אהוד אולמרט הורשע בשנת 2015 בעבירות של מרמה, הפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות בעקבות פרשת “מעטפות הכסף". פרשה שבמסגרתה קיבל, בהיותו ראש עיריית ירושלים ובהמשך שר התמ"ת, כספים שלא כדין ממשה טלנסקי, 170 אלף דולר ליתר דיוק, במעטפות שהכילו מזומנים. טענתו של אולמרט, שלפיה הכספים שימשו לצורך מימון קמפיין בחירות שבו השתתף - נדחתה. טלנסקי מצדו טען שחלק מהכספים שימשו להנאות אישיות של אולמרט, כמו חופשה משפחתית באיטליה, שדרוג מחלקות בטיסות לארצות הברית וקניית עטים וסיגרים יקרים.

במקביל, אולמרט הורשע גם בקבלת שוחד ב"פרשת הזרע", שבמסגרתה קיבל כשר התמ"ת כספים מבכירי “הזרע" כדי להפשיר קרקעות חקלאיות שבידי החברה לבנייה. ערעורו על ההרשעה נדחה. בסך הכל נגזרו עליו 18 חודשי מאסר בפועל, שאליהם התווסף חודש מאסר בפועל בגין הרשעתו בבית משפט השלום בירושלים בשיבוש הליכי משפט. אולמרט ריצה את עונש המאסר מ־15 בפברואר 2016 עד שחרורו המוקדם ב־2 ביולי 2017.

אני מציין כאן במכוון את פרטי האישומים שבהם הורשע ראש הממשלה לשעבר, כדי להזכיר שמדובר באדם מושחת. אין מילה עדינה יותר לתאר זאת. הוא ניצל את הכוח שניתן לו במסגרת תפקידיו כמשרת ציבור כדי להכניס כסף לכיסו הפרטי. וזאת לא הייתה מעידה חד־פעמית אלא דפוס פעולה בכמה פרשות (נזכיר שבפרשת "הולילנד", שבה נידון תחילה לעונש מאסר של שש שנים, התקבל ערעורו מחמת הספק). בכל המקרים, אולמרט הפגין התנהלות מתוחכמת ומודעת היטב לנסיבות.

והנה, קצת פחות משנה אחרי שחרורו, התייצב ראש הממשלה והאסיר לשעבר בכיכר רבין בתל אביב כדי לחתום על ספרו החדש במסגרת שבוע הספר. אולמרט זכה לסיקור תקשורתי אוהד. צילומיו, בעת חתימה על ספרים, הופצו כאילו היה אחרון הסלבס. אנשים רבים הצטלמו איתו בשמחה, ולא נרשמה כל סוג של מחאה על הזריזות המדהימה שבה אדם שהורשע בעבירות כל כך חמורות של שחיתות ציבורית הפך פתאום לאורח לגיטימי בלב תל אביב. אותה תל אביב שרבים מאנשיה מרבים לבכות על רמת המוסר במדינה וטוענים שהשחיתות הציבורית היא סכנה חמורה שעלולה להרוס אותנו מבפנים. אגב, אני מסכים איתם לגמרי. הבעיה היא שגם במלחמה הבלתי מתפשרת בשחיתות, מסתבר, יש פריבילגים.

באופן חוקי, אולמרט ריצה את עונשו ויכול לעשות היום ככל העולה על רוחו, מחוץ לחיים הציבוריים. ודאי שזה כולל גם הוצאת ספרים וחתימה עליהם בשבוע הספר. אבל באופן מוסרי, אם אכן סוגיית השחיתות הציבורית חשובה כל כך, הוא היה צריך להיות מוקע. מבויש. מורחק ממרכז העניינים. לא באופן יזום אלא באמצעות לחץ ציבורי.

אבל הלחץ הזה לא קיים. לעתים נדמה, כשבוחנים חלק מהסיקור התקשורתי, שאולמרט חזר מטיול ארוך בחו"ל, לא מכלא מעשיהו. אפילו מראיינים אותו על ענייני דיומא, ומאפשרים לו למתוח ביקורת על הממשלה המכהנת. מזל שגם הוא לא האשים את בנימין נתניהו בשחיתות, כמו שחצי עולם עושה כבר שנים.

קשה לקבל את העובדה שאנשים רבים הזועקים חמס על שחיתותו של ראש הממשלה הנוכחי (שעדיין לא הוכחה בבית משפט) מקבלים חזרה את אולמרט באופן כמעט מחויך. נכון, הוא כבר ריצה את עונשו, ונתניהו עדיין נאחז בקרנות השלטון. ובכל זאת, אם סוגיית השחיתות הציבורית הייתה כל כך עקרונית עבור אותם אנשים, הם היו מתרחקים מאולמרט - המושחת המוכח - כמו מאש.

אחת הסיבות לכך שזה לא קורה היא שאולמרט, בניגוד לנתניהו, נטוע עמוק בתוך המילייה של השמאל־מרכז־תל אביביות־אשכנזיות. הוא נתפס כראש ממשלה שהחזיק בדעות מתונות, יש לו אישה אומנית עם עמדות שמאלניות, ילדים “מגניבים" שחלקם מסתובבים בברנז'ה התל אביבית וקשרי חברות עם אנשים המזוהים כ"משלנו". ובכלל, כל מה שקרה לו היה רק תקלה מצערת. הוא הרי היחיד שיכול היה להציל אותנו מביבי.