לזכר ישראל אמיר, שייט מושבע, במלאת שנה למותו

"הים", שר הזמר הצרפתי שארל טרנה בשנות ה־30 של המאה הקודמת, "בשמי הקיץ/ מערבל את כבשיו הלבנות/ עם המלאכים הטהורים, רועה בתכלת אין קץ./ הים".

בשבת, בבוקר בבוקר, ירדנו לים. אחרי כחודש ויותר של מכת מדוזות וגלים גבוהים נח קצת הים מזעפו, ואנחנו, שכבר צברנו כתריסר יציאות לים בעונה הזאת שאוטוטו מתקרבת לסיומה, חזרנו לרחוב גאולה הריק עד לטיילת, נזהרים מלהיפגע מהרצים והמהלכים לאורכה, שבשעה כה מוקדמת הם לא מעטים ומלאי מרץ.

אנחנו גרים במרחק של 15 דקות הליכה מהים, ובשבת בבוקר, כבר הרבה שנים, כשמזג האוויר ולוח הזמנים מאפשרים אנחנו יורדים לים, לחוף ירושלים (ומקודם, במשך הרבה שנים, לחוף גורדון). מתחת לסוכות רבוּצים וישנים בחול כמה תיירים והומלסים. אנחנו לא מבזבזים זמן, לא מחפשים כיסא נוח ושמשיה, לא באים להשתזף או לשחק במטקות: מניחים כפכפים וחולצות ליד סוכת המצילים ונכנסים למים, נזהרים מבורות ותלוליות שהגלים יוצרים סמוך לרצועת החוף, ומתחילים לשחות. ליד החוף, במקום מבטחים, משכשכים בחברותא כמה זקנים (האמת, צעירים מאיתנו).

עמוק יותר שוחות כמה נשים שמדברות רוסית בקולי קולות, לא רחוק מהן כמה בחורות פיליפיניות מצחקקות זו לזו ומתיזות מים. אנחנו שוחים. אחרי כמאה מטר לכיוון שוברי הגלים וקפריסין, נוקי ממשיכה ישר ואני שובר שמאלה, מה שבטוח, לשחות במים הטריטוריאליים שלי, לכיוון יפו, עד הגבול המשוער של חוף ירושלים ע"ש טדי קולק ז"ל.

היחס שלי לשחייה, לבריכה, לים, כל ימי, אני מודה, היה אמביוולנטי. כפעוט, היה אבי לוקח אותי עם חבריו בעגלת פלטפורמה למעיין איצחקיה ליד מסילת הרכבת, במרחק כקילומטר משערי הכפר. ושם, האיכרים שעסוקים כל ימיהם במזרע ובדילול, בקציר ובשתילה, בטיפוח ובזיבול, בהשקייה ובקטיף, בחליבה, באיסוף ביצים ובקצירת אספסת בחרמשים, היו זוקפים גו כפוף, לוגמים מעט ספירט לשתייה וקופצים לאגם הקטן, אמת המים הירקרקת של המעיין. אבא שלי הטביל אותי שם פעם ופעמיים, בירוק השקוף הזה (שהיה, לפני הקמת המושב, מעיין מרפא לחולים, נכים ומצורעים מכל הכפרים הערביים בסביבה, וגם מהגולן ומעבר הירדן הגיעו למקום). כבר אז הקסם של מעמקי המים שבה אותי. לימים, אחרי כ־60 שנה, באנטי־ביוגרפיה "האיצחקיה" שכתבתי ושפורסמה בהוצאה הדיגיטלית מנדלי, פתחתי את ספרי בקסם ההוא (וסליחה שאני מצטט את עצמי):

"אולי, בסוף, וסופך כבר קרב, תמות בטביעה. מוות של חרדה ומתיקות.

"היה היה, ואתה זוכר, לפני שנים כה רבות, בראשית ימי הזיכרון: אתה פעוט ואתה שוקע חרש באגם הקטן והרוגע ועיניך רואות בבדולחיות המים הירקרקה אצבעות ארוכות ודקות של עלים ירוקים, שנעות אנה ואנה כבמשב רוח פנימית ופחד הטביעה שלך הופך לקסם הטמיעה. אינך נחנק, כי האוויר הנִנשם הופך בריאותיך לחמצן נוזלי זך, ודרכך אל התהום מוארת באור שחור ונוצץ. בכל כוליותך אתה מתמכר לאובדן נפלא, דומם ומהפנט.

"אולי, בסוף, תטבע לחיים.

"מאז, כל ימיך, אתה נושא עמך את אותה נהייה לא פתורה, כמעט פלאית, לתחושה החד־פעמית ההיא של חסד הרגיעה הגדולה ושל ההיטמעות מלאת הנהרה והרוך בחיי המים העמוקים והשאננים, כדו־חי בעל זימים. אתה צולל לעומק המים, נשאב ומתמכר למשאלת האובדן הנפלא והמהפנט, אבל אחרי שתיים־שלוש השניות שנדמות כנצח, אתה משתעל, בולע מים בלוגמות הנשימה וחובט בידיך הקטנות באימה של טובע, עד שאבא מושה אותך אל האור, אל האוויר, אל הנתזים ואל רעם צחוקם של הגברים המשתעשעים במים כילדים".

החרדה והקסם נשארו איתי תמיד. כילד, הייתי נוסע עם הורי ושתי אחיותי באוטובוס "חבר" מהכפר שבעמק יזרעאל לחוף בת גלים בחיפה ומשתכשך במי האפסיים. כשביקרו ההורים את מכריהם בעתלית ונטלו אותי איתם, הייתי בן 5 או 6, וכשהלכנו שם לים, ליד מפעל המלח, העזתי וצעדתי פנימה, חוצה את משטח המים הירקרקים והרוגעים ברגליים בוטחות, עד שמעדתי לתוך בור קטן בקרקעית החול, בולע מי מלח, מפרפר ובועט. נערה מקומית בת 12 ששחתה שם, משתה אותי מהמים, משתעל, מסנוור, מלעלע מים והלום ים. לימים הייתה הנערה, ביבה, לאשתו של בן כפרי עוזי ישראלי ז"ל, קצין ולוחם שנהרג בסיני במלחמת יום הכיפורים, ולגיבורת סרטו הנפלא של חברי המנוח דוד פרלוב, "ביבה" (1977), שצולם בכפרי שבעמק ועוסק בשכול ובמקומו בחיים הנמשכים (ואני מודה שאינני אובייקטיבי ביחס לביבה, שהצילה פעם את חיי, ולסרט עליה, שבו סייעתי לפרלוב בכתיבת התמליל הנלווה, שקרא בקולו, ושאבי המנוח, שהיה מחמשת מקימי הכפר, וכל שכני וחברי הילדות שלי ובני משפחתי נראים בו).

אבל מאז הטביעה בעתלית (ואחר כך הטביעה במאגר המים באחד מקיבוצי העמק, שבו משיתי את עצמי, בגיל 9, בעזרת חבל שנקשר לגדת הבריכה התלולה), הטראומה של הטביעה והפרפור במעמקי המים, בחוסר אונים ובאימה, לא עזבה אותי - וכנגדה נשאר בי גם קסם המעמקים הירקרקים הממגנט הזה. בעיקר אחרי שקראתי את ספר הילדים המקסים "ילדי המים", שכתב לפני יותר מ־150 שנה הכומר־סופר הבריטי צ'רלס קינגסלי. זה היה סיפור בגוֹני אגדה על תום היתום, מנקה הארובות, שנחשד בגניבה שלא עשה, הבורח מרודפיו לנהר, שוקע שם עמוק במים, אך אינו טובע והופך לילד מים, עם זימים וסנפירים, וחובר שם לילדים וילדות כמוהו, באחווה ובשלווה גנעדניות.

***

בשנות ה־50 של המאה הקודמת, כשבנו בכפרי בריכת שחייה גדולה, החלטתי לנצח את הפחד וללמוד לשחות. לא היו אז מדריכים ולכן לימדתי את עצמי, בתחילה באזור הרדוד של הבריכה ואחר כך בעמוקים, ומכיוון שבימי החופש הגדול, בקיץ המלוּבן של אז (שהיה כאביב נעים, בהשוואה להיום) היינו מבלים שעות במים המוכלרים שלה, שכללתי את שחייתי והתאמנתי בעיקר בצלילות ממושכות: ממלא את הריאות באוויר חם ופולח את הבריכה למלוא אורכה, מתקדם במהירות ובמיומנות סמוך לקרקעית הבטון וגח בקצה המסלול לבלוע אוויר. אולי הכנתי אז את עצמי להתנדב לשייטת 13 שהחלה לצבור תהילה, וקָשְׁקֶה, בן השכן החביב והפרוע, היה לוחם בה.

בחופש הגדול בכל שנה הייתי נוסע לתל אביב, טרמפיסט במכלית החלב של המושב. כתריאל, בעלה של רבקה'לה, בת דודתי, היה מרכיב אותי בכל בוקר על המושב האחורי של אופנועו, ואנחנו היינו יורדים לים. לא בחוף ארלוזורוב של אז, שהיה ממש ליד ביתם, אלא בחוף פרישמן. שם, בסוף שנות ה־40 וראשית שנות ה־50, במרחק מה מהחוף, הייתה תקועה ספינת האצ"ל אלטלנה, נוטה על צדה, שרופה למחצה מהקרב שהתחולל עליה ובה, פחות משנה לפני כן, בהפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות. כתריאל היה שוחה לספינה ומטפס ועולה עליה, ומהסיפון המשופע היה מנפנף לי בידו.

אני, שהים עדיין הפחיד אותי, הייתי שוחה במרחק מה מהחוף ומעדיף על האלטלנה את הביקור בצריפוני השעשועים שהיו אז על החוף, כמו "טיר", שבו היה אפשר לראות סרטון קצרצר של צ'רלי צ'פלין שנמלט במנהרה מהכלא, מדפדף בספר צילומים, פריים אחרי פריים, בתיבת זכוכית, ויוצר את אשליית הרצף הראינועי. אפשר היה גם לקלוע למטרה ברובים קטנים, ואולי לזכות בממתק של הימים ההם, מקל קוקוס ורדרד או מסטיק עם ציור של בזוקה ג'ו וחבורתו. בסמוך הייתה חנות גלידה של "קורטוב" וקיוסק לגזוז ו"צוף", ליד הבניין הישן של קולנוע "קסם", משכנה של הכנסת הראשונה, וכיום מגדל האופרה.

בצבא, בהכנה לקורס מ"כים, התאמנו בשלהי החורף בחוף ברנע, צפונית לאשקלון, אזור של בוסתנים ערביים שניטשו על ידי בעליהם במלחמת העצמאות. פעם רצו לבנות שם את עיר הסרטים, הוליווד הישראלית, אבל כמו חלומות רבים אחרים נגוז גם חלום זה. לעומת זאת, בבוקר אחד, כשיצאנו מאוהלי הסיירים שלנו שעל החוף, נגלתה לנו גופתו הגדולה של לווייתן צעיר, שנפלטה מהים. הגילוי הנדיר הפך לאירוע, צולם והונצח בעיתוני הימים ההם. יום אחד פרצה אל הים, בשטח האימונים שלנו, יחידת 101 המפורסמת, בראשות מפקדה מאיר הר־ציון, להתמודד בנשק מורם עם גליו, נחשוליו ומשבריו. מפקדינו, שהתקנאו כנראה בגיבורי הצנחנים, העמידו אותנו בשורות, הורו לנו להרים למעלה את רובינו ולהיכנס, כמו המאה־ואחדניקים, לים הסוער, בלי לברר מי יודע ומי לא יודע לשחות בכלל (כמה ירושלמים ופתח תקוואי אחד, נדמה לי).

הסתערנו בשאגות על הגלים המתגבהים. הר־ציון ולוחמיו הביטו בחיוך עליונאי על ניסיון החיקוי שלנו, ואני לא חשתי אז שום פחד, אלא סוג של התרוממות רוח של מי ששָׂרָה עם הים ויכול לו. בערב בילינו עם אנשי הקומנדו, בחורים יהירים למדי, בקבלת פנים שערכה מועצת אשקלון לחיילים שהתאמנו בגבולות היישוב. "בוא'נה", אמר לי אחד הלוחמים בזלזול, "אתם נראיתם כמו חבורת סטטיסטים בסרט הוליוודי".

***

את החיזור הראשון אחרי נוקי רעייתי ערכתי בכנרת של אז, של סוף שנות ה־50. הגענו בערב בחבורה עליזה של מושבניקים מהעמק לחוף שומם (אז עוד היו כאלה והכנרת הייתה גדולה ומלאה, הרבה מעל לקו הכחול), הדלקנו מדורה ונכנסנו למים. נוקי תמיד הייתה שחיינית וספורטאית טובה ללא מורא (לפני חודשיים, ביום הולדתה ה־76, ביקשה וקיבלה מתנה: צניחה חופשית עם מדריך מגובה של כשלושה ק"מ) והרחיקה לעומק המרחב האגמי. אני, למרות הטראומה הישנה, לא יכולתי להרשות לעצמי להישאר מאחור ולהפגין סוג של פחד. וכך שחינו יחד זמן רב, במרחק כמאה מטר מהחוף, בחשיכה, ושוחחנו. החרדה נעלמה כלעומת שבאה, כמו שהיו כותבים באותם ימים.

כשילדינו גדלו מעט, היינו נוסעים עמם בשבתות לבריכת השחייה בשכונת רמב"ם שבגבעתיים. על פניה של גלי, שהייתה אז בת 3 או 4, נפרש חיוך גדול של אושר כשקולות המשתכשכים במים הגיעו לאוזניה וריח המים חלחל באפה, בשערי הבריכה. במהירות, אחרי שניים־שלושה שיעורים שהענקנו לה, כבר ידעה לשחות וקפצה כצפרדעונית קטנה אל המים, בלי חשש (הגן של אמא שלה, כנראה, שעבר גם אל נכדתי הקטנה עמליה בת ה־7, לקראת 8, שחיוכה זוהר בכל רגע שהיא יכולה לשחות בבריכה או בים). כשגדלו עוד, היינו נוסעים לחוף תל ברוך בשבתות, שם הייתי מתפקד פחות כשחיין בים, אלא יותר כמשגיח על הילדים, שהתרוצצו בין הגלים בקרבה בטוחה וזללו אחר כך בתיאבון את כריכי הביצים הקשות במיונז שהכנו להם.

הטראומה הטיפשית שלי הלכה והיטשטשה במהלך השנים, ואנחנו טיילנו, בילינו ושחינו בלא מעט חופים מקסימים אחרים, רחוקים וקרובים: במפרץ שבו צולם "זורבה היווני" ליד חאניה שבצפון כרתים, באיי יוון - הידרה, סיפנוס ופארוס, במפרץ דינגל מוקף הצוקים שבו צולם הסרט "בתו של ריאן" ושספינה טבועה שקועה בו באלכסון, חצייה בחוץ, בחופי מיורקה וסיישל, באיי הגלפגוס עם דולפינים ואריות ים עצלניים, בקוואי שבהוואי. שחינו ושטנו בקיאקים באגם המלאכותי ווביקה, בקונטיקט שבארצות הברית, ליד העיר דנברי, שם שהינו במשך שנה, במעיינות החמים של איסלנד, בבאלי, באינדונזיה, בקיירנס, בצפון־מזרח אוסטרליה ועוד ועוד. בעוד כמה שבועות נפליג אל האיים, האטולים והלגונות הקסומים של האוקיינוס השקט, מטהיטי מזרחה, ונשחה בהם, כמו בסרטים על גני העדן הדרומיים. על כך, בלי נדר, ברשימה הבאה שלי כאן.