שלושה ימים חיפש מעיל ארוך בצבע אוף־ווייט כמו שראה על גופו של אחד הנערים היפים בסדרת נעורים בטלוויזיה, אך כל המעילים שראה היו שחורים או כחולים. ועדיין לא התייאש ופקד את כל החנויות במרכז העיר ונסע במכונית לקניון מלחה ולתלפיות וביקר גם בחנויות קטנות ברוממה ובארנונה, ולבסוף הגיע למחסן מעילים בשכונת גאולה ובאור הדלוח נדחס בין קולבים שנתלו עליהם מעילים ישנים שהדיפו ריח נפטלין עז, וגילה שם מעיל דק ומבריק בצבע קרם שלא דמה בגזרתו למעיל שהלהיב אותו בסדרה, ובכל זאת מדד אותו מול המראה המאובקת שבשני צדדיה היו סטיקרים מרובבי אבק: "אל תיתנו להם רובים", "השלום הזה הורג אותנו", ומדבקה אחת צבעונית: "Nobody loves us".
המוכר, שבחן אותו מאחור, ליטף את זיפי זקנו האפורים ואמר מבודר מעט שזו גזרה של בחורות, אך כשראה שהוא נחוש בדעתו לקנות אותו סידר את הצווארון ובמברשת קטנה סילק חוטי צמר שדבקו בעור ועזר לו לפשוט את המעיל, שהיה קטן עליו ולחץ על כתפיו. הוא קיפל והניח אותו בקופסה מהודרת זרועת כוכבים, שנראתה זרה לגמרי לחנות המאובקת. אחר כך הורה לו לשבת על הכיסא כי התנשם והחוויר, ושאל אם הוא בסדר, והוא השיב שקשה לו לבלוע ומישש את שפתיו, שהיו יבשות מאוד. המוכר אמר: "שב, ילד, שב, אל תקום", ומזג מהתרמוס שלו תה לספל קטן. התה היה מתוק והדיף ריח ויסקי קל. "יותר טוב?", שאל כעבור שתי דקות, "כן", הוא הנהן. "שב כאן כמה שאתה רוצה, ילד", אמר המוכר, "אני מכיר את הפנים שלך מהמשחקים של הפועל בימק"א, לפני שהתחזקתי", והצביע על כיפתו השחורה הגדולה, והוא ענה: "מזמן, ממש מזמן". נדיבות המוכר והאופן שבו הגה את המילה "ילד" החניקו פתאום את גרונו, בימים האחרונים זה קורה לו יותר מדי.
המוכר צחק: "איזה מזמן, חבּיבּי, החלב על שפתיך וכל החיים לפניך", זימר, "בן כמה אתה, עשרים?"
הופתע שהוא מרוצה מהשנתיים הנוספות שהמוכר נתן לו. בכלל, בשבועות האחרונים השתאה בכל פעם שגילה שדברים שהלהיבו או סקרנו אותו בעבר עדיין מעוררים אותו. מיום שאמא שלו עברה מחדר לחדר והחליקה בידה על הקירות ועל התמונות ומיששה את דלתות הארונות ואת שולחן האוכל ואת הספרים על השידה שלה ואת הכוסות המנגנות שקנה לה, ושאול תמך בה כשהתעייפה והתיישבה על הספה בסלון ברגליים צמודות, גבה נוטה קדימה וידיה על ברכיה, ושלושתם עמדו סביבה כמשמר דומם, ומדי פעם העירו איזו הערה שנועדה להצהיל את רוחה, אך היא לא ענתה להם ושיחקה בשרשרת שעל צווארה ואחר כך הסירה מפרק ידה את שעון הזהב שקורניק קנה לה כשעוד היו יוצאים לרקוד, והניחה לו להישמט אל הספה ונשארה לשבת עד אשר הגיעה השעה לנסוע לבית החולים, ואיש לא דיבר עוד על מועד חזרתה הביתה - מאותו יום ציפה שתחל תקופה חדשה, ושכל הדברים שהעסיקו אותו בעבר יקפאו בתודעה, וגם אם יצוצו מדי פעם, והוא יזכור את הרגש שעוררו בו, הם יהיו רק עדויות לעולם שאיננו עוד.
הוא נסע לבית החולים לבוש במעיל החדש ומצא את אחיו שאול יושב כרגיל מול מיטתה של אמו, על השרפרף הסמוך אליו הונח מגש הפלסטיק הכחול של ארוחת הצהריים - פירה ועוף וסלט ירקות - שאמו לא נגעה בו, ושתמיד נמצא שם בסוף היום מישהו שיזלול הכל ויאמר שזה בעצם לא כל כך גרוע. הוא לחץ את ידה של אמו אך לא רכן לנשק אותה, כי המעיל הדיף ריח סיגריות וכבר הזהירו אותו שלא יתקרב אליה לאחר שעישן. הוא נעמד במקומו הקבוע ליד החלון, ואמו שאלה: "קנית מעיל חדש?", והוא השיב: "כן", והיא אמרה: "יפה מאוד", ושאול מלמל: "יפה מאוד, כל הכבוד", באותה נימה מתפעלת־אירונית שהוא הכיר היטב.
דודתו הופיעה בחדר וחיבקה אותו, ואחיו סיפר לה על המעיל שקנה, והיא אמרה: "נכון, מאוד יפה", והידקה את המעיל אל גופו וקראה: "נראה עליך נהדר!". ניכר ששאול הופתע מתגובתה האוהדת, ופניה של אמו קדרו. היא שאלה אותו אם הוא לומד היטב לבחינות הבגרות ומתי הבחינה הקרובה. הוא השיב באנגלית, ואמו אמרה: "שאול יכול לעזור לך", והוא שיקר: "נכון, הוא כבר עוזר לי", ושאול הנהן ואמר: "תשאל אותי כל דבר שאתה רוצה".
"אני רוצה שתשמרו תמיד אחד על השני", היא אמרה. "נשמור אחד על השני וגם נשמור עלייך", השיב שאול. "הכל יהיה בסדר", הוא החרה החזיק אחריו, "רק נוציא אותך מכאן", ושאול אמר "בקרוב תצאי מכאן". אמו העבירה את עיניה ממנו אל שאול, והוא לא הבין אם רצתה להתחזק מנחישותם או הודאגה מהאפשרות שהם באמת מאמינים בזה. כל דבר שאמרה בשבועות האחרונים ורימז לזמן שבו לא תהיה נהדף בתשובה מתכחשת לקיומו של זמן כזה, חוץ מפעם אחת לפני חודשים, כשנקלעו לריב קשה והיא אמרה: "אל תדאג, בקרוב לא אהיה כאן, עוד תבוא להניח פרחים על הקבר שלי", והוא ענה: "בסדר גמור". הוא לא ציפה שתמחל לו, לפעמים תהה אם שאול מקווה למחילה על הדברים שהטיח בה בניו יורק לפני שנתיים, כשהאשים אותה בגירושיו.
***
היא הרימה מהמיטה את פלג גופה העליון, שאול תמך במותניה והיטיב את הכרים מאחורי גבה, והמטפחת שעל ראשה נמתחה לאחור וחשפה קווצות שיער קצרות ומדובללות. פתאום חפרו בבטנו ציפורניים קפואות, במאמץ החניק את אנחת הכאב. הוא נשען על הקיר והצמיד את ידיו אל גופו, רצה למהר לשם ולסדר את המטפחת על ראשה ובו בזמן רצה להסיט את מבטו אל החלון; כמה שנים רדף אותו הפחד שמשהו יקרה - משב רוח בבית למשל - וראשה הקירח יתגלה לעיניו במלואו. נתקף בושה על עליבותו ועל פחדיו הטפלים, בדיוק כמו שקרה לפני שניתחו אותה: הרופא הסביר להם שבמקרים מסוימים הוא יכול לשחזר את השד כבר בניתוח להסרת הגידול, והדבר העסיק אותו מאוד והוא הרבה לציין אותו באוזני כולם, כי חשש שלא יזכרו, והתאכזב כשהבין שהרופא כרת את השד כולו, ובחודשים שאחרי הניתוח שב ושאל את אמו מתי תעשה את הניתוח לשחזור השד, עד שאביו נזף בו: זה הדבר האחרון שמעסיק אותם עכשיו, האם לא הסביר לו שיש לאמו 12 בלוטות נגועות? איך הוא מדבר על זה בכלל?
הוא לא באמת ידע, לא יכול לשאת את הרעיון שגופה יישאר פגום לעולמים.
שאול הרים את המגש והתיישב איתו לצד מיטתה, הוא הגיש כף פירה אל שפתיה, והיא קירבה את ראשה אל הכף, העוותה קלות את פניה בלי שנגעה באוכל, ושניהם חייכו. היא דחפה את ידו המחזיקה בכף להרחיקה מפניה ולהרף עין נראתה כילדה, כמו אחותו הקטנה של יואל כשהגישו לה פשטידה שלא מצאה חן בעיניה.
אמו נראתה מאוששת. היא יישרה את גבה ולגמה מים מהבקבוק ואותתה בעיניה לשאול ולאחותה שאינה זקוקה לעזרתם. "איפה בעלי", שאלה בנימה מתגרה, ואחותה אמרה: "יגיע עוד מעט", ואמו צמצמה את עיניה, "את לא מבינה כמה אני עייף, הם גמרו אותי". החיקוי של אביו אומנם היה רחוק משלמות, כי את המילים האחרונות נשפה במאמץ רב, אך כולם צחקו, והוא אמר: "זה מעולה", ושאול, שגם מצב רוחו הוטב, העביר לו את המגש ואמר: "אכלת משהו היום?" והתחשק לו ללעוג למחוות הדאגה הלא צפויה, אך הבין שבחדר הזה אין לו זכות לדבר בחוצפה אל שאול, שישב עם אמם משעות הבוקר המוקדמות עד רדת הערב, הקריא לה מעיתונים ומספרים, הניח מגבות קרות על מצחה, האכיל והשקה אותה, וקיצר את ביקורי האורחים בחדרה כשהתברר שגם כעת כמה מחבריה מתעקשים לתנות את צרותיהם בפניה כמו שהתרגלו לעשות. הוא שמע את אחיו אומר לאביו שבבית החולים אפשר לראות, לפעמים בשעה אחת, את אמם הדאגנית ואמם הנאמנה לחבריה ואמם המרירה ואמם החכמה ואמם הנבגדת. רק בשעות הערב, כשאביו החליף אותו בבית החולים, חזר שאול הביתה לישון, ולרוב יצא מהבית מוקדם בבוקר לפני שהוא התעורר.
בכל פעם שהגיע לביקור בבית החולים ועקב אחר השגרה שהתהוותה בין אמו לשאול, ידע בעומק לבו שהוא לא היה מתמסר לטיפול בה כמו שאול, ולא רק בגלל גילו הצעיר; ידע שאין בו המסירות הסבלנית הזו, ושבדבר הזה אביו והוא דומים - הם לא באמת מוכנים לטפל באף אחד - ואילו שאול קרוב יותר לאמו. אובדנה המתקרב יהלום בשאול בכוח עז יותר, אולי הוא היחיד משלושתם שיחווה את האובדן בכל עצם מעצמותיו. ואילו הוא, בניגוד לאחיו, אותו גם בימים האלה משדלת איזו בת קול לקלות דעת, ומיד כשיורד הערב הוא מחפש אנשים שיצטרפו אליו לפאבים במגרש הרוסים. לעתים קרובות יואל, שלא ידע שאמו אושפזה, הצטרף אליו לחיזורים אחרי הברמנית אדומת השיער של גלאסנוסט, שאומנם הראתה להם את הטבעת שנתן לה החבר שלה אבל בעצם חילופי הדברים איתה הם ראו התקדמות גדולה. וכשיואל היה עסוק הזמין את טלי ואנשים אחרים, לא משנה מי, וכבר לא היה אכפת לו שיצא לו שם של אחד שמציע לכולם לבלות איתו.
***
אמו אמרה שאתמול בלילה חלמה שראתה אותו כאן או במקום שהיו בו פעם, היא לא זוכרת, והוא דימה לראות ערגה בעיניה, ואחר כך אמרה שבלילות היא מתעוררת כל הזמן ומתפללת שייגמרו כבר, שהבוקר יעלה, ומקולה נעדר אותו צליל מוכר, שבימים האחרונים בבית החולים אומנם נחלש והתעמעם, אך לא נגוז לגמרי.
"אני עייפה", היא אמרה ביובש, ושפתיה רעדו והקמטים במצחה העמיקו. היא נראתה לו קטנה. פניה שמתחת למטפחת, שעדיין היו חלקות ונטולות קמטים, הצטמקו מאוד, הוורידים בלטו מידיה הרזות, ותווי גופה מתחת לשמיכה נראו צרים. שאול ואחותה השכיבו אותה, והוא נזכר שקרא בספר שאחרי המוות נמחה אט־אט קולם של המתים מזיכרון החיים עד שאינו נשמע עוד, ואמר בקול סדוק שגם הוא חולם עליה הרבה, ולא סיפר להם שבאמת היה בחדר הזה בסביבות חצות ולא בפעם הראשונה, כי אחרי ששתה וליהג במגרש הרוסים והמציא משחקים ותלה תקוות להפרת בדידותו בכל בחורה שהחזירה לו מבט, והמקום התרוקן והבעלים החלו לנגן את שירי סוף הלילה - פתאום לא שמע דבר מהנעשה סביבו וכל תנועה הכבידה עליו, וברור היה לו כי הלילה הזה, בעודו יושב כאן אמו תמות, אולי היא כבר מתה. לפעמים נאבק בהכרה עד שהזדערה, אך במקרים אחרים רבצה על תודעתו ודבר לא הזיז אותה משם, והוא היה ממהר החוצה ומדהיר את המכונית אל בית החולים, ועולה במעלית ורץ לקומת המחלקה האונקולוגית, ובשירותים שוטף במים ובסבון את פניו ואת ידיו. אחר כך היה פוסע בלאט אל המיטה ומביט במוניטור המתחקה אחר נשימתה ומוודא שהחזה שלה עולה ויורד, ואם לא ראה תנועה נגע ברגלה לבדוק אם היא חמה, ואם הופשלה השמיכה מעליה מתח אותה מיד שתעטוף את כל גופה. אחר כך היה מתיישב על הכיסא של שאול ובוהה חליפות בה ובשמי הלילה שמעבר לחלון, וחומק החוצה לפני שהתעוררה.