ממעמקים

22.11.06. סיפור אהבה 4: "הוא אמר שהוא רוצה, אבל לא משהו רציני, סתמי. לא קשר מחייב, לא חברות, סתם בשביל הכיף. זה ממש לא שימח אותי. הוא רצה אותי רק בגלל הגוף ואיך שאני נראית. פעם חשבתי איזה כיף שמישהו אומר לך שאת יפה, שאת מושכת. נכון, זה באמת עושה הרגשה טובה. אבל כשמישהו אומר לך שהוא רוצה אותך בגלל היופי ולא בגלל הפנימיות זה מעליב, הוא אפילו לא רוצה להכיר אותך. זה לא מעניין אותו. את רוצה כל כך לצעוק לו ‘אני אוהבת אותך', אני לא רוצה משהו סתמי. זה פוגע. למה אתה לא רוצה משהו רציני? אתה מאכזב, חשבתי שאתה רציני, שאתה לא כמו כולם. ממש אכזבת אותי! אל תדאג, יום עוד יבוא ותחשוב אחרת. אתה תראה. יום יבוא ותרצה אותי, אבל לא משהו סתמי, משהו רציני. באמת תתאהב בי, ואז אפגע בך, כמו שאף אחת לא תפגע. העולם הוא עגול, הגלגל מסתובב ותשלם בגדול!" (תאיר ראדה, סיפור קצר שכתבה כשבועיים לפני שנרצחה).

כמה שבועות לפני שהרע מכל קרה, הורידה תאיר למכשיר הטלפון הנייד שלי את "ממעמקים", שירו של עידן רייכל. "מי ייתן חייו ישימם מתחתייך, מי כעפר לרגלייך יחיה, מי יאהבך עוד מכל אוהבייך, מי מכל רוח רעה יצילך, ממעמקים". לא יכולתי להעלות על דעתי שהשיר יקבל עבורי משמעות מצמררת, ובוודאי לא חשבתי שיהפוך לפסקול של חיי.

תאיר, המסע של אילנה ראדה. יח"צ תאיר, המסע של אילנה ראדה. יח"צ

יום רביעי החל כיום שגרתי לגמרי. תאיר התעוררה לבית הספר, ושמוליק, שהבחין בעייפות שלי, אמר: "עזבי, אילנה, אני אקח אותה". הסתובבתי אל הצד השני והמשכתי לישון. בערב, בעודנו מחפשים אחריה, נזכרתי שלא נפרדנו וכלל לא זכיתי לראות אותה באותו יום ארור.

עניין הפרידה מתאיר עלה שוב שלושה חודשים לאחר הרצח, כשהדלקתי כהרגלי את נרות השבת. ישבתי במטבח והבטתי באחד הפורטרטים שלה שניצב בסלון - אחד מני רבים, שקיבלנו מאנשים שונים אחרי הרצח. אותו פורטרט ספציפי - בשחור־לבן, שצויר על ידי אחת התלמידות - ניתן לנו במתנה על ידי נציגים מבית הספר, שסירבו לומר מי הנערה שציירה אותו. אין על הציור חתימה, ולמעשה עד היום אינני יודעת מי הצייר או הציירת.


התבוננתי בציור וחלפה בי מחשבה מצמררת: חשתי שמהתמונה הזאת נשקף אלי לא פחות מאשר מבטה של תאיר רגע קצר לפני הרצח, מבט מפוחד של אדם המסתכל בבעתה במשהו נורא שניצב מולו. הבנתי מדוע אנשים שבאים אלינו אינם אוהבים את התמונה הזאת. בכל שאר התמונות ניבטות עיניה המחייכות של תאיר, ואילו זו תמונה קשה, כואבת.

באותו ערב, שמוליק הלך לבית הכנסת ונשארנו, נרות השבת, אני ועיניה של תאיר שכמו ננעצו בי מהתמונה. התחלתי לדבר אליה. "תאיר, אפילו לא נפרדת ממני", אמרתי לה, והכאב שבקע מעומק נשמתי לפת בחוזקה את גרוני. "לא חיבקת אותי ולא נכנסת אלי למיטה כהרגלך".

ניגבתי את הדמעות וכדרכי מדי ערב שישי נכנסתי למיטה לנוח. נרדמתי לשברירי שניות וקמתי בבהלה נוראית, בתחושה שמילים לא יוכלו לתאר. חשתי את תאיר ניצבת קרוב אלי, שֹערה הרטוב נוגע בפני, וממש יכולתי להריח את ריח השמפו שלה. היא הייתה לבושה בפיג'מה פרחונית, נעמדה קרוב אלי, נתנה לי חצי חיבוק ומיד נעלמה.

התעוררתי אחוזת תזזית. המחשבה הראשונה שחלפה בראשי הייתה שתאיר שבה אלי, אבל בתוך רגע אחד כבר חזרתי למציאות. תאיר איננה, אני יודעת, איננה ולא תשוב עוד. אבל מה זה היה? איני טיפשה או הוזה, אני בוודאי מבחינה עדיין בין מציאות לדמיון או לחלום, ובכל זאת חוויתי משהו שהיה מוחשי לגמרי.
מעולם לא היו לי ייסורי מצפון על מה שלא עשיתי או לא חוויתי עם תאיר. הייתי שם בשבילה בכל רגע בחייה, ואני מוסיפה ללוות אותה גם אחרי מותה.

אילנה ראדה. צלם : אנצ'ו גוש אילנה ראדה. צלם : אנצ'ו גוש


***

מחשבותי בבוקרו של היום שבו התהפכו חיינו היו רחוקות לגמרי, מן הסתם, מן המקום שבו מצאתי עצמי כעבור שעות ספורות. למעשה, הדבר היחיד שביקשתי היה להפתיע את תאיר, ובשונה משגרת חיינו בימי רביעי, להספיק לאכול איתה צהריים. ידעתי שהיא אמורה לשוב הביתה בתום יום הלימודים, ואליה הייתה מתלווה בקביעות חברה שלמדה איתה בכיתה והתגוררה ביישוב סמוך לקצרין. אחר כך הן היו הולכות יחד לחוג המחול במתנ"ס, ובשעות הערב אנחנו או הורי החברה היינו מסיעים אותה חזרה לביתה.

סדר היום של תאיר היה מוכר וידוע, כך שלא הייתה כל סיבה לצפות להפתעות. היחידה שיכולה להפתיע היום, אמרתי לעצמי, זו אני. חשבתי שתאיר בוודאי תשמח לראות אותי מגיעה הביתה מוקדם מהרגיל, לאחר שיום קודם ויתרנו על בילוי יום שלישי הקבוע שלנו.

ניקיתי במהירות וביסודיות את הבית שבו עבדתי באותו היום, וכשהגיעה השעה אחת וחצי החלטתי שלא להתקשר אל תאיר כמנהגי, משום שממילא ניפגש עוד שעה קלה בבית. זו לא הייתה החלטה שהתקבלה כלאחר יד, משום שהשיחה היומית הזאת בינינו הייתה עניין קבוע כל כך עד שבעלי הבתים עצמם, שאצלם עבדתי, היו מזכירים לי לפעמים: "אילנה, השעה אחת וחצי, ועוד לא התקשרת לתאיר".

תאיר ענתה תמיד, גם כשהייתה באמצע שיעור. היא ידעה שאם לא תענה, תתעורר בלבי דאגה. ואני, מצדי, הייתי חייבת לשמוע את קולה. ובכל זאת לא התקשרתי אליה באותו יום. כשעה לאחר מכן כבר חזרתי הביתה, החניתי את הרכב וצעדתי בשביל אל הבית בלב עולץ. הדבר הראשון שתפס את עיני היה לשונית הדלת. היא הייתה נעולה.

הרמתי גבה. הכנסתי את המפתח לחור המנעול, פתחתי את הדלת ונכנסתי הביתה. הסתכלתי סביב, אך לא היה כל סימן לתאיר. קראתי בשמה, נכנסתי למטבח, העפתי מבט אל עבר הכיור. בלבי חשבתי איך ייתכן שתאיר הייתה כאן ולא אכלה? נטלתי בידי את הטלפון הקווי כדי לבדוק אם היא התקשרה בשעה האחרונה לחברה, וראיתי שאין שיחות יוצאות. "תאיר", קראתי שוב בקול רם, "תאיר!". לשווא.

תאיר ראדה ז"ל. צלם : צילום מסך, הוט 8 תאיר ראדה ז"ל. צלם : צילום מסך, הוט 8


הלכתי לחדרה ובמקביל חייגתי אליה. הטלפון הנייד שלה צלצל וצלצל, ואין מענה. "תאיר, הגעתי הביתה. תחזרי אלי, בבקשה", השארתי הודעה במשיבון. בשעה שלאחר מכן הוא כבר יתמלא בהודעות ממני.

סרקתי שוב את החדרים ואת פינת המחשב, ורק כשנכנסתי שנית לחדרה הבנתי שתאיר כלל לא הייתה שם. ראיתי שגם התיק שלה חסר. "תאיר, אני דואגת", הודעתי לה בקול חרד במשיבון, ועשיתי עוד סיבוב בחדרים. אולי אמצא איזה סימן. נעמדתי ליד הדלפק במטבח, ושוב התקשרתי: "תאיר, זה כבר ממש מלחיץ אותי. אני דואגת. תחזרי אלי".

עדיין לא חשבתי על דברים נוראיים שחלילה אולי קרו, אבל הייתי לחוצה, והתגובה הראשונית שלי ללחץ היא בכי. כך מצאתי עצמי מתקשרת לשמוליק. "אני לא יודעת מה להגיד לך", בכיתי בקול חנוק, "אבל תאיר לא עונה לי. היא לא חזרה הביתה".

שמוליק לא הבין על מה כל המהומה. "למה את בוכה?" הוא שאל. "לא יכול להיות שהיא לא עונה", הסברתי. הכרתי את הבת שלי. שמוליק הבטיח לחזור מיד הביתה וניתק.

בינתיים חייגתי לחברותיה של תאיר, בזו אחר זו. אף שמדי יום הן נהגו לשוב איתה הביתה מבית הספר, אף אחת מהן לא ידעה לומר היכן היא. "לא ראינו אותה", הן אמרו.

התקשרתי לאביב תותיה, ידידהּ הקרוב של תאיר. "נסעתי לאניעם", הוא אמר. עברתי לתחנונים. "אביב, נשמה. אם תאיר נסעה איתך לאניעם בלי רשות זה בסדר, העיקר שתגיד שהיא איתך". אביב לא הבין מה אני רוצה ממנו. תאיר לא הייתה גם שם.


הוריה של תאיר ראדה בהלוויה. צלם : חמד אלמקתהוריה של תאיר ראדה בהלוויה. צלם : חמד אלמקת


***

אולי בגלל שיחות הטלפון הרבות שלי לתאיר, לחברותיה ולתלמידים אחרים מהשכבה, השמועה פשטה במהירות ובתוך פחות משעה החל הבית להתמלא באנשים. ישבתי בסלון והסתכלתי בשעון בקוצר רוח. כל מה שרציתי זה שתגיע כבר השעה ארבע, המתנ"ס ייפתח ומשם בטוח תצמח לנו הישועה. הרי גם אם תאיר הלכה לאנשהו בלי לבקש רשות, את חוג המחול אין מצב שהיא תפסיד.

בדיוק בשעה ארבע זינקתי וביד רועדת התקשרתי למתנ"ס. לסוניה, המזכירה שענתה לי, סיפרתי שתאיר לא חזרה הביתה מהלימודים. ביקשתי שתיגש לחוג לריקודים סלוניים ותאתר לי אותה. הדקות שחלפו עד שנעניתי היו מורטות עצבים. ציפיתי לשמוע את קולה של תאיר, אבל במקומה הייתה זו שוב סוניה. "תאיר לא בחוג". שלוש המילים האלו הספיקו כדי שאתפרק ואבין שמשהו נורא בוודאי קרה.

מנהלת חוגי המחול, גלילה ציוני ז"ל, התגוררה בסמיכות אלינו. בזכותה התקבלה תאיר ללימודי ג'ז כבר בגיל צעיר, והיא עקבה אחר התפתחותה לאורך כל הדרך. כששמעה שתאיר נעדרת, התקשרה וביקשה לדעת מי מהנערות לומדת איתה בחוג, אולי הן יוכלו לעזור. מסרתי את שמה של אותה נערה שמדי יום רביעי הייתה מגיעה אלינו הביתה ויחד הן היו הולכות לחוג למחול. גלילה פנתה אליה, וכששמעה ממנה שגם היא לא ראתה את תאיר, היא מיד חיברה בינינו. "ראית את תאיר? את יודעת איפה היא?", הצפתי אותה בשאלות. כשהילדה השיבה בשלילה, הקשיתי: "אבל בכל יום רביעי אתן נמצאות יחד. אז מה קרה היום?".

גלילה ואני היינו במהלך השנים ביחסי שכנוּת קרובים. כששמעה את המצוקה הנוראית שבקולי, מיהרה אלינו הביתה, וניסתה לשדר לי רוגע. "אל תדאגי, אילנה", היא אמרה. "אולי גם הפעם נמצא את תאיר ישנה מתחת לאחת השמיכות". היא הזכירה לי שבעבר, באחת השבתות, כשתאיר עוד הייתה קטנה, היא נעלמה פתאום. במשך דקות ארוכות חיפשנו אחריה, הפכנו את הבית, בדקנו אם יצאה אל השכנים, ולבסוף מצאנו אותה באחד החדרים, ישנה מתחת לאחת השמיכות.

תאיר ושמואל ראדה. צלם : אנצו גוש, ג'יני תאיר ושמואל ראדה. צלם : אנצו גוש, ג'יני


אבל כשהבינה שהעניין חמור בהרבה הפעם, ושצריך להתחיל לחפש את תאיר לפני שתרד החשיכה, היא התקשרה לצוותים של המתנ"ס ולמשטרת ישראל. הבית הפך לחמ"ל. שמוליק ושני הבנים מחפשים את תאיר בחוץ, ואני בבית מנהלת רשימות מסודרות, למי התקשרתי ואיפה עוד אפשר לחפש אותה. בערך כל דקה וחצי שמוליק קיבל ממני שיחת טלפון, "נו, מצאתם אותה?". לחרדתי הבנתי שתאיר עדיין נעדרת.

הם חיפשו בכל מקום. ביערות, בשבילים, ברחובות, גם לבית הספר הגיע שמוליק, שם פגש את אחת המנקות שהכיר מהשכונה הסמוכה לבית הכנסת התימני שבו נהג להתפלל. כששאלה מה הוא עושה בבית הספר בשעה כזאת, הסביר שתאיר אינה עונה לטלפון ושאנחנו מודאגים. "לך תגיד לאשתך המדרובה הזאת שלא תעשה לך התקף לב", ענתה לו. "כאן אין אף אחד. כבר ניקיתי את כל הכיתות". שמוליק הודה לה והלך לחפש אחר תאיר במתנ"ס, ואחר כך בסמוך לבית ובכביש הראשי.

בשלב הזה גם המשטרה הצטרפה לחיפושים. שוטרים מתחנת קצרין הגיעו אלינו הביתה וביקשו שאמלא טופס היעדרות. לקחתי את הטופס וזרקתי אותו על הרצפה. "במקום להתעסק עם ניירת תתחילו לחפש את תאיר", הטחתי בהם.

גם שנים ארוכות אחרי אותו לילה זוועתי עדיין חשבתי שאני נמצאת בתוך עלילה של סרט רע, ושבעוד רגע כל הסיוט הזה ייגמר. סרט שלא קשור אלי, לבית שלנו, למשפחה. לא לנו זה קרה. עוד רגע סרט האימה הזה יסתיים, תאיר תשוב ואנחנו נמשיך בחיינו הטובים כבעבר. 



"תאיר - המסע של אילנה ראדה" מאת שרון רופא אופיר ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים