"תהילה" / ש"י עגנון (1952)
הוצאת שוקן



“משיצאו התיירים מירושלים ראיתי את עצמי כאדם שאינו יודע מה יעשה. ניסיתי לחזור לעבודתי ולא חזרתי. עמדתי והלכתי לעיר וסיירתי בכל המקומות שהראיתי להם לתיירים. מה ראיתי ומה לא ראיתי. המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית מחדש בכל שעה את עירו. בתים חדשים אינם נבנים, נטיעות חדשות אינן ניטעות, אבל ירושלים עצמה מתחדשת והולכת. כל אימת שאני נכנס לעיר דומה היא עלי כחדשה. איני יודע מה חידושיה. יבואו המפרשים הגדולים ויפרשו לנו.



מצאני אותו חכם ומשכני לביתו והרצה לפני כל מה שחידש באותם הימים. ישבנו כמה שישבנו, אני שואל והוא משיב, אני מקשה והוא מתרץ, אני מעמעם והוא מסביר. מה טוב ומה נעים לשבת לפני חכם מחכמי ירושלים וללמוד הימנו תורה. ביתו פשוט וכליו פשוטים ואילו חוכמתו מרחיבה והולכת, כגוונים אלו שנראים מן החלון ולמעלה על הרי ירושלים. שוממים הרי ירושלים, היכלות ובירניות אין עליהם. מיום שגלינו מארצנו באות האומות בזו אחר זו ומחריבים והולכים. אבל ההרים מתנוססים ברוב הדרם ומחושקים ברקמי גוונים מפוארים בעדי עדיים, וביניהם הר הזיתים, יער צומח עצים אין בו, אבל מעוטף הוא בקברי צדיקים שבחייהם ובמותם כל מעיינם בארץ".




"תהילה" / ש"י עגנון. יח"צ "תהילה" / ש"י עגנון. יח"צ



"חימו מלך ירושלים" / יורם קניוק (1965)
הוצאת עם עובד



“צינורות המים כבר העלו חלודה. ירושלים הייתה צפויה למכת צמא. ברחובות היו הנשים ממתינות בתור לעגלת המים. יש שהיו הפגזים נושרים לתוך התורים, ונשים היו נפצעות ונהרגות, אבל עתה כבר היו כמעט אדישות, והחיים הוסיפו לעמוד בתור ולמלא את הפחים אחת ליומיים. החנויות רובן נסגרו, לא היה מה למכור. מושל העיר מטעם המועצה הזמנית של המדינה תלה כרוזים על קירות הבתים. ובשוק השחור מכרו זיתים בלירה הקילו. אבל בעיקר הורגש חסרונם של מים זורמים. החיים בעיר התנהלו בלי ביוב ובלי מתקני תברואה, ובבית החולים הייתה הרגשת סחי ומיאוס מחמת חסרון המים בברזים לשטוף את הטינופת".



"החזיות של האחיות התייבשו ונעשו פריכות. בשעה היעודה היו האחיות מסתערות על החדר עם המגשים. האוכלים היו מחסלים במהירות את עלי הגפן הממולאים, כמה זיתים, צנים או ביסקוויט מלוח, וצלחת של מה שהיה קרוי מרק. וכשהייתה משתררת בחדר הרגשת השיממון שלאחר הסעודה, היו הכל מאזינים לפגזים הנופלים ולשריקות הכדורים מעבר לחומה, כמין ליווי לדממת הריקנות השוררת ברחובות ובנפשות ובצינורות המים. ובדומייה מהלכת הנכאים היה כל אחד פונה אל נפשו, לעשות את חשבונה בעצבות ובקדרות".



"חימו מלך ירושלים" / יורם קניוק"חימו מלך ירושלים" / יורם קניוק




"מיכאל שלי" / עמוס עוז (1968)
הוצאת כתר



“נמצאנו פתאום בכיכר אשר לפני בניין ג'נרלי. אריה בעל כנפיים, אריה רטוב וקופא, הביט בנו מלמעלה. מיכאל היה מוכן להישבע שהאריה צוחק לו בלחש:


‘אינך שומעת, חנה? צוחק! הוא רואה וצוחק לו. ולפי דעתי, בצדק'.



אמרתי: ‘אולי חבל שירושלים היא עיר קטנה ואי אפשר לתעות בה וללכת לאיבוד'.



מיכאל ליווה אותי לאורך רחוב מליסנדה, רחוב הנביאים ורחוב שטראוס הנקרא גם רחוב הבריאות, על שם בית הבריאות. נפש חיה לא פגשנו. כאילו נטשו התושבים את העיר ואנחנו שנינו אדוני העיר. כשהייתי קטנה הייתי משחקת עם עצמי במשחק נסיכת העיר. התאומים גילמו נתינים צייתניים. לפעמים הייתי משסה אותם להיות נתינים סוררים, אחר כך הייתי כופפת אותם ביד קשה. זה היה תענוג עדין.



בלילה בחורף דומים בנייני ירושלים להזיות באפור קרוש על פני יריעה שחורה. נוף של אלימות כבושה. ירושלים יודעת להיות עיר מופשטת: אבנים, אורנים וברזל חלוד".




מיכאל שלי. עמוס עוז. צילום מסך מיכאל שלי. עמוס עוז. צילום מסך




"עיר ימים רבים" / שולמית הראבן (1972)
הוצאת עם עובד



"העיר הסבלנית קולטת את כל בעלי הרעיונות שנקבצים בה, את כל הפילוסופים. התמהונים והמטורפים, כולם מוסיפים לה נופך משלהם ונפלטים כלעומת שבאו. דומה לפעמים שהיא נבנית חציה אבנים וחציה שיגעונות.



הרבה טרופי דעת ברחובותיה, בעלי המצאות, תובענים, אוחזים בדשי בגד, כותבי עצומות אל חבר הלאומים. יום אחד הם כאן, למחרתו אינם. יום אחד נוסעת שרה אל בית החולים באוטובוס, כאשר יושבת לידה אישה כבת 60, מעשנת הרבה ותספורתה קצרצרה.



'הסיגריות יגמרו אותי', אומרת האישה אל שרה. 'אבל מה, רק פעם אחת חיים'.



'איך את יודעת?', שואלת שרה.



מביטה בה האישה בהפתעה.



'או, אני רואה שאת בחורה חכמה, ואם כך, אספר לך סיפור. הקשיבי היטב. שלוש פעמים בחמש השנים האחרונות ירו בי אותו כדור. לא שלושה כדורים, אותו כדור. ופעם אחת כבר הייתי שמה. הלכתי, דפקתי בדלת, פתאום אני שומעת קול מבפנים: לא לפתוח! וזה הקול של בעלי המנוח. מה יצא? יושב לו בעולם הבא עם בחורה יותר צעירה ממני, לא נותן לי להיכנס. אז חזרתי הנה. זה סיפור אחד, ואם תיסעי הרבה באוטובוס הזה, אני כל יום אספר לך סיפור'.


אחר כך גחנה ולחשה באוזנה של שרה: 'אני יודעת מתי ימות הנציב העליון'.



יותר לא נראתה.



עיר הלומת אור וצל, ואנשים בה הלומי אור וצל. מבוי קמור צר, כדי מעבר חמור קטן אחד, וצורתו מעוברת; מיד אחריו אור נמוך, מצלהב לא איש אלא כנף בגד אדום; וראש הלובש אפלולי, נוגע ואינו נוגע באזוב התלוי סמוך לראש. עַיר קטן עולה לאטו במדרגות צרות. מעבר לפינה, פסיפס כיפת הסלע, ירוק־כחול, אוצר ביום חול, תכשיט פריזמאטי במילאת האבן.



'האם המילה "להציל"', אומר פרופסור ברזל, 'לא נגזרה מן השורש "צל"? בארץ חמה כזאת, בה השמש מהווה בעיה רפואית, ההצלה הרי היא בצל'.


'לא חשבתי על זה', אומרת חולדה ומצלה על ראש התינוקת. 'צריך לבוא מבחוץ כדי להבחין בדבר כזה'.



עיר שאתה הכי בתוכה וכמה אליה, שבה אתה הכי עצמך ומתגעגע אל עצמך, כל מה שתשיג ידך תחזור ותרצה אותו מרחוק. כפילות שהיא־היא העיר, תמיד דבר ובבואתו ההפוכה, תמיד שמיים משקפים כיפת סלע גזורה מתוכם, ונהרת הערב הרחבה על הבתים משקפת את גגותיהם מלהפך. אנשים קרבים ומרחקים כבמראות. עוד רק כמה גגות מופזים. עוד רק ראשי הצריחים. ערב בא בסחף געגוע. ואז אתה יורד לאטך בכיכר ציון שאורותיה נדלקים, וקונה אצל הסודני בעל הצלקת צרור גבעולים של חאמלה מלאן מחומם בגחלים, ואוכל כאילו יותר לא יהיה אוכל ולא תהיה אתה, רק הרעב הזה, שהוא רעב שלם, כזה שצריך לחלוק עם ידיד, כי הכל בו, גם הערב הזה, למעלה ממידת אדם לבדו".



עיר ימים רבים. שולמית ראובןעיר ימים רבים. שולמית ראובן




"רצח בשבת בבוקר" / בתיה גור (1988)
הוצאת כתר



"גם מיכאל אוחיון, בדומה לגולד, לגלג על אמונות תפלות, ובכל זאת נזכר בפחדה הגדול של אמו מ'העין הרעה' כאשר בכניסה למגרש הרוסים בירך אותו מישהו על שכלי הנשק נמצא. מחאותיו על הברכות וההערה הזהירה בדבר הבדיקה הבליסטית, שתימשך זמן מה, נענו בביטול מוחלט. 'אל תגזים', אמר פקד לוי, ראש הצח"מ, שעזר בפענוח רצח אחר. 'כמה אקדחים יכולים להיות ברחוב מונטיפיורי בשבת אחת? כמה גדול כל הרחוב?' מיכאל לא חייך בתגובה. היו דברים מעולם. הוא יחכה לבדיקת המעבדה. אבל עליו להיפגש גם עם הפתולוג ולבקר בבית החולים 'מרגוע'.



האינפורמציה על האקדח הגיעה אליו במכשיר הקשר, בחמש בבוקר, כשהיה בדרכו למרחביה למגרש הרוסים. אין טעם, הסבירו לו, שיבוא לבית החולים, אבל בכל זאת סטה מדרכו ועבר שוב ברחוב מונטיפיורי.



...מיכאל הביט סביבו. השמיים התבהרו בהדרגה, והוא ראה את הגן הגדול, אמד בעיניו את המרחק בין הכביש לגן, את גובה הגדר, את המרחק לבניין המכון, הצית סיגריה והעלה את הרהוריו לפני הג'ינג'י שאמר: 'כן, גם אני חשבתי על זה. מישהו זרק את האקדח לגן מבחוץ, אפילו מתוך מכונית. והאחות אומרת שהחולה יצא החוצה. אבל צריך לבדוק כדי שנהיה בטוחים'.



אי אפשר היה להציל דבר מפיו של טובול. כל החולים עדיין היו בהשפעת תרופות הרגעה, וגם באום ישן, סיפר לו הג'ינג'י. לא תהיה ברירה, אמר מיכאל, אלא לחזור מאוחר יותר ולזמן את באום, כשיוכל לתת עדות.



כשישב בחדרו שבמגרש הרוסים, בקומה השנייה, בקצה המסדרון המתעקל - כוך קטן, שהכיל בקושי את שני הכיסאות, השולחן וארון הברזל האפור - הביט סביבו ושאל את עצמו מהיכן יתחיל".



"רצח בשבת בבוקר" / בתיה גור. יח"צ "רצח בשבת בבוקר" / בתיה גור. יח"צ




"עשו" / מאיר שלו (1991)
הוצאת עם עובד



“כמה שעות קודם לכן, כשירדה האפלה על ירושלים, לא שיער איש אילו הפתעות היא צופנת בכנפיה. ככל הלילות, נפתח גם הלילה ההוא בשקיעה המקומית המסורתית, רבת היפעה והרושם. אחר כך מיהרה העיר להתאפד בעלטתה הנודעת, משימה עצמה שקועה בחלומות. מן הקמטים הגיריים של גופה נדפו ריחות של שתן ואפר, ענבי דבוקי רקובים וירוקה של בורות מים. אחריהם נקבצו ובאו יתר עיטורי הלילה: נבואות שמתוך שינה, אנחות טרופות של דחיקת הקץ, יללות הרעב של חתולים ויתומים, הייחולים והציפיות.



הכל המתינו.



...סוחרי העתיקות חיכו לפתאים. הסלעים האפורים לאזמלי החוצבים. העגונות של מלחמת העולם לשיבה ולגאולה. ליד כיפת הסלע סבבו השומרים המאוריטנים, נהמו מעמקי חזותיהם, התאמנו בחניקות וחיכו לכופר שיהין לעלות ולטמא את ההר בזיבת הכלבים של נשימתו.



גם המתים, 'עיקר מניינים של תושבי העיר הקדושה', חיכו. פשטו את עצמות ידיהם לנדבה של עור ובשר. הפנו ארובות ריקות מעיניים אל אחרית הימים, אופק בדוי זה, שנפגשים בו האדמה והזמן.



...ובמזרח, מעבר להר הזיתים ולמצוקי העזאזל, חיכה יום חדש להיוולדו. 12 ביולי 1927 התמרק והצטחצח לכבוד הצטרפותו אל תולדותיה הנשגבות של העיר. ירושלים, שפרקיה ואנשיה כבר איבדו את גמישותם, שגידולים של אבן המאירו את איבריה, שזיכרונות של תהילה וכאבים עינו את לילותיה - המתינה לניתור הגדול, לנסיקה המשחררת, למשק הריחוף של מעלה".



"עשו" / מאיר שלו "עשו" / מאיר שלו



"מישהו לרוץ איתו" / דויד גרוסמן (2000)
הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרית פועלים



“גם כיכר ציון, בהמשך הרחוב, הייתה גדושה ושוקקת. ברחבה שמתחת לבנק גלשו נערים על סקייטבורדים. לא היה שום סיכוי לשיר שם, כי הברסלבים הגיעו, עם הרמקול האדיר שהרעים ניגונים חסידיים מגג המכונית שלהם. תמר ישבה בפינה שליד הבנק, חיבקה אליה את דינקה והצטנפה, כולה עיניים. עשרות נערים ונערות התרוצצו שם, והיה איזה רחש־בחש לא נעים, שנדף מהם כמו זמזום מכני והניע אותם על פני הכיכר בקווים מתוחים, כעל מסילות קבועות לא נראות. הם הלכו, הם חזרו, הם חיפשו משהו בדחיפות.



כמה מהם שוחחו קצרות עם בחור מזוקן ליד הברזלים. היא ראתה את הגמד עב האחוריים עם כובע הצמר העליז מוקף חבורה שהסתירה אותו כמעט לגמרי. ידיים נגעו בכיסים. אצבעות נסגרו על משהו והסתירו. נער גבוה, עם סרבל ג'ינס כמו שלה, כתפיות ואבזמים, אבל בלי שום דבר מתחת, ניגש אליה. 'אחותי', אמר וכרע למולה, בגובה פניה, עגיל היה בפטמה שלו, 'מחפשת להסתדר?', היא נענעה ראשה בחוזקה, לא, לא - כבר היה לה די חומר לשבוע הראשון - והוא לא עשה עניינים, קם והלך. היא הצטמצמה, קצת מזועזעת, לא בגלל מה שאמר לה, אלא בגלל איך שקרא לה".



"מישהו לרוץ איתו" / דויד גרוסמן"מישהו לרוץ איתו" / דויד גרוסמן




"אחותי כלה והגן נעול" / גלית דהן קרליבך (2010)
הוצאת כנרת־זמורה ביתן



"לא צריך הרבה כדי להתחיל סיפור בירושלים: קחו את העיר, תתקעו בה בית עתיק, כסו אותו — ביד נדיבה — בגרניום זוחל, פתלו על ידו סמטה צרה, הוסיפו קרני שמש משתברות על אבן בצבע גוף, וזהו, לפחות מחצית מהמלאכה נעשתה.



כדי שיהיה סיפור, אומר מי שאומר, צריך שיהיה משהו לא בסדר, משהו שישמיט את הקרקע מתחת לרגליים. ואם קרקע צריך להשמיט, כדאי שלפחות תהיה זאת קרקע קשוחה, ירושלמית, נדל"ן משובח, כר נהדר ופורה לאחוזות קבר בשביל עשירים מחוץ לארץ שיגיעו לשכון בהן ולזכות במעט תולעים ציוניות. קרקע שתקבל בסבלנות אין קץ את כל שיגיונותיהם של הארכיאולוגים, שיֵצאו למלחמת עולם על מהותו של מעגל האבנים שהתגלה אמש בסילואן. לא נחוצה כאן תשובה נחרצת באשר לשימושו — בין שהיה מתקן השירותים העתיק בעולם ובין שהשתייך לגורן יבוסית — זה לא נחוץ בכלל כשיש מידה של ססגוניות ומעליה פרושה סוכת גפנים. נחוץ מקום — מרחב מקומר — שבו אפשר להתרווח באנחת סיפור על שתיים־שלוש כריות וללגום מדי פעם מקפה שחור שהורתח בפינג'אן.



באדמה הזאת, בבית העתיק ההוא, ארבעתנו נטועות היטב.



אומרים: 'בית ירושלמי', ומיד מזדקרים בפקודה שלושה ברושים, מרעידים את צלם בעדינות ומטים את קומתם מעל בית מעולף באבנים.



כשמשרטטים אווירה בירושלים, הלב המטופש מיד מצעיד לו שיירות של עולים לרגל, ושוורים בעלי קרניים צבועות בזהב המנידים את אוזניהם בקצב מתואם. נשים מכל העולם מצטלמות בשערי בית המקדש, ולמטה עשן אזוב מסלק את ריח הקורבנות הנורא.



להקות של ילדים זייפנים מכל הארץ עולות ל'ירושלים של זהב', מטעינות את ההיסטוריה על כתפיהן הדקות ומצייצות שוב ושוב על האוויר הצלול כיין.


האוויר.


מה עוד ניתן להוסיף על האוויר הטוב של העיר? על האוויר הצח ששט על גבי הרוח הטובה, שלפעמים משנה כיוון ומביאה איתה ניחוח מדברי? כן. כשמדברים על ירושלים, חשוב שיהיה 'ניחוח', רצוי שיהיה 'צלול'. כשמתעסקים בקלישאות יש לנהוג כמו במעבדה. רצוי ללבוש כפפות מגן, כי אי־אפשר לדעת מה יתפוצץ, או איזה בקבוק ישחרר סוד אפל. בזהירות־בזהירות כדאי לבדוק: האם באמת האוויר כה צלול? באילו חלקים של העיר? ובכלל, באיזה סוג של יין בדיוק מדובר?



כך שצריך לעבוד בזהירות. באף פתוח, נכון לקלוט ריחות. ולא להסתמם בכלל־בכלל. לא מנביאים שמסתובבים בשער יפו, ולא מגרניום ולא מצלף.


כמה קשה לכתוב על ירושלים.



קשה בלי להתבכיין על סלע קיומנו ההוא, ועל האור שבקצה המנהרה ההיא. קשה בלי שידקרו את הישבן עשרות מחטי אורן בעלות ריח רפואי נוקב".



"אחותי כלה והגן נעול" / גלית דהן קרליבך "אחותי כלה והגן נעול" / גלית דהן קרליבך



"ארטור" / דן־בניה סרי (2011)
הוצאת כנרת־זמורה ביתן



“עתה לא נותר מן השכונה דבר. אולי רק הישישות שעדיין זוכרות את קימשי החייט, שהיה תופר לתינוקות מכנסיים קטנים משקים קרועים של מלפפונים, ומעמיד אותם נקיים ומגוהצים מול פרוכת הקדושים של יום הכיפורים. ואבא שעמד שם אותו ערב של ‘כל נדרי' מול פרוכת ההיכל וביקש בבכי על נפשה של רוחמה. ואיש מן המתפללים, אף לא חכם דואק, לא עמד עליו לסלקו, והשמיים נתעכבו אף הם, ועדיין קולו של אבא נאחז כצלוב בין קרנות המזבח, מתחנן ביבבות רותחות על רוחמה הקטנה שלא תמות, קודם שעמד החכם ואסף בחמלה את ספר התורה מידו. 'כל נדרי ואסרי ושבועי ונדויי'.



והנה, כאן, בסמטת הסנדלרים הצרה, החצר של משפחת שאולוף. ריבוע האבן שעל פי הבור נאטם. כיסו אותו במלט ירוק. העמידו עליו עציץ של פח, ובחג הנטיעות לימדו אותנו שכך מפריחים את השממה. כאן גרו יונה ומשה שרעבי. אף שנולדו עוד קודם לבריאת העולם, לא היו להם ילדים מעולם. רק אותו ספר תורה שחולל עמו משה שרעבי בשמחת תורה ומלמל בבכי: ‘זה הקדיש שלי'".



"ארטור" / דן־בניה סרי. יח"צ "ארטור" / דן־בניה סרי. יח"צ