרט נזכר. הוא הסכים לפגוש את האיש למחרת במרכז לוס אנג'לס. שבועיים לאחר מכן התקבל לנרט.

מגויס אחר, אדם ששמו סם לואיס, קברניט לשעבר בחברת TWA, יצר איתו קשר ומסר לו מעטפה ובה 5,000 דולר בשטרות של 100 דולר. לנרט היה יוצא צבא, ולכן היה זכאי לרכוש מטוס מעודפי הצבא. הורו לו לגשת עם הכסף אל הממשל ולרכוש מטוס מטען מסוג קרטיס קומנדו C–46. כשישאלו אותו מה הוא מתכוון לעשות במטוס, יהיה עליו להצהיר שהוא וכמה שותפים מתכוונים להקים חברת תעופה משלהם.

וזה די התקרב לאמת. מטוס התובלה שלנרט רכש היה אחד מעשרה מטוסי תובלה שרכשה חברה חדשה, ששמה היה שוויימר תעופה. המטוסים הראשונים בכוח האווירי החדש של ההגנה. לנרט נשלח לניו יורק לסייע לגייס טייסים נוספים. כעבור שבועיים הוא היה במטוס שעשה את דרכו לאירופה.

***

בבית כנסת בניוארק, ניו ג'רזי, הקשיב גבר צעיר ששמו גדעון ליכטמן לדברים שנשא חבר צוות לשעבר בספינה אקסודוס. איש הצוות סיפר לקהלו כיצד הצי המלכותי הבריטי עלה בכוח על סיפונה של אקסודוס. הספינה הייתה בדרכה מצרפת לפלשתינה ונשאה 4,515 מהגרים, שרובם היו ניצולי שואה. אחרי התנגשות אלימה, שנהרגו בה שניים מהמהגרים ואחד מאנשי הצוות, ו–30 נוספים נפצעו, גורשו המהגרים בחזרה לאירופה, למחנות העקורים בגרמניה.

כעס גאה בלבו של ליכטמן בשעה שהקשיב לסיפורה של אקסודוס. בדומה לאביו, הוא היה ציוני ותמך בהקמתה של מדינה יהודית בפלשתינה. ובדומה לרוב יהודי ארצות הברית ראה ליכטמן את התמונות מהשואה, הכיר משפחות שיקיריהן נרצחו במחנות המוות, וחש את התשוקה העזה שדחפה את הניצולים לעלות על סיפונן של ספינות כמו אקסודוס.

ליכטמן השתחרר מהצבא כשנתיים קודם לכן. הוא שירת כטייס קרב והטיס מטוסי מוסטנג P–51 ביחידת הקומנדו האווירי השלישי. הוא השתתף בקרבות בגינאה החדשה, אוקינאווה, וליווה משימות הפצצה של מטוסי B–29 מעל יפן.

ליכטמן אהב את חיל האוויר, אבל לא אהב אותו די כדי להישאר בשירות. באביב של שנת 1946 כבר היה בדרכו הביתה. הוא חזר אל משפחתו, נרשם לאוניברסיטת ניו יורק בעזרת מענק השחרור שלו, ופתח בחיים חדשים. גמר עם המלחמות. כך הוא חשב לפחות.

ליכטמן חיכה לסוף ההרצאה. כשהקהל החל להתפזר, הוא ניגש אל איש הצוות מהאקסודוס ושאל כיצד יוכל להתנדב ולהילחם למען עצמאותה של ישראל. איש הצוות אמר לו לכתוב לארגון "אדמה ועבודה למען פלשתינה", ברחוב 14 מזרח פינת רחוב 60 בניו יורק.

מה שקרה לאחר מכן נראה כמו סרט מרגלים דל–תקציב. אחרי שכתב לארגון "אדמה ועבודה" קיבל ליכטמן שאלון שבדק את ניסיונו ואת כישוריו. הוא מילא את השאלון ושלח אותו בחזרה. אז הגיע מברק שהורה לו להתקשר למספר טלפון כלשהו. נאמר לו בטלפון שעליו לפגוש בחור מסוים ברחוב 57. הבחור יענוד ורד אדום בדש מקטורנו.

ליכטמן מצא את האיש. הם דיברו. "לא החלפנו שמות", נזכר ליכטמן, "הכל היה סודי מאוד. הוא אמר שישראל מקימה את חיל האוויר שלה ושהיא זקוקה לטייסי קרב". ליכטמן התבקש לחזור למחרת לרחוב 57 כדי לפגוש אדם אחר. הם דיברו שוב. הפעם הציגו את ליכטמן לאיש צעיר ששמו היה סטיב שוורץ. שוורץ היה סגן הנשיא החדש של ארגון שנקרא "סרוויס איירווייז" — ועסק במרץ בגיוס אנשים למען ההגנה.

"איזה מטוס אני אטיס?", שאל ליכטמן.

"אני לא יודע", אמר שוורץ. "זה יכול להיות מטוס קרב, מפציץ, מטוס תובלה".

"אני טייס קרב", אמר ליכטמן בתקיפות. הוא לא רצה להטיס מטוס תובלה מגושם מסוג C–46 או כל משאית אווירית אחרת. "אילו מטוסי קרב יהיו לחיל האוויר הישראלי?".

תשובתו של שוורץ הייתה מעורפלת גם הפעם. "אולי P–51, אולי P–47. אולי משהו אחר".

קשקוש, חשב ליכטמן. הוא הסתלק.

כעבור כמה ימים הוריו של ליכטמן אמרו לו שמישהו התקשר וחיפש אותו. ליכטמן החזיר שיחה, ובהמשך השבוע קיבל מכתב רשום. במעטפה היה כרטיס טיסה לרומא.