בחורף 1934 הפכה בלה למכשפה.

באותו ערב מר ונמהר, שבו הגיעו קציני הצבא הצ'כוסלובקי לבשר לה על מות אחיה, ראתה בלה את אמה מתמוטטת ואת אביה נותר עומד כחיה שנורתה ומתה אבל טרם נפלה. היא לא ידעה שבאותו הרגע הפכה למכשפה. הציצה באחיה ובאחיותיה, לוודא שהם נושמים, ולא עלה על דעתה שהיא זכתה בהצצה אל מאחורי הפרגוד. ברגע ההוא התבוננה במבט נוקב בעיני המבשרים כי רצתה לבדוק אם יש בהם רוע. רק את זה היא רצתה לדעת. אולם הם הישירו מבט, ושום דבר בעיניהם, בשפת הגוף שלהם או במבע פניהם לא הסגיר דבר.

האחים הקטנים הנרי־צבי וריבצ'ו, היא רבקה־לאה ומינדלה, או בשמה המלא מרים מינדל, כבר ישנו בחדר הילדים. טויבי, טוביה־משה, הבכור לשבעת האחים, עזב את הפונדק, את חבל יאסינה ואת הרפובליקה הצ'כית כולה עם אשתו הטרייה. בעצם בבית המרזח אותה שעה מרה שבה נחתה עליהם הידיעה, לבד מהוריה, עבדה בבית המרזח גם אחותה הבאה אחריה בסדר האחים, סימה־אולגה. מי שישן בחדרי הפונדק השונים ישן, ומי שלא ישן הגיע לבית המרזח, שבבקרים שימש חדר קבלה וחזית המטבח - הפתח שנשאו דרכו ארוחות ומטעמים לחדר האוכל. בלילות נעלו את הדלת הראשית, וצלצול פעמון הודיע על הבאים מרחבי העיירה, בצד אורחים לעת מצוא שחנו שם ללילה, סוחרים ובעלי מקצועות חופשיים, שהיו בדרכם מכאן לשם, ותרמו ממיטב מעותיהם לפרנסת משפחת גרינצווייג.

שרה־פרידה, אמה של בלה, או כפי שרק אמה הקפידה לקרוא לה: שׂוּרה־בֵּילה, נהגה להחליף בערב את מטפחת החולין שקשרה מתחת לסנטרה, במטפחת־מגבעת שכרכה סביב ראשה והידקה מתחת לשערה בעורף, מטפחת חגיגית שרק נשות "המתקדמים" נהגו לחבוש, אשר לרוב הצטיינה בצבעים יותר עזים ונחשבה קישוט נועז מדי שאינו יאה לנשות ישראל. אבל שרה־פרידה שירתה והתפרנסה מגויים רבים, מעוברי אורח, וגם מיהודים מתקדמים כמוהם שנעו ונדו לרגל עסקיהם ברחבי המחוז. על כן מצאה לנכון להתקשט ולהתנאות, ולהפוך את בית המרזח למקום מושך קהל גם בלילה כך שתהיה פרנסה למשפחה כל שעות היממה. שרה־פרידה ידעה לשיר נעימות תפילות ומזמורים, קולה היה ערב ועבה והיא לא היססה לסלסל בו כי ידעה שתוכנית אמנותית תמשוך קהל.

שרה־פרידה היתה אישה עבת בשר, ואגנה הרחב העיד עליה שהרתה שבעה ילדים ועוד היריון או שניים שלא צלחו, ועוד ולד או שניים שנולדו אך לא שרדו. היו לה גבות עבותות ושחורות, ליתר דיוק גבה אחת שחוברה לה יחדיו, ואף בולבוסי ומעוך. עיניה השחורות לא זרו מבטי פלירטוטים. לא. היה לה מבט גברי. היא דמתה יותר לזמרת במקהלת הצבא האדום. נהגה לשבת ולשיר. זאת אחרי שעמדה ושירתה את האורחים כל היום, פיקחה על המתבשל בסירים, קיבלה בדלפק את האורחים והפנתה אותם לעבר הקופה, שמוישה־דויד בעלה ישב מאחוריה כל היום וכל הלילה וגבה את פירות מאמציה. די התנפחו קרסוליה, ודי בלטו ורידיה, לכן בלילה היא שרה בישיבה. השולחן שלה הוצב לפני כיתת השולחנות, לצדו כיסא שתחתיתו ומשענתו עשויות עץ חלק חום ורך, שקיבל עליו בהכנעה במשך הלילות את קימורי גווה וכובד ישבנה, והתקער בהתאם. קנקן יי"ש לצדה על השולחן, ומטפחת ירוקה כהה לנגב את אגלי הזיעה שבאו ובצבצו על מצחה.

בלחש, דורית זילברמן. כריכת הספרבלחש, דורית זילברמן. כריכת הספר

אגלים זעירים כמו נבטים שהושקו במאמץ השירה ועם החלפת הדם שבעורקיה ביי"ש אדום כהה וסמיך, שהמריץ את הזרימה בגופה, הפך אותה עליזה וצוהלת, ומילא את ריאותיה אנרגיה. לאט־לאט, מרוב החום, היתה אוספת את שכבות שמלותיה אל הפישׂוק שנפער בין רגליה, ומשכה מעט למעלה את השכבות הרבות שעטתה על גופה וחשפה זוג מגפיים נוחים להליכה ומכוערים למראה. והיא שרה בקול גדול, קול חזק ששפע אוויר ונבע מריאות בריאות, קול שהעלה והוריד את חזה כאילו היה בוכנה של מכונה. קול עם חתימת שפם. שרה־פרידה גרינצווייג היתה כל כולה שילוב של נשיות מושכת וגבריות דוחה, של חזה שופע וגבה עבה, של אישה ולדנית וקצין שיכור.

בית המרזח היה מתמלא כבר בדמדומי השקיעה. ראשונים הזדחלו הגברים שנשותיהם נרדמו בעומק חדרי הפונדק, המעטות שהתלוו אל בעליהן, או אלה שנשותיהם נשארו בבתיהן אי־שם ברחבי המחוז. הראשונים שבאו היו אלה שגמרו לפרוק את חבילותיהם בחדר שזה עתה קיבלו, ספרו בהיחבא את מעותיהם והקצו כך וכך לשתייה ולמשחקי קלפים, וחישבו את קץ המסע לפי הכסף שעתידים היו להרוויח עם מכירת הסחורה. אחריהם באו אלה שכבר היו בדרכם חזרה וכבר מכרו את הסחורה, והיו להם יותר מעות לספור, ויותר חבילות של שטרות להצפין ביותר מקומות מסתור בחדר, או על גופם - במגפיהם ומתחת לשכבות הבגדים שעליהם. אלה שכבר מכרו והרווח כבר מצוי היה בכיסם היו מוקד לשירתה של שרה־פרידה. אליהם במיוחד שלחה את שירתה וריכזה את מאמציה כדי לגרום להם לקנות עוד יי"ש להשתכר ולשמוח. אחריהם הגיעו גברי העיירה שסיימו לעבוד, להשכיב את ילדיהם לישון וסיפרו סיפור נעים לנשותיהם על מאורעות היום או על סוף השבוע המחכה להם יחד, וחיכו בקוצר רוח למנת היי"ש שתשמח את לבבם אחרי היום הקשה.

עד מהרה היו מצטרפים כל גברי בית המרזח לשירה של שרה־פרידה. הם שרו כמיטב יכולתם, היו מי שידעו את המילים והיו מי שרק זמזמו את הלחן, והיו גם מי שלא ידעו לא את זה ולא את זה אבל זייפו מלוא גרון בהנאה רבה, צחקקו לכול עבר, והתאמצו להכיר את האורחים. אולי קיוו בסתר לבם לעשות איתם עסקים, לקשור קשרים, להרוויח משהו.

בלה היתה המוזגת. היא שלטה בכל רזי המשקאות המשכרים, ידעה כיצד לדלל ולמהול במים את היי"ש, בכל כוס קצת יותר, ככל שהקונה היה שיכור יותר וממילא כבר לא ידע להבחין בין יין למים. היא לא פיגרה בהגשה ובשירות גם כשהמקום היה מלא וגדוש, ותמיד זכרה בעל פה כמה כוסות מילאה לאדון גלדמן, וכמה למר רייכמן. עם אביה תקשרה בהרמת מספר האצבעות שלפתו בלי הרף את ברז המזיגה אל עבר מקומו שעל הקופה, והקופה צלצלה כל הערב.

סימה־אולגה ניקתה את השולחנות, אספה שברי כוסות שהתנפצו בשמחה אך בלי כוונה אל הרצפה, כיבדה את הרצפה בסמרטוט, שאנשים לא יחליקו חס וחלילה, הגישה ופינתה. סימה ובלה היו צעירות ונאות, גופן טרם נשא ברחמו ילד שכן רווקות היו, ובהחלט משכו את מבטי הגברים בבית המרזח, אולם תחת מבטיה הצולבים של אמם ושפמו הקיסרי וחמור הסמכות של אביהן, ששתיקתו היתה מפחידה ורועמת משירת אשתו ומצעקות באופן כללי, איש לא העז להתחכם איתן, לגעת בלי משים בישבנה של סימה כשגחנה בגבה אליהם כדי לנקות מה ששברו ושפכו, או ללטף בהיסח דעת את ידה של בלה עת מזגה להם כוס.

הזמירות בקעו מכול הגרונות לקראת השעה תשע בְּערב יום חמישי, כשכולם משוחררים מעול הפרנסה לקראת השבת הקרבה. גברי העיירה ידעו שמחר הוא יום המשפחה ויהיה עליהם לקדש בארוחת ערב שבת על החלה ועל היין, לשבת עם הילדים, לשמוע את סיפורי נשותיהם, ולא יוכלו לצאת מן הבית. אבל הערב הזה יכולים הם לחגוג את בוא המלכה באופן גברי, בחברותא, לצחוק ולשמוע את הסיפורים שבאמת מעניינים אותם: מי הרוויח ומי הפסיד השבוע, סוסו של מי שבק חיים ומי קנה סוס חדש. הם שרו שירי חול אך בייחוד התרוננו כששרה־פרידה הובילה בסדרת שירים לקראת שבת. שבת המלכה ובואי כלה לקראת דודך, ואז נזכרו, בכל אופן היהודים שבין הסוחרים, בעונג שבת הממתין להם עם נשותיהם אחרי שהילדים יירדמו, עת המנוחה והרגשת החופש של מחר תחלחל אל בין המצעים הרכים שלהם.

ואז, ממש בשיאו של לכה דודי לקראת כלה לקראת כלה, פני שבת נקבלה נקבלה, כשגרונה של שרה־פרידה כבר היה משוחרר וכך גם גופה וכך גם נפשה העולצת, ושמלותיה מעל ברכיה, וההמולה הסתירה את קול הפעמון המחובר לדלת, נכנסו לפתע קצין וחייל של צבא הרפובליקה הצ'כוסלובקית ונבלו המילים על שפתי השרים והמתלהבים, התייבשו המנגינות שנטפו מפי השיכורים והעליזים, הקופה נטרקה ונדמה, משה־דויד הזדקף מעט מאחוריה אולם לא זע ולא נע, וגם שרה־פרידה קפאה כאשת לוט על אף שהסתכלה קדימה, הסתכלה ולא התבוננה, בכסילות ולא בתבונה. כמי שממאנת להבין.

סימה הזדקפה מעל שולחן שניקתה וקפאה על עומדה כשכוסות ריקות בידיה. ובלה השקיפה מאחורי ברזי היי"ש, מבין החביות, וכולם ראו את הקצין והחייל שעמדו בפתח לנצח. הדלת הופקרה לרוח עד אשר על דעת עצמה נמלכה ונטרקה אחריהם. טריקה שהדגישה את חומרת המצב.

מבטי כל אורחי הפונדק נתלו בהם. הקצין הבכיר ניגש אל האבא, וכמעט דרך על רגלו.

"אתה משה־דויד גרינצווייג?"

"אני הוא". אמר האיש הגדול שבניו ובנותיו וכל אורחי הפונדק יראו מפניו.

הקצין העביר מבט מהיר אך יסודי בכל המסובים הרבים ואמר:

"בצער רב הנני להודיעך שבנך, יוסל־פישל גרינצווייג, נהרג מאש כוחותינו בתאונת אימונים, לא הרחק מכאן, בפוד־קרפסקי רוס".

שרה־פרידה התמוטטה אל הרצפה, ומתוך גופה, שהיה חם, חופשי ומשוחרר מעכבות היומיום, פרצה זעקה שעברה את כל אוזני בית המרזח, חדרה את קירות חדרי הפונדק, העירה את כל הישנים, הקיצה את נפשם של הילדים הקטנים, קרעה את לבו של משה, ורק אל אוזניו של טויבי שישן בנחת בחיק אשתו בשטרסבורג לא הגיעה. בלה וסימה כרעו מיד ליד אִמן וניסו להשיב את רוחה, מטפחתה הירוקה הוטבלה במי קרח ועטפה את ראשה, סימה שלפה עלים ריחניים מכיס סינרה, והן לא שמו לב לכך שבית המרזח התרוקן ואורחיו התפזרו בדממה, למעט כמה גברים שפנו אל משה והציעו עזרה והוא סימן להם בידיו כי עדיף שילכו ויותירו את המשפחה לבדה. זעקותיה של שרה־פרידה ליוו את ההולכים וצלצלו באוזניהם עוד זמן רב, אולי כל החיים.




הספר "בלחש" ראה אור בידיעות ספרים