הוא היה אומן השפה העברית, הצברית החדשה, והשתמש בה בצורה מדויקת כדי לבטא את הרעיונות העמוקים ביותר. הוא הראה שאפשר על הבמה ובספרות לדבר בעברית החדשה, הפשוטה, המדויקת שדור שלם העתיק אותה. לא בכדי כנראה הוא הלך דווקא בעידן שבו כל מה שהוא התנגד לו מרים את ראשו.

הוא יחסר מאוד.

(אורי אבנרי מספיד את עמוס קינן)

פעם ראיינתי אותו בגלי צה"ל. הוא היה מאוד חד, בהיר וענייני. ענה על השאלות בקולו העמוס קינני, הלא כל כך רדיופוני שהיה מיוחד רק לו. גם אחרי הראיון ההוא, כשהייתי רואה אותו אצל מיקי ב"המוזג" בבן יהודה או אצל עמרי באלנבי או אצל אלימלך בוולפסון, היינו מהנהנים זה לזה לשלום וזה הכל. אף פעם לא יותר מזה.

במצב הצבירה הנוזלי שהוא היה בו במקומות האלה, לא העזתי לפנות אליו. לא ידעתי איך יגיב. אגב, מכיוון שגם מפלס האלכוהול בדם שלי היה לרוב מעל הקו האדום, אפשר לומר ששנינו היינו מבלים ושותים באותם המקומות, וזה יהיה נכון אבל לא מדויק.

פתחי לי את הדלת

כבר אחרי חצות.

הכל נגמר בעיר

כבר אין לאן ללכת,

כבר אין לאן לבוא

ואין כבר מה לרצות,

העיר כבר נגמרה

רק הבדידות נמשכת

(עמוס קינן)

אחר כך נעלם מבתי המרזח האלה. סיפרו שחדל לשתות כי הרופאים אסרו עליו. בתקופה ההיא ראיתי אותו פעם בסטימצקי בדיזנגוף, מחפש משהו בין הדיסקים הקלאסיים. הצגתי את עצמי והזכרתי לו את הראיון ההוא בגלי צה"ל. הסתכל עלי בעיניים מזוגגות ופלט: "אז מה?". קצת נעלבתי.

אחר כך סיפרו שלקה באלצהיימר.

אישה זרה מתבוננת בו, מנסה לברר מה מבוקשו, רואה שאינו יודע. ואז, פתאום, מזהה: "אתה עמוס קינן, לא?"

פניו אורות: "את מכירה אותי? מאיפה?"

"כולם מכירים אותך. פעם הייתי קוראת קבועה שלך. מה קרה?"

ומול האישה הזרה הזאת, שזיהתה אותו, הוא מוכן להתוודות: "איבדתי את הדרך הביתה".

(נורית גרץ, "על דעת עצמו")




תמונה ראשונה

ביום קיץ, יום חום, עת השמש במרום הרקיע תלהט כתנור היום - בוא אלי, בוא אלי, רע עייף.

אילו היה כאן ים, ואילו לאורך החוף הייתה טיילת של דקלים, ואילו בין הדקלים היו פזורות מסעדות קטנות וציוריות שבהן גיטריסטים מקומיים מנעימים לנו זמירות בעוד אנו משיבים את נפשנו במטעמי פירות הים למיניהם, במרקים קרים ומשיבי נפש בסלטים מרניני ומרענני החיך...

(עמוס קינן)

הייתי בן 20 וקצת כש"ספר התענוגות" של עמוס קינן גילה לי במחי קריאה אחת שיש גם עולם אחר והוא מעבר לים. שם, לאורך הטיילת למשל, יש דקלים ולא מעקי ברזל. שם במקום צלצולי מכונות ה"טיר" שפזורות לאורך הטיילת שומעים את הגיטריסטים מנגנים, ובמקום חצי מנה פלאפל וצ'יפס אפשר להתענג על פירות ים מטוגנים.

פירות ים? מה זה? אוכלים את זה?

לפעמים כשהיינו יוצאים מגלי צה"ל לסיור בשוק הפשפשים הסמוך כדי לנגב חומוס עם פיתה וחמוצים, הייתי מבחין בארגז אחד שהיה מונח בחוץ אצל הדייג בבסטה הסמוכה. בין רסיסי הקרח שכנו להם שרצים משונים עוטי שריון או מרבי זרועות. האמת? אף פעם לא ראיתי בין הקונים שפקדו את החנות של הדייג מישהו שמצביע על הארגז ההוא ואומר "את זה, בבקשה". לדעתי, אני הייתי הראשון. "ספר התענוגות" עשה לי חשק לטעום מיד מהיצורים האלה.

עד שבא עמוס קינן, איש מאיתנו לא טעם כאלה דברים, אולי חוץ מהטייסים והדיילים, אנשי העולם הגדול שהיו מביאים איתם מהטיסות גם את גבינות הבורסאן ואת “La vache qui rit" (הפרה הצוחקת), שזה וה–m&m היו הדברים הכי קרובים לחו"ל שטעמנו.

פעם אחת עגנה האונייה של "צים" בגנואה, והנוסעים ירדו לטיול מאורגן של ארבע שעות. לא, לא תנחשו לאן היה הטיול המאורגן. הוא היה, הווה ויהיה לבית הקברות של גנואה. בעוד הנוסעים משוטטים להנאתם בין המצבות, חמקתי אל שוק הנמל כדי לאכול דגים מטוגנים. חבל שהיו לנו רק ארבע שעות, אפשר לאכול שמונה שעות דגים מטוגנים. בגנואה נמכרים הדגים המטוגנים ברחוב, כמו הפלאפל אצלנו.

מה אין שם! סרדינים ושאר דגיגים, קלמארי וסקאמפי מטוגנים.

(עמוס קינן)

"ספר התענוגות" לא היה רק מין ספר בישול כזה שהביא לנו למטבח את העולם הגדול. צריך לזכור שהספר הזה ראה אור בשנות האופוריה הגדולה שלנו, שזה אחרי הזקפה שצמחה לנו בעקבות מלחמת ששת הימים ולפני הזאפטה שחטפנו במלחמת יום הכיפורים. באותם ימים קיבלנו אישור מהספר ומהמחבר שלו ש"אנחנו" זה יפה מאוד, אבל יש גם "אני", ושאני יכול להתענג וליהנות באופן אישי בלי להתנצל. גם אם כולם הולכים בעקבות המדריך לסיור בבית הקברות בגנואה, לי בא לאכול שרימפס בנמל.

מה שעוד גיליתי אצל עמוס קינן בספר הוא שמעבר לתענוגות שמציע העולם על שלל נופיו, אורחותיו ומאכליו, הדבר הכי מומלץ והכי יפה בעיניו הוא זה:

לשכב על הגב בארץ יהודה זה הדבר הכי יפה בעולם.

על מיטה של סלע. זריחה מוקדמת. ציפורים. ריחות חריפים של רוזמרין ופרחי בר. שמש. צרצרים. שקט.

לא צריך לענות על טלפונים. אין התראות אחרונות לפני עיקול...

איזה שקט! איזו שלווה!

תמונה שנייה

בעין חרוד

טוב מאוד -

אין שם כסף כלל:

עוברות עגלות

רצונך לעלות? -

אמור רק "עמוד!"

שם כולם

יחד יושבים לאכול

יחד יוצאים במחול.

בעין חרוד

טוב מאוד

(זאב)

כשקראתי בפעם הראשונה את הספר שלו "בדרך לעין חרוד", חלפה בי המחשבה שיכול להיות שאולי בגלל השיר הזה בחר עמוס קינן לברוח לעין חרוד, שנותרה משוחררת מזרועותיה של הכת הצבאית שהשתלטה על הארץ. ככה הוא גם מסיים את הספר:

אני נזכר בשיר היפה הזה שלמדתי כשהייתי קטן,

"טוב מאוד בעין חרוד"

עכשיו, סוף סוף, טוב לי. אני בעין חרוד.

הספר הזה לא הניח לי. הוא גרם לי מחנק ותחושה עזה מאוד של חוסר אונים ושל פחד. המון פחד. הנחמה היחידה שמצאתי בו היא מספר עמודיו, רק 144 עמודים. אבל כמה השפיעו עלי העמודים האלה!

אחר כך למדתי לדעת שהסוג הזה של כתיבה נקרא דיסטופיה, שזה ההפך מאוטופיה. ואווירת הנכאים והאימה למקרא הספר גרמה לי לדפרסיה, שזה ההפך מאופוריה.

גיבור הספר - איש מחתרת שנמלט מחלקיה של הארץ שנכבשו על ידי כוחות האופל לעין חרוד המשוחררת - הוא פרי יצירתו של עמוס קינן הסופר, שבעצמו היה בצעירותו איש לח"י שלחם בשלטון הזר הבריטי.

במסיבת הפרידה מהחיים שערך לעצמו דן בן אמוץ ב–1989 ב"חמאם", הפתיע קינן כאשר בחר לשיר את המנון הלח"י כשהוא מלווה את עצמו בגיטרה.

חיילים אלמונים הננו בלי מדים,

וסביבנו אימה וצלמוות.

כולנו גויסנו לכל החיים

משורה משחרר רק המוות.

בימים אדומים של פרעות ודמים

בלילות השחורים של ייאוש

בערים, בכפרים את דגלנו נרים

ועליו - הגנה וכיבוש

(אברהם יאיר שטרן)

אולי משום כך הוא כל כך היטיב לתאר בספר את תחושותיו של איש המחתרת שנמלט. אהבתו הגדולה לארץ הזו וההיכרות הכה אינטימית שלו עם נופיה, צמחייתה, אבניה ושביליה, השרו תחושה חזקה של כאילו ריאליזם בתוך הדיסטופיה.

תמונה שלישית

שם התאנה

ושם שתילי הזית

ופריחת הרימונים המופלאה.

שם אהבתי

השיכורה ולא מיין

את עיניה תעצום לאט לאט.

אל בורות המים, אל בורות המים

אל המעיין אשר פועם בהר.

שם אהבתי תמצא עדיין

מי מבוע, מי תהום ומי נהר

(נעמי שמר)

בשנת 1982 הוציא מוטי קירשנבאום את עמוס קינן ונעמי שמר למסע ברחבי ישראל. המסע המשותף הוליד את "אל בורות המים", סדרת מופת ששודרה בטלוויזיה.

כצפוי, המפגש הזה בין השניים, שנחשבים יוצרים רהוטים שנמצאים משני עברי המתרס הפוליטי, הוליד לא מעט ויכוחים. שניהם אוהבי הארץ, בקיאים בתולדותיה, בשביליה, בצמחייתה, בנחליה ובאבניה. אבל תהום פעורה בין דעותיהם הפוליטיות. היא ארץ ישראל השלמה, והוא, שמוכן לוויתורים משמעותיים תמורת שלום, הסביר פעם שהוא כל כך אוהב את הארץ הזו, עד שהוא מוכן אפילו לוויתורים על חלק ממנה ובלבד שנמשיך לשבת ולחיות בה בשלום.

"אתה אוהב אדמה וסלע וצמח ומים, אתה גם אוהב אנשים?", שאל קירשנבאום. וקינן ענה: "אני אוהב אנשים. אבל כאחד שאוהב אנשים באמת, אני על כן אוהב מעט אנשים. יוצא לי לפגוש הרבה מאוד אנשים שאני לא אוהב. ותדע לך שבן אדם שאוהב דברים, אז גם לא לאהוב זה אחד הכיפים הגדולים. אי האהבה זה יצר ענק. כביר לא פחות מאהבה".

אם תיתן לאנשים להריח את האזוב, המרווה, הנענע, המליסה - הם לא יעזבו את הארץ.

(עמוס קינן)

אפילוג

השושנים פרחו אתמול,

אך האתמול פרח לפתע.

היום התחיל ברגל שמאל

וגם האהבה כבר מתה.

כל הכבוד לנחלים

כי הם יודעים לאן ללכת

והעצים והעלים

הם יודעים מתי

תהיה שלכת

(עמוס קינן)

נזכרתי בו כי החודש לפני 91 שנים, ב–2 במאי בשנת 1927 הוא נולד. לפני תשע שנים הלך לעולמו.

הספר "על דעת עצמו - ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן", שנכתב בידי אשתו נורית גרץ, מסתיים בקטע העצוב ומכמיר הלב:

צריך להקים אותו, להפשיט אותו ולהכניס אותו למיטה. שם יתכרבל מתחת לשמיכה וישקע בשינה עמוקה ולא יתעורר אפילו פעם אחת באמצע הלילה, כדי להושיט יד, לחפש בקבוק, לפחות כוס מים, לבלוש מבעד לחשיכה, לקרוא לאמא שלו. סוף־סוף באה לו מנוחה אמיתית.