לעתים, במיוחד בקיץ, כשהיתושים חודרים אפילו לחדר הממוזג, ומיני מוזיקה גרועה ומעשי נבלה והכרזות ריקות וכותרות פופוליסטיות ממאיסים את החוץ, יש לבחור בספר עם עטיפה כזאת שלפניכם. הרבה צבעי שקיעה גרנדיוזית בסידור פרחים אקזוטיים, משולבים בקונכיות נדירות, וכותרת שהמילה "אושר" שולחת ממנה זרועות לחיבוק. השם המקורי של הספר הוא "פיסות של אושר", או "פרוסות של אושר", והתרגום העברי הלך עם הספר עד למשמעותו הממשית. כיוון ששוקולד הופך למרכיב בעלילה, ההחלטה על ה"קוביות" נראית נכונה עובדתית, גם אם לא מעודנת ואפילו דיכוטומית. קוביות ואושר הולכים ביחד? אולי.



אני לא נהנית לומר שמדובר בספר לנשים, אבל נדמה לי שהוא משתייך לקטגוריה המובהקת הזאת, שנועדה למשוך בחורות אל תוך הדפים. לא רק מפני שהסיפור עוסק בחבורת נשים וכתבה אותו אישה, אלא גם מפני שמדובר בספר שכל תכליתו להעביר זמן בנעימים, כמו סרט טלוויזיה סימפטי, לא צפוי אך גם לא תובעני. הספר עוסק בבעיות משפחתיות ונשיות בגיל מסוים, על סף זיקנה, ואין בו עלילת מתח או אקשן. אני חוששת שאין הרבה גברים שימצאו עניין בשוקולד הזה, אבל אם מי מהם מרגיש כמוני באמצע אוגוסט וממש מת לדעת איך העבירו חמש נשים נורדיות את ימיהן באחד מאיי פיג'י, זה הרגע לחבור אלי. מדובר ברומן קיץ נינוח, נעדר יומרות ספרותיות, ועם זאת כתוב כך שלא נמאס לרגע. זאת העונה המדויקת לקרוא בה על מפגש בין נציגים משני מקומות מרוחקים זה מזה, צפון ודרום, מקומות המרוחקים בעיקר מישראל, ויש להודות על כך לסופרת.



קאט האלמנה גרה כבר שנים בחוות מטעי קקאו בפיג'י. ביתה די גדול כדי להכיל את ארבע חברותיה מימי התיכון. אף אחת מהן אינה קשורה לגבר או לנכדים הזקוקים לטיפולה, ולכן קאט מזמינה אליה את חברות הנעורים, כדי לחיות בקומונה על האי. מובן שכל אחת מביאה את אישיותה ומחלותיה, ואנה כ. אסטבי בונה היטב את ההבדלים ביניהן ואת הדינמיקות החברתיות הצומחות בין חדר האוכל למרפסת.



בני פיג'י, המקומיים, זוכים כאן להתפעלות קולוניאליסטית בהיותם בלתי מקולקלים. הם חולמי החלומות המנבאים אירועים עתידיים, הם המבשלים מאכלים ניחוחיים בעלי שמות מוזרים (בסיפא מובא מילון מונחים), הם הלבושים בשלל צבעים ופוסעים יחפים בין עצים ופרחים עשירים בבושם, בעיקר פלומריה ריחנית. הם העורכים טקסים מלאי רוגע ו/או שמחה לרגל אירועים בחיי אדם. הם פשוטים, טובי לב, חושניים (הגברים הצעירים), והם שונים מן הנשים הנורדיות שבאו לגור בקרבם. אלה נשים סגורות, עצורות, שומרות סודות אפלים מעָבָר חסר תהילה. אכן, הסטריאוטיפים מקבלים כאן מראש את הסכמת הקוראת לכך שהם חלק מהעסקה. הגיוון מצוי רק בין הנשים הסקנדינביות לבין עצמן. והגברים הסקנדינביים? אבוי! איש מהם אינו זוכה לחסדי הסופרת, אפילו אם הספיק למות לפני שהגיעה לטפל בדמותו. בעוד שגברי פיג'י המתוארים כאן הם חרוצים (המבוגרים) וסקסיים (הצעירים) גם כשאחד מהם גונב כסף (רק מפני שהוא עני, ולא מפני שזה באופי שלו), הגברים הנורדיים הם חדלי אישים ונצלנים, או מרובעים ומשעממים, או בוגדים נעדרי עמוד שדרה מוסרי, או פעילים למען עמים נכחדים מתוך התעלמות מצרכיה הרגשיים של האישה שאיתם.



כל זה מצופה בשוקולד שהקשישות הנורווגיות מתחילות לייצר. שוקולד אותנטי, אורגני, עשיר בחומרים נוגדי חימצון שמונעים סרטן ומחלות כלי דם ולב. אם מי מהגברים הקוראים ישתוקק לטעום מן השוקולד המקורי, הרבה אחוזי קקאו טהור בו, יהיה עליו להרחיק לנורווגיה (רק לשם הוא מיוצא) או לפיג'י, לבית המתוק של קאט בכפר קוֹרוֹטוֹקוֹקָה. 



קוביות ל או ר", אנה כ. אסטבי. מנורווגית: דנה כספי, 311 עמ'


***



בארץ האוטיזם


"אוטיסטה" ו"אוטיסטה 2" הם שני ספרי קומיקס מצחיקים, רגישים ומחוברים לגמרי למציאות. הספרים נוצרו בידיו המוכשרות של נער המצוי על הספקטרום האוטיסטי בתפקוד גבוה, ומספר לספר נחשפת התפתחותו כיוצר וכאדם. הספרים, ובמיוחד הספר השני, מבקיעים דרך אל הקורא בכלי מושחז ביותר: הומור עצמי נהדר והומור מצוין באופן כללי. התמזל מזלו של דניאל עמית, היום בן 18, וחברת ההשקעות אלטשולר שחם בחרה לתמוך בו בדרכו.



יש להניח שההוצאה לאור התאפשרה בזכות החסות. בכך נתרמה החברה הישראלית, אם רק תואיל להציץ ביומניו המשעשעים של עמית. הקוראים נחשפים לחופש ההבעה הפרוע של נער המתמודד עם קשיים בהיותו יוצא דופן בקרב חברה צרכנית–רעשנית המבקשת אחידות והישגים כלכליים. עמית הצעיר צוחק על אמו, על הנוער ברחוב, על מצבו, על טיפוסים שונים, על שאפתנותו. באמצעות ספריו הוא מקרב את אזרחי ארץ האוטיזם אל קהל האזרחים הרגילים, שאינם מבינים אוטיסטים ולרוב אינם מעוניינים בקרבתם (הוצאת מיקה).



אוטיסטה. כריכת הספר
אוטיסטה. כריכת הספר



בארץ הילדות


"ניפגש כשניפגש": ספר נוסף בסדרת סיפורי הילדה השוודית דוּני וחברתה אֶלָה–פרידה. הפשטות הנפלאה של הבאת הסיפור שייכת לסופרת השוודית רוֹסֶה לָגֶרקְרַנְץ (ילידת 1947), המיטיבה להתבונן אל לב ילדה. אין צורך בפאתוס לתיאור דרמותש גדולות. היומיום של דוני נפרש בעדינות, לפי דרכה. ישנן עובדות טראגיות בחייה, היא נתייתמה מאמה, ובסיפור הקודם אביה נפצע בתאונת דרכים.



ישנן עובדות לא שגרתיות בתולדות משפחתה, כי אביה הוא איטלקי ותגובותיו אימפולסיביות. הטון הרך והנינוח של הכתיבה מבהיר שגם בעיות גדולות אפשר לפתור. אב רגשני יכול, למשל, להבין שכל מה שמעיק על בתו קשור בכלל רק לחברתה הטובה. הרבה כבוד לילדוּת יש כאן, בלוויית איורי קו מקוריים של אֶוָה אריקסון. מתאים לכולם. גם לילדים בתחילת דרך הקריאה (משוודית: דנה כספי, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, טל–מאי, 153 עמ').



ניפגש כשניפגש. כריכת הספר
ניפגש כשניפגש. כריכת הספר