אדון פינקלמן, כך נקרא בפי כל, היה שכננו בבניין המגורים של ילדותי בתל אביב. איש קשיש - ישיש מופלג ממבט של ילד - נמוך קומה, מוצק ועטור זקנקן מלבין. בבוקר היה יוצא לעמל יומו, זריז ומהיר בהליכתו, בחליפה מהוהה משהו ובמגבעת ישנה ומוכתמת המונחת באלכסון על קודקודו, ולפנות ערב היה שב הביתה, בדרך כלל עם חבילות קטנות - שאת תוכנן לא גילינו מעולם - בידיו.

לא היה לו כמעט שיח ושיג עם דיירי הבניין, בוודאי לא איתנו, הילדים. הוא ורעייתו קשת השמיעה התגוררו בקומת הקרקע, בדירה הסמוכה לשלנו, ודברו ביניהם רק יידיש. הם גם רבו בשפה זו, ובקול גדול. אנחנו שמענו, הוריינו גם הבינו.

במלחמות שבהן הופצצה תל אביב לא הייתה הגברת פינקלמן יושבת איתנו במקלט, דהיינו בחדר המדרגות, אלא נשארת ספונה בדירתה. "אלוקים הוא המקלט הטוב ביותר", אמרה. וכשמפעם לפעם נשמע רעם של פצצה - פעם אחת של כזו שנפלה סמוך לביתנו - הייתה פותחת את דלת דירתה, משרבבת את ראשה לחדר המדרגות וצועקת־שואלת: "איצ'ה, א בומבע"? (יצחק, פצצה?).

לא היה צריך יותר כדי שאיצ'ה, הוא אדון פינקלמן, ייהפך למטרה להיטפלות ילדי הבית, וזו הייתה מתרחשת בדרך כלל בחג הסוכות. מדוע דווקא בסוכות? הנה הסיפור לפניכם.

***

חג הסוכות התחיל אצלנו, ילדי הבניין שבו התגוררו שבע משפחות, כבר למחרת ראש השנה. כבר אז התחלנו לתכנן את בניית הסוכה בחצר הבית וללקט קרשים, בדים, חבלים, מסמרים, פטישים, מסורים ומה לא, והיינו מבטיחים לעצמנו שהשנה סוף סוף נצליח לבנות את הסוכה בעצמנו, במו ידינו. כי הרי אבותינו לא ידעו אפילו לתקוע מסמר בקיר ומסור לא החזיקו ביד מימיהם, ואם הכו פעם בפטיש היה זה על אצבעותיהם שלהם. בכל שנה הבטחנו, ובאף שנה לא הצלחנו לקיים. המסמרים תמיד התעקמו לנו, המסורים סרבו לנסר, הקרשים נסדקו והכל קרס.

בכל זה היה מתבונן בחצי חיוך מחלון צריפו הסמוך לחצרנו שכן, בעל מלאכה טוב לב, וכשהגיע ערב סוכות ממש, היו רחמיו נכמרים עלינו - כך חשבנו, ורק לימים נודע לנו שהוריינו שילמו לו - והוא היה מופיע עם כלי עבודתו, מסלק אותנו הצדה, ובתוך שעה קלה עמדה הסוכה על מכונה. לנו נותרו הקישוטים ו... אדון פינקלמן. כאן הוא חוזר לסיפור.

לקישוט הסוכה היינו מכינים שרשרות צבעוניות, ציורים, פלקטים, תמונות גדולי ישראל וכמה מפירות העונה שהיינו תולים על ענפי הסכך. שנה אחת הציע גידי, ילד שובב עם מוח קודח במיוחד, שנתלה רימון מעל מקום מושבו הקבוע של אדון פינקלמן, נקשור אותו בקשר רופף ובזמן אחת הארוחות יחמוק מישהו מאיתנו החוצה, ינענע קצת את הסוכה והרימון ייפול ויתנפץ על ראשו של פינקלמן. ההצעה התקבלה בתשואות.

ניסינו שנה אחת - והרימון לא צנח. בשנה שאחריה רופפנו יותר את הקשר שלו לסכך, אך הרימון נותר בעיקשותו. רק בשנה השלישית הצלחנו. אבל אבוי לאותה הצלחה.

באותה שנה הזמינו הוריי זוג חברים שלהם לסעודה בסוכתנו באחד מימי חול המועד. הגבר היה וכחן כרוני, איפכא מסתברא להכעיס ונוח להתלהם ולרגוז. את אמירותיו הפסקניות היה מלווה בדרך כלל בחבטות עזות על השולחן. אשתו הייתה עדינה, פדנטית, לבושה לתפארת ופולנייה במלוא מובן המילה. נראה עליה שכל הארוחה הזאת בסוכה פרוצה לכל רוח מצויה, בחצר, לא רחוק מפחי הזבל, אינה לרוחה.

כצפוי, פרץ הוויכוח אחרי המנה הראשונה, והאורח העלה טונים ונופף בידיו ונענע בראשו, וכשהגיעה עת החבטה בשולחן גילה שזה עמוס כלים עד שלא נותרה לו פיסת טבלה להכות בה. אבל בלי להכות הרי אי אפשר, והוא בחר באחד מעמודי הסוכה שניצב בסמוך למקום מושבו. משחבט בכל כוח בעמוד, הזדעזה הסוכה והרימון ניתק סוף־סוף מן הסכך וצנח היישר על ראשו הקירח של האורח, שישב במקומו הקבוע של פינקלמן. מהראש קיפץ לצלחת המרק שעמדה על השולחן, שם התנפץ וניפץ איתו את הצלחת ופיזר לכל עבר, ובעיקר לעבר שמלת האורחת, תערובת של גרגירי רימון, נוזל מרק, שאריות של ירקות מבושלים ורסיסי צלחת.

אני החוורתי כשלג בהרי שווייץ, הוריי כמעט התעלפו, והפולנייה קמה ממקומה, ניקתה קצת את המזבלה שעל שמלת החג שלה ופקדה על בעלה, שהשתתק המום ממה שחולל: "בוא ליפא, הולכים! די לי". הוא קם בקושי, פלט שלום רפה, גרר את רגליו אחריה והם הלכו להם - ולא נראו עוד פניהם בביתנו.

הוריי התקשו להתאושש, ואני, מלא רגשות אשמה, התחלתי, לתדהמתם, לפנות את השולחן. ואז הגיעו לאכול השכנים, משפחתו של גידי, וכששמעו מה קרה פרצו בצחוק ואבא של גידי אמר: "חבל שזה לא נפל על הראש של אדון פינקלמן". חוץ ממנו אף אחד לא צחק, בעיקר לא גידי ואני. ואז יצאה ההוראה מלמעלה, מהורינו, שמכאן ולהבא אין תולים עוד רימונים ושאר פירות כבדים בסוכה. ואני אמרתי לאבא: "ומכאן ולהבא גם לא מזמינים אורחים עצבניים לסוכה" - וחטפתי סטירה.

ובשנה שלאחר מכן, בליל החג, כשהסוכה עמדה עירומה מכל פרי, אפילו לא שזיף אחד לרפואה, הגיע אדון פינקלמן, עמד בפתח הסוכה, הציץ ימינה ושמאלה, הביט למעלה ולצדדים, ואמר בתמיהה גדולה: "מה זה, סוכה בלי פירות שנתברכה בהם ארץ ישראל? בלי אחד משבעת המינים (במלעיל)? מדוע לא תליתם איזה רימון או שניים כמו בכל שנה"?

איש לא ענה, גידי ואני כלאנו בקושי את צחוקנו ופינקלמן התיישב לאכול.