ספרה החדש של אידה צורית (93), "על החיים ועל חוצלארץ" (הוצאת עולם חדש), הוא פואמה ארוכה, כעין סיפור עלילה. בחלקו הראשון, חוה, אשת אדם, מספרת את סיפורה האישי. חלקו השני, "על חוצלארץ", שמחוץ לארץ החיים, פורע את הסדר של קודמו ובורא עולם אסוציאטיבי.

"הרעיון לפואמה הנוכחית נולד תוך כדי תהליך ארוך וקשה של חשבון נפש וחיפוש אחר תיקון, שאולי הם תוצאה של חיים באלמנות ובלבדיות. התכוונתי לפרוש יריעה רחבה שמכילה תהליכים נפשיים מתפתחים", אומרת צורית. "עידן התמימות, השלמות, האחדות, ההיקסמות, והיקיצה מהעדן הזה אל הנבדלות, הפרדוקס, הספקנות, הדמיון הבלתי נשלט, כל מה שבן אנוש חווה, במינון כזה או אחר, בקץ הילדות, כשמגיע רגע ההתבגרות, האחריות, הנשיאה בעול, הצורך בהתגברות, בהתחשבות, כשהוא נופל מהאידיאלי של החסד, להתפכחות מהאשליה. דומה שמשך תקופת הילדות משתנה מאדם לאדם, ומגורל לגורל. קורה גם שאדם צולח חיים שלמים בלי להתפכח כלל, אבל אני לא ממליצה על זה. התלבטתי איך לרקום מיתולוגיה אישית, שהשלד שלה הוא סיפור מיתולוגי אוניברסלי. כיוון שמאז מות בעלי, הסופר אהרן מגד ז"ל, אין לי עוד עין צופייה שקוראת את כתב היד מתוך אהבה שאינה תלויה בדבר, ואני השופטת היחידה של יצירתי, אני חייבת להחמיר עם עצמי היום פי כמה", היא מתוודה.

את "חוצלארץ" אפשר לקרוא כמה קריאות: התעשתות, התפכחות, חשבון נפש וגם פרידה. מהו עבורך"חוצלארץ"?
"דומה שבכל ספריי קיימת דיכוטומיה בין החיים לבין האצילות. אני מפרידה בין מציאות החיים לבין תודעת העל, שהיא המצפן האמור לכוון את חיינו. אשר לחלק השני של ספרי הנוכחי, אפשר לקרוא בו כמה קריאות, וההצעות שלך מפתיעות ומעניינות מאוד. כוונתי המודעת ב'על חוצלארץ' הייתה: חוץ לארץ החיים. אם נתייחס לספר כולו כאל מסע מן האין אל היש, או הבריאה, ובחזרה לאין, מאי־היות להיות, ובחזרה לאי־היות, 'חוצלארץ' יהיה החזרה לאין, לאי־היות. אשר לגיבורה שלי, חוה, כוח עליון עצר בעדה לפני שניסתה לטעום מעץ החיים, והיה עליה להיכנע לגורל כיליון הגוף ולחרדת מסתרי המיתה. אז בפרק 'על חוצלארץ', כשאין לנו שום ודאות איך נראים שם חיי הנפש השורדת, אני מניחה לדמיון של חוה להתפרע, מתוך מערבולת של רגשות, אשליה, חרדה, שוב אשליה, אידיאליזציה, ייאוש, הכל יחד. החלק הזה די מופרע".

בשונה מחוה של מארק טוויין, או מחוה הנוכחת־נפקדת ב"ספר תולדות אדם וחוה" בספרות החיצונית, ובוודאי בשונה מחוה המקראית, רוחשת צורית לה כבוד עצום. "חוה היא האם הגדולה שלי, של כולנו, והיא מככבת בשמות שונים בכל המיתולוגיות, בכל הדתות, לא רק המונותאיסטיות. החטא שלה הוא החטא הקדמון של כולנו, כשחוה טעמה מעץ הדעת בניגוד לצו ההשגחה, שמייצג מנקודת מבטי את האני העליון שלה. זה חטאו של כל אדם. חטא אובדן התמימות, השלמות, האחדות, ההרמוניה, חטא העצלות להאזין לעצמנו האמיתי. לא זה המצפה לסיפוק הרגעי, לגמול המיידי. החטא שגורם לנבדלות, להתבצרות בתוך האגו. כשכל דבר נעשה דבר והיפוכו, והאדם מוצף דמיונות, ספקות, כפירה במה מותר ומה אסור. כשהוא חדל להבדיל בין מה טוב לנפשו ומה מזיק לה. מה נפשו אינה סובלת. מה מרעיל אותה - ולא רק אותה, גם את מי שקרוב אליה. כשאדם נכנע למה שגורם לו אשליה של אושר לשעה, והוא פועל בניגוד למיטבו, ואין כאן עניין של מוסר נכפה, שהמפר אותו בא על עונשו, אלא של המוסר שבלבך, של 'חלק אלוה ממעל' שבך, שמזהיר אותך ממה שבטווח הארוך יחסל אותך. ממה שתשלם עליו את המחיר הכי כבד. וחוה, כאם שאיבדה את שני בניה - האחד נרצח והשני הוא הרוצח - שילמה את המחיר הכי כבד, שגרם לה כאב בלתי נסבל".

לכאב הזה, הרגישה צורית שהיא מוכרחה לתת פורקן. "הייתי חייבת להרחיק את הכאב שלה כדי שתוכל להתבונן בו מזווית אחרת, מפרספקטיבה יותר גבוהה. לתת לו צורה, תבנית, לקבע אותו באיזה פוקוס כדי להקל עליה. לתת לה מרווח נשימה".