"עולמו של הרומן משחרר אותנו מן ההגבלות שמטילה החברה על רגשותינו”. זו תמצית הספרות על פי פיליפ רות, מהמעוטרים והפוריים שבסופרי המאה ה־20, שהלך שלשום לעולמו בגיל 85. רות נולד ב־1933. “ילד נחמד ושקט, תלמיד מוכשר שלא בלט בכתיבה”, תיארו אותו מוריו. במוקדים רבים החיים שלו נפגשו עם חייו של אלכסנדר פורטנוי, גיבור ספרו “מה מעיק על פורטנוי”: הוא נולד בסביבה יהודית מאוד, בן לעובד חברת ביטוח ואם עקרת בית. הוא למד בבית הספר בניוארק, והשלים תואר ראשון בהצטיינות באוניברסיטת באקנל שבפנסילבניה. ב־1955 המשיך ללימודי תואר שני והתקבל כמנחה בתוכנית הכתיבה היוצרת של אוניברסיטת שיקגו.

עורך “ניו אמריקה רוויו”, כתב העת הראשון שפרסם את סיפוריו, העיד עליו שהיה “גבר צעיר יפה תואר, שהיה יוצא דופן בין הבוגרים, כאילו נפל לכאן מבית הספר למנהל עסקים”. הסיפורים שלו, המתארים את חיי היהודים בעיר הגדולה ובפרברים, הופיעו באוסף הסיפורים הראשון שלו, “שלום לך, קולומבוס”. “זהו ספר ראשון, אבל לא ספרו של מתחיל”, כתב עליו סול בלו. “שלא כמו אלו הבאים לעולם מגמגמים, עיוורים וקירחים, נולד רות עם ציפורניים, שיער ושיניים, והוא מדבר באופן שוטף. בגיל 26 הוא רב אמן, מפוכח ונמרץ, ומתגלה כווירטואוז”. 
 

כבר בסיפוריו הראשונים של רות היו טמונים זרעי המאבק שלו עם יהדותו, המשיכה הסמויה אל המסורת וההתייסרות הכרוכה באותה משיכה. השיא היה ב”מה מעיק על פורטנוי”, עם יהדות חונקת, אישה שתלטנית וחסרת חדוות חיים, אב מסורס וילדים נוירוטיים. “פורטנוי”, שהודפס כבר במהדורה הראשונה ב־150 אלף עותקים וזיכה את מחברו במקדמה נאה על סך 250 אלף דולר, עורר מהומה גדולה. גיבורו של רות, אלכסנדר פורטנוי, הוא פקיד עירייה ב”מחלקה להזדמנויות אנוש”, ששנים ארוכות ניסה והצליח להיות ילד טוב של אמא, להצטיין בלימודים ולהתקדם בחיים, אבל הוא גם גבר אחוז חרדות ורדוף רגשי אשמה, כי הבעיה שלו היא אובססיה לסקס - כל סקס. בין היתר, הוא מגיח אל מדינת ישראל כדי לנסות ולמצוא גאולה בין ירכיה של חיילת ארץ ישראלית. אחרי הביקור הזה הוא מגיע לספת הפסיכיאטר ומנסה להתחקות אחר שורשי “המחלה”.

סול בלו. צילום: גטי אימג'זסול בלו. צילום: גטי אימג'ז
 

את הספר כתב רות כשחי במנהטן. רוב הזמן התבודד ועסק במלאכת הכתיבה. “רק אנשים מעטים מבינים שסופר אינו מתפוצץ לפתע... עבדתי לאט מאוד, מתוך שאיפה להיות ער למוטיבים ספרותיים”, אמר בראיון. למבקריו, שראו בספר פורנוגרפיה עקרה מתוכן ממשי, השיב: “נבוקוב הוא דוגמה בולטת לשימוש במילים של תועבה מתוך ניתוק אמנותי מוחלט, אך מדהים לראות כמה אין כוונותיהם של סופרים מובנות. יהיו אנשים שיראו ב’פורטנוי’ מסמך חברתי. אחרים יעריכו אותו כמאורע. בכל הכנות: אני מעוניין בו רק כיצירה ספרותית”.
 

סול בלו לא היה היחיד שנפעם מהיצירות של רות: ב־1960, כשהיה בן 26, זכה בפרס הלאומי האמריקאי לספרות יפה, ושנתיים אחר כך קטף מלגת כתיבה יוקרתית מאוניברסיטת פרינסטון. אחרי שנה הגיע למבוי סתום. הוא נישא לאישה מבוגרת ממנו, התגרש ועזב את האוניברסיטה, חזר לניו יורק ופרסם ספר על חייו האפורים של בוגר אוניברסיטה ועל כישלון נישואיו. למעלה מ־30 ספרים כתב רות, סופר פורה מאוד, בפרט בשנותיו הראשונות. אחר כך בא גל נוסף של ספרים שכתב בשנות ה־70 לחייו: התיאטרון של מיקי שבת”, “פסטורלה אמריקאית”, “הכתם האנושי” ו”הקנוניה נגד אמריקה” (שראו אור בעברית בהוצאת זמורה־ביתן). 
 

רות היה אמן בתיאור תכונות סותרות. היה לו חוש דק לקצב ושמיעה חדה לדוח שיח. רות הוא גם מהמעוטרים שבסופרי המאה ה־20. הוא זכה בשני פרסי נשיונל בוק, שני פרסי פן/פוקנר, פרס פוליצר ופרס קרן הספרים הלאומית על תרומה חשובה לספרות האמריקאית. אלא שהמחמאות העוטפות באו לצד האשמות על ליבוי יצרים אנטישמיים וטיפוח שנאה עצמית. למשל, ב”אלי הקנאי” תיאר רות קהילה יהודית מודרנית אמידה, שחיה את החלום האמריקאי. עורך הדין שלה, אלי פק, אמור לטפל בסילוק היהודים החרדים מהרובע ומוצא את הגאולה האישית שלו דווקא בשיבה אל המהות היהודית. ב”מגן האמונה” רות מציב את נאמנותו של היהודי למצפונו מול נאמנותו ליהודים אחרים שפועלים בניגוד לצו מצפונו, וכן הלאה. 

פרנץ קפקא. צילום: ויקיפדיהפרנץ קפקא. צילום: ויקיפדיה

 

רות לא שתק מול הביקורת שהופנה כלפיו. במאמרו “לכתוב על יהודים” משנת 1965 עמד על זכותו כאמן לומר את האמת שלו. אל אלו שהפנו אליו טענות, כתב: "הם חשים אשמים בדבר שאני איני רואה כל סיבה להרגיש אשמה בגללו, ומתגוננים נגד מה שאין צורך להתגונן נגדו... הפתרון אינו לנסות לשכנע את האנשים לאהוב את היהודים או לרצות להרוג אותם, אלא להבהיר להם שאי אפשר להרוג יהודים גם אם אינם מחבבים אותם". 
 

על ההאשמה שהוא משמש כגיס חמישי שמגחיך את היהודים ומוסר “מידע לאויב” על אורחות חייהם, כתב: “תחקיר ספרותי יכול להיות דרך לשינוי הדברים, לתת להם את המשקל והערך שהם ראויים לו, במקום המשמעות המוגזמת שיש להם, לעתים קרובות, אצל עמים נבערים ובורים”, והדגים: “גרוסבלאט, החייל היהודי מ’מגן האמונה’, מוצג לא כסטריאוטיפ של יהודי, אלא כיהודי הפועל כסטריאוטיפ ומציע לאויביו את התדמית שיש לו בעיניהם, והמגיב על עונש בפשע”.

 

מכתבים להורים

רות ראה בפרנץ קפקא דמות מופת. “התחלתי לקרוא את קפקא ברצינות בראשית שנות ה־30 שלי בשעה שגיליתי כי אני נסחף הרחק ממה שהגדרתי לי כמטרותיי כסופר וכגבר. במילים אחרות, בשעה שהייתי רגיש הרבה יותר מן הרגיל לסיפוריו של קפקא על מבוכה רוחנית ואנרגיות מעכבות”, כתב במסה שפרסם ב”ניו יורק טיימס בוק רוויו”. “שנות ניסיון אלו ציידו אותי באמצעי חדירה לעולמו של סופר גדול, אשר משמעויותיו חמקו ממני קודם, וכמעט התעורר בי רצון להיות אסיר תודה לעכבות למבוכה שהיה עלי להתנסות בהן כדי לנגוע ביצירות. האמצעים של קפקא למלא באובססיה כל פינה וכל משפט, והקומדיה הרצינית והמוזרה שבנה מן הפולחנים החדגוניים והמרגיזים של אישום והגנה, סיפקו לי אין סוף רמזים איך לתת למחשבותיי ביטוי עתיר דמיון”.
 

באוניברסיטת פנסילבניה, שבה לימד ספרות השוואתית עד 1992, לימד רות את יצירותיו של קפקא. היצירה הראשונה הייתה “מכתב לאב” שכתב קפקא כשהיה בן 36, שנפתח במילים: “אבא יקר, שאלת אותי לא מכבר מדוע אני טוען שאני פוחד ממך”. רות היה נוהג לבקש מהסטודנטים לכתוב, על בסיס אותו דגם, מכתבים גלויים וכנים כאלה להוריהם. את אותה משימה לקח רות גם על עצמו: הוא כתב ב־1962 את הרומן Letting Go על רווק יהודי בשנות ה־30 שלו, שאפשר היה לפתוח אותו במילים: “אמא יקרה, את שואלת מדוע אני טוען שאני פוחד ממך”. 

מייקל שייבון. צילום מסךמייקל שייבון. צילום מסך

 

“פיליפ רות היה סופר אדיר שמבחינתי תמצת וזיקק בכתיבתו את האלמנטים הבולטים ביותר של הומור יהודי: ביקורת עצמית, הומור שחור, הרבה ציניות, יצירת ניואנסים ואבחנות מדויקות בנוגע לדברים הקטנים המרכיבים את החיים”, אומרת ד”ר ליאת שטייר־לבני, מרצה בכירה במחלקה לתרבות במכללת ספיר, מנחה ומרכזת באוניברסיטה הפתוחה. “הוא מייצג דור של כותבים יהודים אמריקאים שבחנו באופן ביקורתי את הקהילה שממנה הגיעו ועשה את זה עם הרבה חוצפה ועזות מצח שהציבו רף גבוה בכתיבה בכלל ובכתיבה של קבוצות אתניות בפרט. שוב ושוב הצליח לחדור למעמקי הנפש ולנתח באיזמל חד פסיכוזות אישיות וקבוצתיות כאשר הוא לא עושה הנחות - לא לעצמו ולא לקבוצה שאליה הוא משתייך. תמיד קיוויתי לפגוש אותו. לצערי, זה כבר לא יצא לפועל. נותר להתנחם בקריאה חוזרת ביצירות שלו שלא מתיישנות”.
 

“הרבה פעמים אנחנו אומרים על רות: הסופר היהודי החשוב ביותר, הסופר האמריקאי החשוב ביותר”, אומרת אורנה לנדאו, ראש מדור ספרות מתורגמת בהוצאת כנרת זמורה־ביתן דביר. “אני חושבת שהוא מהסופרים הגדולים של המאה ה־20 בכל קנה מידה; מהפכן, משפיע. לא ברור לי איך לא קיבל את פרס נובל. לטעמי, הספרות הגדולה שלו היא זו שנכתבה משנות ה־50 עד תחילת שנות ה־70, ואז היה זינוק מחודש בשלב מאוחר יותר, בספר ‘הקנוניה נגד אמריקה’, שהיה סופר־מרתק".

ג'ונתן ספרן פויר. צילום: Elena Torre.CC BY-SA 2.0ג'ונתן ספרן פויר. צילום: Elena Torre.CC BY-SA 2.0


"יש דימוי שלו כסופר יהודי אמריקאי שכותב על התסכולים המיניים שלו, על הגבריות האמריקאית השבורה או הגבריות היהודית הסדוקה, ולפעמים מאשימים אותו בשנאה עצמית. לטעמי, הוא הרבה יותר גדול מזה משום שהעיסוק שלו בגבריות הקדים את זמנו בכך שהוא חשף את מצוקתה של הגבריות בעידן המודרני, ואין ספק בכתיבה שלו שאלה ספרים שנכתבים על ידי גבר. אף שהוא עסוק במה שהוא חווה כחולשה, הוא למעשה עוסק בעוצמתה של הגבריות. המעוף שלו והשפה לא מותירים ספק שמדובר בסופר מאוד עוצמתי. אם משווים את הדמויות שלו לדמויות של סופרים אמריקאים יהודים חשובים בני זמננו, שבין אם רצו ובין אם לא הושפעו ממנו, כמו ג’ונתן ספרן פויר, נתן אנגלנדר או מייקל שייבון, בולט זן אחר של גבריות. העיסוק שלו בסוגיות של כוח, חולשה, גבריות, נשיות, ישראל ותפוצות - דומה לעיסוק שלהם, אבל הקול הוא הרבה יותר חיוני ומחוספס”. 

 

המאבק נגמר

אי אפשר לדבר על רות מבלי להזכיר את האלטר־אגו הספרותי שלו, נתן צוקרמן, דמות בדיונית שהופיעה בין היתר בספרים “חיי כגבר”, “סופר הצללים”, “צוקרמן ללא כבלים”, “השיעור באנטומיה”, ,The Prague Orgy, “החצי השני”, “פסטורלה אמריקאית”, “התחתנתי עם קומוניסט” ו”הכתם האנושי”. ב”הרוח יוצא” משנת 2007 צוקרמן כבר בן 71, וזו בשורה של ממש: זאת משום שב”החצי השני” שראה אור בארצות הברית בשנת 1987 כותב צוקרמן הספד שייקרא בהלוויה שלו. ההספד נישא, אלא שבסופו של דבר, לא כל כך בטוח שצוקרמן אכן מת. “חשבתי שאם אמית את צוקרמן, יהיה בכך די כדי להאיר, ולו רק לרגע, את עיני החכמים הטוענים שאני כותב רק על חוויות שעברו עלי”, אמר רות בראיון ל”ניו יורק טיימס”. “עכשיו אני מקווה שלא אמות לפני שהספר יוצא לאור, אחרת יגידו שביססתי את הלוויה של צוקרמן על זו שלי”. 
 

בשנת 2012 הודיע רות כי הוא פורש ממלאכת הכתיבה. “נמסיס”, שפורסם כשנתיים קודם לכן, היה ספרו האחרון. על המחשב שלו, בבית באפר איסט סייד בניו יורק, הצמיד פתק עם המילים: “המאבק עם הכתיבה נגמר”. “יש בזה משהו מאוד מעורר הערכה”, אומרת לנדאו. “אדם אומר: כתבתי את כל מה שהיה לי לכתוב. יש בזה משהו מאוד פיליפ רותי, להישיר מבט למציאות ולהגיד: נתתי את כל מה שיש לי. המבט שלו על העולם, הנכונות שלו להתחכך ולהיחשף ובסופו של דבר לומר: אמרתי את שלי, עכשיו אני שותק, אלו מהלכים מאוד אמיצים בעיני”.