הספר הזה לא ממש החליט אם הוא רפורטז'ה עיתונאית, פוליטית וסוציולוגית, מחקר אקדמי ללא המוסרות הנוקשות של כתיבה היסטורית או סיפור ההיסטוריה של ברזיל דרך סיפורה של רוסיניה, פאבלה ברזילאית, מבעד לסיפורו של ברון סמים ורובין הוד בעת ובעונה אחת. הספר "כנופיות ריו" מאת מישה גלני (בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, תרגום: דפנה לוי, 344 עמודים) מתנהל בשלושת המישורים הללו בעת ובעונה אחת, מדלג מדיווח עיתונאי נטו לגיחת רקע היסטורית ופוליטית, ומשם לסוציולוגיה של ימינו, על רקע תיעוד הביוגרפיות האישיות של גיבוריו שהם גיבורי שכונת רוסינה, פאבלה בריו דה ז'ניירו.

במרכז הספר ניצבות עלייתו ונפילתו של נם, יליד הפאבלה, שהיא החוט האישי המקשר בין עלילות המשנה. כיצד הפך מפועל פשוט, רחוק מעולם הפשע, לברון הסמים של רוסיניה, ומשם לממליך מלכים מקומי פוליטי, כשהוא בעצם החוליה שחסרה לתושבי הפאבלה שלו, בין הממשלה שאיננה לבין שכבת העשירים הפריווילגית של ריו.

החומרים, כצפוי, הם מלחמות כנופיות סמים, קשרי הון־שלטון והחדירה של הפשיעה בפאבלות לפוליטיקה המקומית והארצית. ורציחות. ים של רציחות. אני מניח שכל מי שחלף על פני הכותרות שאפיינו את תהפוכות השלטון בברזיל בשנים האחרונות, ותהה מה קורה שם, ימצא בספר עניין. שלא לומר שכל מי שדם או מורשת לטינית זורמת בעורקיו, ימצא עניין ברעיון הכללי שרוסיניה היא ברזיל, וברזיל היא דרום אמריקה.

תוך כדי קריאה, צפה בתוכי תחושה שיש איזה מחסום זרות או ריחוק באורח הסוציולוגי־עיתונאי הקר שבו גלני מדווח על הנעשה ברוסיניה, בריו, בברזיל ובעולם כולו. כשבדקתי בדש העטיפה מי האיש, התברר שהוא אכן לא ברזילאי, אלא כתב חוץ בריטי בינלאומי של ה־BBC, שהסתובב בכל העולם - בין השאר בברזיל, שם זיהה סיפור גדול והשקיע שנתיים במחקר על מלחמתה של ממשלת ברזיל בברוני הסמים השכונתיים, עד הפשיטה הצבאית הגדולה על הפאבלות ונפילתו של הפטרון. אין ספק שמדובר בתחקיר עיתונאי מושקע לתפארת. חבל שלא הושקע מאמץ דומה בסגנון ספרותי סוחף יותר.