האוֹדִיסֵיאָה הוא אחד מהאֶפּוֹסִים המרכזיים ביותר בתרבות יוון העתיקה והעיקריים שבמיתולוגיה היוונית, וכשאנחנו אומרים ׳אֶפּוֹס׳, כוונתנו (בכלליות) היא לשירה עלילתית. העלילה בסיפור מלווה את אודיסאוס, מלך איי אִיתָּקָה, מי שנמנה בין ראשי הגנרלים הדגולים שהובילו את צבאות יוון במלחמת טרויה המפורסמת, במסעו חזרה הביתה מהמלחמה. כמעט עשר שנים לקח לו לחצות את הים והיבשה כדי להגיע לבנו טֵלֶמָכוֹס ולאשתו פֵּנֶלוֹפֵּיאָה, ולחסל את מחזריה הארורים שמאיימים לחטוף ממנו את ממלכתו. בסיפור אנחנו פוגשים לא רק בני תמותה, כי אם גם אלים רבים, מהאולימפוס ועד לשאול, ביניהם זאוס שליט האלים, אתנה אלת החוכמה והצדק, פוסידון אל הימים, הֶרְמֵס שליח האלים וגם קיקלופים ונימפות ועוד רבים נוספים.

חיבור האודיסאה והאיליאדה (בה מתוארת מלחמת טרויה) מיוחס למשורר בשם הוֹמֵרוֹס, עליו מספרים שחי במאה ה־9 לפנה״ס, אם כי כיום רבים סבורים שהוא לא היה אדם אמיתי (או לפחות לא זה שחיבר את כל הכתבים המיוחסים לו). זאת מכיוון ששיריו חוברו זמן רב בטרם טקסטים הועלו על הכתב, והשירה הייתה מבוצעת על ידי משוררים נודדים שסיפרו את עלילות גיבוריהם בין עיר לעיר. על כן, המשורר היה צריך לשנן כמות בלתי נתפשת של שורות – לפחות 10,000! ומכאן שבמשך מאות השנים הרבות במהלכן שירי הומרוס הועברו בעל פה, גרסותיהן עברו שינויים כבירים. 

שירת האפוסים שונה ממה שאנחנו מכירים היום כ־׳שירה׳. היא לא הייתה מחורזת, אבל היא כן הייתה עם משקל (מספר קבוע של אורכי תנועות המילים בכל שורה). רבים הם המתרגמים שטוענים כי הכרחי להעביר בתרגום לעברית גם את המשקל כדי לחוות את שירת הומרוס במלואה, ואני מסכים. אך אני מאמין ששמירת המשקל בעברית באה על חשבון פניני עולם התיאורים המופלא של השירה היוונית, ומן הראוי שהקורא העברי יחווה אותן בלי לחרוק שיניים. על כן, תרגום השיר שיופיע כאן לא יהיה במשקל, אלא יוצג כמעין סיפור עם רוח פיוטית.

שיר זה, הוא השיר הראשון של האודיסיאה מתוך 24 שירים. עליי להודות כאן למורי ללטינית, אברהם ארואטי, שתרגומו לאודיסיאה (הוצאת ׳מאגנס׳, 2012) סייע לי לא אחת בהתלבטויות תרגום סגנוניות, ולהזמין אתכם להמשיך ולקרוא את יתר השירים בתרגומו שם. כמו כן, אני שמח להודות לד״ר פיה האוסקר מהחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב, ששיר זה תורגם בהדרכתה המלהיבה במהלך אחד הקורסים ביוונית עתיקה, וגם לשירה כסלו, שם עמדה לצדי במהלך הקורס ותרמה קול משמעותי. 

על מילים מודגשות במהלך השיר קיימת הרחבה בסופו. שמות זרים שלא הודגשו אינם דורשים היכרות מוקדמת או לחילופין מופיע הסבר עליהם בטקסט עצמו.

אז שתהיה קריאה נעימה ותחזרו בשלום!

האודיסיאה, שיר ראשון, תרגם מיוונית עתיקה: יואב גלבוע

ספרי לי מוזה על גבר רב המסעות, שלא חדל משיטוטים לאחר שבזז את מצודת טְרוֹיָה המקודשת, על הגבר שנחשף לערים רבות וידע ללבם של אנשים רבים, על הגבר שסבל בלבו מכאובים בלי די כשניסה להציל את נפשו ואת שיבת לוחמיו. ולמרות שבאמת רצה, את לוחמיו לא הצליח להציל. חבורה של ילדים, הם מתו רק בשל חולשתם, זללו עד תום את הבקר של האל הֵלִיוֹס, ועל כך לקח מהם את יום שיבתם. אֵלָה בת זאוס, התחילי בסיפור מהיכן שֶׁנָּאֶה לך, אך ספרי גם לנו. הנה כל יתר הגיבורים ששרדו את המלחמה והים, ונמלטו מאבדון מוחלט, כבר הגיעו לביתם. רק אותו לבדו, החולם על שיבתו ועל אשתו, כלאה העלמה קָלִיפְּסוֹ הנימפה, הדיווה שבאלים, במערותיה המסועפות כי חשקה שיהיה לה לבעל. עונות היה שם עד שהגיע היום בו טוו האלים את גורלו שיחזור הביתה אל אִיתָּקָה. וגם שם, על אף קרבתו לחבריו, לא נמלט מצרות. כל האלים ריחמו עליו מלבד פּוֹסֵידוֹן. הוא זועם ביקש לנקום בְּאוֹדִיסֶּאוּס השווה לאלים בטרם ישוב אל אדמתו. הוא הלך לבקר אצל האתיופים, והאתיופים מחולקים לשניים ומתגוררים בקצוות נפרדים ומרוחקים מכל אדם – הראשונים בצד של הִיפֶּרִיוֹן הזורח והאחרים בצד של הִיפֶּרִיוֹן השוקע – לשניהם הלך כדי לקבל את מנחתם, פרים ואיילים. ישב שם והתענג בסעודה, בעוד יתר האלים התגודדו בהיכלי זאוס האולימפי. 

מתוכם פתח בדיבור אבי האלים ובני האדם כשבלבו זיכרון אַיגִיסְתּוֹס האצילי, אותו הרג בן אַגַמֶמְנוֹן, אוֹרֶסְטֵס המפורסם. וכשזיכרון זה מהדהד בו דיבר אל בני האלמוות: ״אבוי! איך זה שאפילו עכשיו בני התמותה מאשימים את האלים? הם טוענים שהצרות מגיעות מאתנו, אבל כל סבל מעבר לגזירת גורלם, הוא רק בגלל החטאים שהם עושים בעצמם! הנה לדוגמה אַיגִיסְתּוֹס, שלא כפי שיועד לו, לקח לעצמו לאישה את אשת בן אַטְרֶאוּס הנשואה, ועוד הוסיף להרוג אותו בשובו הביתה. כל זאת, למרות שידע שהעונש לכך הוא מוות קשה. הרי עוד קודם אמרנו לו, כששלחנו אליו את הֶרְמֵס המשקיף בדריכות, שלא יהרוג אותו ושלא יחמוד את אשתו כי נקמה תבוא מאוֹרֶסְטֵס על רצח בן אַטְרֶאוּס כשיגיע לבגרותו ויתגעגע לאדמתו. ככה הֶרְמֵס אמר לו, ועל אף רצונו הטוב, לא שכנע את לבו. והנה, הוא שילם על הכול יחד״.

סיים את דבריו והשיבה לו האלה אַתֵּנֵה אפורת העין: ״אבינו בן קְרוֹנוֹס, הגבוה שבשליטים, אין ספק שהאיש הזה קיבל את המוות הראוי לו, והלוואי שימות גם כל אדם אחר שיבצע מעשים כאלה. אבל לבי פוקע על אודיסאוס הלוחמני, מוכה הגורל, שכבר זמן רב סובל במכאובים הרחק מחבריו באי מוקף מים, הנמצא בלב ים, אי מיוער, שם אלה גרה בארמון – בתו של אַטְלַס הממולח שמכיר את מעמקי הים כולו ומחזיק בעצמו את העמודים הגבוהים ששומרים את השמיים והארץ נפרדים. הבת שלו כולאת את האומלל המתאבל, היא מכשפת אותו בלי הפסקה במילים רגישות ובלשון חלקלקה כדי שישכח את אִיתָּקָה. ואודיסאוס, הוא משתוקק למות ולו רק מכיוון שהוא זוכר את העשן המיתמר של מולדתו. אפילו עכשיו שום דבר לא מזיז את לבך, אל אולימפי? האם אודיסאוס לא מצא חן בעיניך כשזבח קורבנות אצל ספינות האַרְגֵּאִים בטרויה הרחבה? למה אתה כל כך שונא אותו, זאוס?״.

השיב לה זאוס מכנס העננים ואמר: ״ילדתי, אילו מין מילים נפלטות מגדרות שינייך! איך אני יכול לשכוח את אודיסאוס השמימי, הוא שבשכלו מעל כל בני התמותה והוא זה שזבח קורבנות ראויים עבור האלים בני האלמוות האוחזים בשמיים הרחבים? הרי פוסידון נושא האדמה, הוא זה שזועם עליו בעקשנות כי הוא עיוור את העין של פּוֹלִיפֵמוֹס הקיקלופ השווה לאלים שכוחו הוא הרב ביותר בכל הקיקלופים. הוא נולד לנימפה תּוֹאוֹסָה, בתו של פוֹרְקִיס שליט הים השומם, לאחר ששכבה עם פוסידון במערותיו המסועפות. אמנם פוסידון מרעיש האדמה לא מחסל את אודיסאוס על כך, אבל הוא בהחלט מאלץ אותו לנדוד הרחק ממולדתו. אבל בואו נהרהר אנו כל הנוכחים על שיבתו, נחשוב כיצד ישוב, ופוסידון יאלץ בסופו של דבר לזנוח את מרירותו, שהרי הוא לא מסוגל לצאת לבדו כנגד רצון כל האלים בני האלמוות״.

אתנה, 470 לפנה''ס (צילום: ארכיון)אתנה, 470 לפנה''ס (צילום: ארכיון)

השיבה לו האלה אתנה אפורת העין: ״אבינו בן קרונוס, הגבוה שבשליטים, אם אכן מקובל בעיני האלים המבורכים שאודיסאוס רב התבונה יחזור לביתו, בואו נזרז את השליח הֶרְמֵס אל האי אוֹגִיגִיָה כדי שבמהרה ידווח לנימפה יפת התלתלים את החלטתנו הנחרצת, שאודיסאוס אמיץ הלב יחל בשיבתו וישוחרר. אני אלך אל איתקה לזרז את בנו כמו שצריך, אתן בלבו אומץ שיזמן את האַכַיִים ארוכי השיער לאסיפה, שם יישא דברים בפני כל המחזרים ששוחטים בלי הפסקה את צאנו הצפוף ואת בקרו עקום הקרניים שפוסע בכבדות. אשלח אותו לספרטה ולפִּילוֹס החולית כדי שיברר על שיבת אביו היקר, אולי שם ישמע משהו, ותהילה גבוהה תידבק בו בקרב בני האדם״. 

כך אמרה והידקה לכפות רגליה את סנדליה היפים, האלוהיים והמוזהבים, ואלה במשב הרוח, נשאו אותה מעל ים ואדמה חסרי קצה. בידה חנית משויפת מנחושת – איתנה, מחודדת, כבדה, גדולה ומוצקה – באמצעותה תגבור בת האדון רב העוצמה על שיירות גברים גיבורים עליהם תזעם. כך נחפזת ירדה מפסגות האולימפוס ונעמדה על אדמת איתקה בפתח הבית, על מפתן חצרו של אודיסאוס. אוחזת את חנית הנחושת בכף ידה, לבשה חזות של אורח – מֶנְטֵס מנהיג הטָפִיִים. שם היא מצאה את המחזרים היהירים, ואלה באותה עת שִׂמחו את לבם במשחק קוביות על מפתן השערים, ישובים על עורות פרים אותם הם הרגו בעצמם. הכרוזים והעוזרים המהירים שירתו אותם – חלקם ערבבו עבורם יין ומים בקערות, חלקם שטפו שולחנות בספוג מלא נקבוביות וערכו, וחלקם חילקו עבורם בשרים רבים. ראשון בהחלט הבחין בה טֵלֶמָכוֹס הדומה לאלים. הוא עמד בקרב המחזרים, מתעצב בלבו ובעיני רוחו רואה את אביו האמיץ – אם אי פעם ישוב, הוא יפזר את המחזרים האלה לרסיסים למרגלות אחוזתו, וייקח בעצמו את כבודו וישלוט בנכסיו. בזמן שישב לצד המחזרים ופנטז על דברים אלה, ראה את אתנה והלך הישר אל השער כי בלבו חשש שהאורח עומד זמן רב בשערים. כשהגיע אליה, אחז את ידה הימנית, לקח את חנית הנחושת, ולאחר שהשמיע קול, פנה אליה במילים מכונפות: ״ברוך הבא אורח, בברכה תתקבל בביתנו. קודם תאכל ארוחה ולאחר מכן תאמר מה אתה צריך״.

כך אמר והראה את הדרך, והיא אתנה, הלכה אחריו. בתוך הבית הנשגב, הוא לקח את החנית ומיקם אותה כנגד עמוד גבוה בתוך מעמד מצוחצח, שם ניצבו יתר החניתות הרבות של אודיסאוס אמיץ הלב. הוא הוביל אותה אל מושב נאה ומעוטר, ולאחר שפרס עליו בד עדין, הושיב אותה ומיקם תחת רגליה שרפרף, ולצדה הניח כיסא מסוגנן עבורו. הם ישבו בנפרד מיתר המחזרים, שמא האורח יוטרד מההמולה וימאס בארוחה אם יבוא בקרב המחזרים השחצנים, וגם כדי שיהיה ביכולתו לחקור את האורח בנוגע לאביו הנעדר. השפחה הביאה ומזגה את המים מכלי יפה ומוזהב מעל קדירת כסף שישטפו ידיהם, וערכה לצדם שולחן לתפארת. אם הבית המכובדת הביאה ושמה את הלחם לצדם והניחה מאכלים רבים, מעניקה בחופשיות ממה שיש. פורס הבשר שילב והניח בשרים מכל טוב במגשים לצדם, פרס בפניהם גביעי זהב ועוזרו ניגש תדיר למזוג בהם יין.

פנימה באו המחזרים היהירים והתיישבו אחד אחרי השני על כורסאות וכיסאות. העוזרים שפכו עבורם מים על הידיים, השפחות ערמו לחם בסלסלות ונערים מלאו עד קצה את קערות ערבוב היין. אלה שלחו ידיהם אל המעדנים הערוכים שהונחו לפניהם, ולאחר שהמחזרים סיפקו את תאוות המשקה והמזון, דברים אחרים משכו את תשומת לבם – שירה ומחול, שהרי אלה הם גולת הסעודה. העוזר הפקיד את הנבל המשובח בידיו של פֵמִיוֹס שבאילוץ נהג לפרוט בקהל המחזרים. בניגונו, החל לשיר בעליזות, בעוד טלמכוס פנה לאתנה אפורת העין תוך קירוב ראש, שמא האחרים ישמעו: ״אורח יקר, ודאי תתאכזב ממני בגלל שאגיד זאת, שדברים אלה, נבל ושירה, בקלות מעסיקים אותם מאחר שהם אוכלים ללא תמורה את מחייתו של גבר אחר, שעצמותיו הלבנות אולי שוכבות על האדמה, מרקיבות בגשם כבד או מתגלגלות בזרמי הים. לו היו רואים אותו שב לאיתקה, כולם אז היו מתפללים להיות קלים יותר ברגליים מאשר עשירים יותר בזהב ובלבוש. אך עתה, הוא אבוד באבדון נורא ולנו אין שום נחמה. אפילו אם מישהו מבין הולכי האדמה יאמר שישוב, יום שיבתו אבד. אבל בוא, אמור לי זאת וספר במדויק – מי אתה מבין הגברים ומהיכן? איפה עירך והוריך? באיזו מין ספינה הגעת? כיצד הביאו אותך מלחים אל איתקה? מי הם טוענים שהם? שהרי אני מניח שלא באת לכאן ברגל. אמור לי זאת באמת כדי שאדע היטב, האם לראשונה אתה מבקר כאן או שמא אתה מכר ובן ברית של אבי? שכן גברים זרים ורבים נהגו לבוא לביתנו כי הוא היה גבר מרובה בקשרים עם בני אדם״.

פנתה אליו אתנה אפורת העין: ״אם כן, אענה לך על כך גלויות. גאה אני להיות מנטס, הבן של אַנְכִיאָלוֹס השקול, ועל כל פנים אני שליט הטָפִיִים אוהבי המשוטים. זה עתה ירדתי כמו שאני מהספינה עם רעיי, לאחר שהפלגתי על גבי ים שצבעו כיין אל עבר גברים ששפתם זרה. הפלגתי אל טֶמֶסֵה בשביל נחושת, ואני נושא מתכת בוהקת. ספינתי עוגנת לצד השדות, הרחק מהעיר בנמל רֵיתְּרוֹן, תחת הר נֵאִיוֹן המיוער. אני מתגאה לומר שאנחנו בברית מארחים מראשית אבות אבותינו. תדע זאת אם אי פעם תשאל את לָאֶרְטֵס הזקן הגיבור. עליו שמעתי שכבר לא מגיע אל העיר, אלא נמצא בשדות, סובל בייסורים כשלצדו שפחה זקנה שמגישה עבורו אוכל ושתייה, כל זמן שתשישות מתפשטת בו פנימה אל האיברים, והוא גורר את עצמו ברחבי גבעות כרמיו מניבי היין. זה עתה הגעתי כי אומרים שהוא, אביך שלך, נמצא בין החיים. אבל כמו שזה נראה, האלים מעכבים אותו מהדרך. עם זאת, אודיסאוס השמימי טרם מת על הארץ, כי אם עודנו חי איפשהו, מופרד על ידי ים רחב באי מוקף מים. אנשים אלימים, פראיים, מחזיקים אותו, ללא ספק אוחזים בו בניגוד לרצונו. ועדיין, אני אתנבא עכשיו עבורך, ולא כי אני נביא כלשהו או כי אני מבין היטב באותות הציפורים, אלא כפי שמראים בני האלמוות בלבי, כך אני סבור שיתממש – לא עוד הרבה זמן הוא יהיה רחוק ממולדתו היקרה, גם לא אם יחזיקו בו שלשלות ברזל. הוא יתכנן את דרכו מאחר שהוא רב תושייה. אבל בוא, אמור לי זאת וספר במדויק, האם אתה בנו של אותו אודיסאוס? כי אתה מאוד דומה לו בפניך ובעיניך. כמה שנהגנו לבלות יחד לפני שהלך לטרויה, לשם הפליגו יתר הארגאיים, אלה הטובים ביותר, בספינותיהם החלולות. מאז אני לא ראיתי אותו וגם הוא לא ראה אותי״.

אודיסאוס וקליפסו, 450 לפנה''ס (צילום: ארכיון)אודיסאוס וקליפסו, 450 לפנה''ס (צילום: ארכיון)

טלמכוס הנבון פנה אליה מגד: ״אכן אורחי, אענה לך על כך גלויות. אמנם אמי אומרת שאני שייך לו, אבל אני לא יודע. הרי אין עדיין מישהו שבעצמו יודע בוודאות מי הוא אביו. כמה שאני מייחל להיות ברגע זה בנו של איזה גבר מבורך, זה שהזקנה פוסעת לעברו כשהוא בין נכסיו. אבל עתה, הוא שהפך למקולל מכל בני התמותה, עליו אומרים שהוא הביא אותי לעולם, אם כבר אתה שואל״.

פנתה אליו אתנה אפורת העין: ״האלים לא יניחו שהשושלת שלך תשכח, הרי פֵּנֶלוֹפֵּיאָה הולידה אותך להיות בעל איכות ייחודית. אבל בוא, אמור לי זאת וספר במדויק, מהו פשר הסעודה וההתקלות הזאת? איזה צורך הן עבורך? האם מדובר במשתה חגיגי או בחתונה? כי מה שאני רואה כאן הוא בהחלט לא מפגש חברי ושיתופי. כמה שהם נראים לי גאוותנים, זוללים יותר מדי ברחבי הבית. גבר חכם כלשהו שיבוא עשוי לזעום בראותו את החרפות המרובות האלה״.

טלמכוס הנבון פנה אליה מנגד: ״הו אורח, אם כבר אתה שואל וחוקר אותי בעניינים אלה, תדע שהבית הזה היה נחשב פעם עשיר ומכובד כל עוד הגבר ההוא היה בקרב העם. אבל עכשיו, האלים רוצים אחרת כי הם מטילים רעות, הם העלימו אותו מעיני כול. והרי אני לא הייתי מתאבל כך על בן תמותה, אם רק היה נופל בקרב רעיו על אדמת הטרויאנים או בזרועות יקיריו אחרי שסיים את המלחמה. במקרה כזה, כל האכיים היו בונים עבורו מצבת זיכרון, ותהילה גדולה הייתה באה אז עבור בנו. אך הנה, הסופות חטפו אותו באפס תהילה. הוא נעלם – לא רואים אותו ולא שומעים אותו, ועבורי השאיר רק מכאובים ובכיות. ואני לא מבכה רק עליו כשאני מתאבל, כי האלים הביאו גם עבורי רעות ודאגות נוספות. הרי יש כל כך הרבה אצילים שמושלים באיים – בדוּלִיכִיוֹן ובסָמֵה ובזַקִינְתּוֹס המיוער, וכל אלה התקבצו אל איתקה הסלעית, וכולם מחזרים אחר אמי ומרוששים את ביתי. והיא, גם לא מסרבת לנישואים המתועבים וגם לא מסוגלת לשים לזה סוף. ואלה אוכלים ומכלים את ביתי, ובמהרה יחרבו גם אותי״.

זועמת דיברה אליו אתנה אפורת העין: ״אוי ואבוי, אין ספק שאתה זקוק לאודיסאוס המרוחק, הוא שבכוחו לשים את ידיו על המחזרים חסרי הבושה. הלוואי שהיה שב ועומד בפתח כניסת הבית, מחזיק את הקסדה ואת המגן ואת שני הכידונים. בדיוק ככה הכרתי אותו לראשונה בביתנו כששתה והתענג. זה היה לאחר שחזר מאֶפִירֵה, מאִילוֹס בן מֶרְמֶרוֹס. גם לשם הפליג אודיסאוס בספינתו המהירה כדי לחפש רעל קוטל־אדם למרוח בו את חצי הנחושת. הוא אמנם לא נתן לו, כי פחד מהאלים הנצחיים, אבל בכל זאת השיג מבוקשו מאבי שאהב אותו מאוד. לו כך היה אודיסאוס פוגש את המחזרים בִּקְרָב, כולם אז היו פוגשים את מותם במהירות ומרור נישואיהם היה קם עליהם. בכל אופן, עניינים אלה נמצאים על ברכי האלים, בין אם ישוב וינקום בהם בהיכליו ובין אם לא, אבל אותך אני מעודד לחשוב כיצד תגרש את המחזרים מהיכליך. עכשיו בוא, הקשב והרהר בדבריי – לאחר שתזמן מחר אל האסיפה את כל הלוחמים האכיים, חשוף בפני כולם את סיפורך, והאלים יהיו לך עדים. דרוש שהמחזרים יתפזרו אל בתיהם, ושאמך, בהנחה שלבה משתוקק להינשא, תלך בחזרה אל בית אביה החזק, והם יכינו משתה נישואים ויסדירו את הנדוניה המרובה והגדולה, כראוי לילדתם האהובה. לך אייעץ בתבונה, אם רק תשמע בקולי – קח לך אחת מהספינות הנהדרות ומלא אותה בעשרים שייטים. הפלג כדי ללמוד על אביך הנעדר מזה זמן רב, אולי מישהו מבני התמותה יגיד לך משהו או שתשמע את קולו של זאוס שפעמים רבות עובר בבני האדם כשמועה. קודם כול, לך אל פִּילוֹס ושאל את נֶסְטוֹר השמימי. משם אל ספרטה, למֶנֶלָאוֹס זהוב השיער, שהרי הוא מי שחזר אחרון מבין האכיים לבושי הנחושת. אם אכן תשמע לשלום אביך ועל שיבתו, אז תסבול אפילו עוד שנה בחיפושים גם אם כבר תהיה תשוש. ואם תשמע שהוא מת ואיננו, בשובך חזרה אל אדמת מולדתך היקרה, ערום עבורו מצבת זיכרון, מעליה תערוך את כיבודי הלוויה בהוד ובהדר, כראוי, ומסור את אמך לגבר. בכל אופן, לאחר שתעשה דברים אלה ותשלימם, חשוב אז בלבך ובנפשך כיצד תחסל את המחזרים בהיכליך, בין אם בתחבולה נסתרת ובין אם בגלוי. אין סיבה שתמשיך לפעול במעללים ילדותיים כי אתה כבר לא בגיל הזה. האם לא שמעת איזו תהילה השיג אוֹרֶסְטֵס השמימי בקרב בני האדם על כך שהרג את אַיגִיסְתּוֹס הערמומי, רוצח אביו, כי הרג את אביו המהולל? ואתה, איש יקר, הרי אני רואה שאתה נאה ונהדר. תהיה מספיק אמיץ כדי שמישהו מהדורות הבאים יספר עליך באופן מיטיב. על כל פנים, אני כבר ארד אל ספינתי המהירה ואל רעיי. יתכן שהם מאוד טרודים לגביי בזמן שהם מחכים. ואתה, דאג לעצמך, ותחשוב על דבריי״. 

טלמכוס הנבון פנה אליה מנגד: ״אורחי, אתה מתחשב ואומר דברים יקרים כמו אב לבנו, ולעולם לא אשכח אותם. אבל בוא, ולמרות שאתה חושק להמשיך במסע, הישאר עוד קצת כדי להישטף ולענג את לבך היקר, ותשוב אל ספינתך שמח בלבך, כשבידך שי יקר־ערך ורב־הדר, שיהיה עבורך כמזכרת ממני כמו שמעניקים מארחים בהתארחות״.

פנתה אליו אתנה אפורת העין: ״אל תעכב אותי עוד בחושקי להמשיך במסע כרגע, ואיזה שי שלבך היקר דוחק להעניק לי, תן לי בדרכי חזרה כדי שאקח אותו לביתי. ובכך שאתה בוחר עבורי שי כה נאה – תמורה שווה תהיה עבורך״. והיא, אתנה אפורת העין, אמרה כך ויצאה. כמו ציפור נעלמה מעלה אל השמיים, ובלבו הותירה עוז וביטחון, ובנוסף לשהיה עוד קודם – העלתה בו את זכר אביו עוד יותר. והוא, שחש זאת בלבו, הרהר בנפשו כי דימה אותה לאל. 

לפתע אל המחזרים ניגש איש שווה לאלים, הוא המשורר המפורסם, ששר להם בזמן שישבו קשובים בדממה. שר הוא על שיבת האכיים המרירה מטרויה, השיבה שאתנה גזרה. ומהחדר העליון, בת אִיקָרִיוֹס, פֵּנֶלוֹפֵּיאָה הנבונה, שמה לבה למזמור האלי וירדה במדרגות הבית הגבוהות לא לבדה, כי אם לצדה שתי שפחות מלוות אותה. וזו האלוהית מביניהן, כשהגיעה אל המחזרים, נעמדה לצד עמוד ההיכל הבנוי בחוזקה וכיסתה לחייה בצעיפים נוצצים ושפחה חרוצה מכל צד. אז דומעת פנתה אל המשורר השמימי: ״פֵמִיוֹס, הרי אתה מכיר כל כך הרבה עלילות גברים ואלים, שונות ומגוונות הקוסמות לבני התמותה, כאלה שמשוררים משבחים. אם כך, שיר להם בטובך אחד מאלה והם בדממה ישתו יין. אך בבקשה, חדל מהמזמור המריר הזה שתמיד מחליש בחזי את לבי היקר. הוא מוריד עליי יגון קודר שאין לו סוף, כי לאיש כזה אני כמהה ולעד אזכור את הגבר שתהילתו נודעת למרחק ברחבי הֶלַּאס ובאַרְגּוֹס התיכונה״.

פנלופה וטלמכוס, 430 לפנה''ס (צילום: ארכיון)פנלופה וטלמכוס, 430 לפנה''ס (צילום: ארכיון)

טלמכוס הנבון פנה אליה מנגד: ״אמא שלי, למה את מסרבת שהמשורר דובר האמת הזה יענג אותנו כפי שעולה על רוחו? הרי זאת לא אשמת מישהו מבין המשוררים, אלא זאוס הוא האחראי, הוא מי שנותן לכל הגברים היגעים כרצונו. אין זו סיבה לזעום עליו שישיר על הגורל המר של הדַנָאִים, שהרי את המזמור הזה, שמרחף כאן טרי באוזניהם, אנשים רבים שיבחו. אז שלבך ונפשך יחזיקו מעמד בהקשבה, כי אודיסאוס לא איבד לבדו בטרויה את יום השיבה, גם רבים אחרים נפלו. אז כשתחזרי עכשיו לחדרך, דאגי לעיסוקים שלך, לתפירה ולאריגה, וצווי גם על שפחותייך לגשת לעיסוקיהן. נאום הוא דאגה לכל גבר, ובמיוחד עבורי, כי שלי היא השליטה בבית״.

המומה פסעה בחזרה לחדרה כי את דברי בנה הנבון לקחה ללבה. טיפסה מעלה עם השפחות ובכתה על אודיסאוס, בעלה היקר, עד שאתנה אפורת העין הטילה על עפעפיה שינה מרגיעה. המחזרים הרעישו בהיכל החשוך, וכל אלה התפללו לשכב לצדה במיטה. נכנס ביניהם טלמכוס הנבון ואמר: ״מחזרי אמי, למרות שבידיכם חוצפה מבישה, בואו נתענג עכשיו ונסעד, ושלא תהיה המולה, כי יפה היא ההאזנה למשורר שכזה, שבדיבורו דומה לאלים. אך עם עלות הבוקר, נלך לשבת באסיפה כדי שאגיד בפניכם את דבריי בישירות, שתצאו מהיכליי! לכו תחפשו משתאות אחרים ותזללו את מה ששלכם. ואם נראה לכם שלכלות בלא תמורה את מחייתו של גבר אחר זה יותר הולם ויותר טוב, אז אכלו בתאוותנות! אני אזעק לאלים הנצחיים, ואולי זאוס ייתן לכם את הדין ותמותו בתוך הבית בלי שתהיו שווים תמורה בעצמכם״. כך דיבר, ואלה כולם נשכו את שפתם והתפלאו על טלמכוס שדיבר בעוז.

פנה אליו אַנְטִינוֹאוֹס בנו של אֶוּפֵּיתֵּס: ״ודאי טלמכוס, בהחלט האלים בעצמם לימדו אותך להיות רברבן ולדבר בחוצפה. הלוואי שבן קרונוס לא ייתן עבורך את זכות אבותיך בירושה ולא יעשה אותך למלך באיתקה עטופת המים״.

טלמכוס הנבון פנה אליו מנגד: ״אַנְטִינוֹאוֹס, גם אם תכעס עליי כשאני אומר את הדברים האלה, אני עדיין ארצה לקבל זאת אם זאוס יחליט לתת. האם אתה אומר בעצם, שזה הדבר הכי נורא לבני האדם? שהרי למלוך הוא לא דבר רע – במהרה ביתו הופך עשיר והוא עצמו הופך מוערך. ובכל זאת, רבים הם המלכים האחרים מבין האכיים באיתקה עטופת המים, צעירים וגם זקנים, מישהו מהם עשוי לקחת אותה, בהינתן שאודיסאוס השמימי מת – אבל בכל מקרה אני השליט של הבית ושל המשרתים שלנו, אותם אודיסאוס השמימי לקח עבורי כשלל״.

פנה אליו אֶוּרִימָכוֹס בנו של פּוֹלִיבּוֹס: ״טלמכוס, אכן עניינים כמו מי ימלוך על האכיים באיתקה עטופת המים מונחים על ברכי האלים, ומי ייתן שאתה תשמור בעצמך על רכושך ותמשול בביתך. הלוואי שלא יבוא גבר כלשהו שיחטוף בכוח את רכושך בניגוד לרצונך כל עוד איתקה עומדת. אולם אני רוצה שאתה, בטובך הנעלה, תספר על האורח שלך. מהיכן אותו אורח ומאיזה ארץ הוא מספר שהוא בא? היכן משפחתו וארץ מולדתו? האם הייתה לו איזו בשורה בנוגע לאביך או שמא הוא בא לכאן בענייני עסקים? באיזו זריזות הוא נעלם לאחר שהופיע ולא חיכה שנכיר. הרי הוא לא נראה בחזותו כזה רע״.

טלמכוס הנבון פנה אליו מנגד: ״אֶוּרִימָכוֹס, שיבתו של אבי ודאי אבדה, ולבטח שאיני אשתכנע עוד באיזו בשורה שאי פעם עשויה לבוא, ואיני מעסיק את עצמי באיזו נבואה שבה אמי ביקשה להתעסק כשהזמינה לחדרה את הנביא. ואותו האורח, הוא לי בן ברית מאבי שהגיע מטָפוֹס. הוא מתגאה להיות מֶנְטֵס בנו של אַנְכִיאָלוֹס השקול, ועל כל פנים, הוא שליט הטָפִיִים אוהבי המשוטים״. כך דיבר טלמכוס הנבון, ובלבו ידע שזו האלה אתנה. 

המחזרים חזרו להתענג במחול ובשירה נעימה, והמתינו שיבוא הערב. ובעודם עולזים בא על כל אלה ערב אפל. אז פסעו כל אחד לביתו כשכל רצונם הוא לנוח, בעוד טלמכוס שקוע במחשבות פסע אל המקום בו מוצב חדרו, במעלה החצר היפיפייה, בחלקה המביטה לכל עבר, אל עבר מיטתו. עבורו נשאה לפידים בוערים אֶוּרִיקְלֵיאָה הנאמנה לתפקידה, בתו של אוֹפְּס בן פֵיסֵנוֹר. בזמנו קנה אותה לָאֶרְטֵס בכספו כשעוד הייתה נערה בתמורה לעשרים פרים. בהיכלותיו נהג לכבד אותה באופן שווה לאשתו הטובה, ואף פעם לא שכב איתה בחדרי חדרים ונמנע מזעם אשתו. והיא הנושאת עבורו כעת לפידים בוערים, אהבה אותו יותר מכל השפחות וגידלה אותו מאז שהיה קטן. הוא פתח את דלתות חדרו המחושל, התיישב על מיטתו, פשט את רוך כותנתו והפקיד אותה בידי הזקנה טובת העצה. והיא, לאחר שקיפלה אותה, יישרה אותה ותלתה אותה על המתלה לצד מיטתו השקועה, פסעה ויצאה מהחדר. אז גררה את הדלת בידית הכסופה ומשכה את הבריח לנעילה ברצועת עור. שם לאורך כל הלילה, מכוסה בצמר כבשים, הרהר הוא בנפשו על המסע שייעדה לו אתנה.

מקרא:

1.       הֵלִיוֹס – אל השמש המיתולוגיה היוונית. בשירת הומרוס מקבל לעתים גם את השם הפריון (המופיע כך בשורות הבאות בשיר הנוכחי), אם כי במיתולוגיה היוונית המאוחרת, אלה מוצגים כשתי ישויות נפרדות  כשהפריון הוא אחד הטיטנים ואביו של הֵלִיוֹס. לפי המיתוס, הֵלִיוֹס (או הפריון) רוכב בשמיים כל בוקר ומביא את השמש, ובערב רוכב חוזר ולוקח אותה. בשיבתם לאחר מלחמת טרויה, אודיסאוס ולוחמיו עולים על אי מסוים, ואף על פי שהורה עליהם לא לגעת בעדריו הקדושים של הֵלִיוֹס, לוחמיו שוחטים אותם. כעונש, הֵלִיוֹס לוקח מלוחמיו את יום שיבתם הביתה, ולמעשה גוזר עליהם למות בדרכם חזרה. 

2.       קָלִיפְּסוֹ – נימפה במיתולוגיה היוונית. היא בתו של האל אטלס שהיה אחד מאויביו של זאוס במלחמת הטיטנים בה הפסיד. כעונש, קיבל את האחריות לשאת לעד את כובד השמיים, ובתו קליפסו שתמכה בו, נכלאה כעונש על כך באי בודד ושמו אוֹגִיגִיָה. בנוסף, נגזר עליה שבכל אלף שנים יגיע מישהו אל האי והיא חסרת שליטה תתאהב בו, עד שלבסוף יאלץ ללכת מהאי ולהשאירה שם שוב לבדה. בשירת הומרוס, אודיסאוס נשטף אל האי לאחר שספינתו טובעת בים והוא נותר לצוף על פני המים במשך תשעה ימים על גבי קורת עץ. קליפסו מצילה אותו, ופוקדת עליו להישאר לצדה. שם הוא שוהה במשך שבע שנים, עד שהאלים מחליטים לשחרר אותו משם.  

3.       אִיתָּקָה – אחד מהאיים משטחי העולם היווני עליו מלך אודיסאוס.

4.       פּוֹסֵידוֹן – אל הימים, האוקיינוסים, הסוסים ורעידות האדמה. הוא אחד משנים עשר האלים האולימפיים במיתולוגיה היוונית, ואחיהם של זאוס (שליט האלים) והאדס (שליט השאול). אחד מבניו הוא הקיקלופ פּוֹלִיפֵמוֹס, אותו עיוור אודיסאוס במהלך מסעו, ועל כך פוסידון זעם עליו.

5.       אַיגִיסְתּוֹס – תִּיאֶסְטֶס שכב עם בתו פֶּלוֹפֵּיאָה ולהם נולד אַיגִיסְתּוֹס. תִּיאֶסְטֶס עשה זאת כי קיבל נבואה שאם בתו תלד לו ילד, אז אותו הילד ינקום באחיו, אַטְרֶאוּס, על כך שזה הרג את בניו של תִּיאֶסְטֶס והגיש לו אותם למאכל מבלי שידע. פֶּלוֹפֵּיאָה שהתביישה בילדה פרי גילוי העריות, זנחה את התינוק שלבסוף הגיע לידיו של אַטְרֶאוּס, שלא ידע שאותו תינוק הוא אַיגִיסְתּוֹס. אַיגִיסְתּוֹס גדל אצל דוד כאילו היה אביו, עד שתִּיאֶסְטֶס סיפר לו. יחד הם חיסלו את אַטְרֶאוּס והגלו את בניו, אֲגַמֶּמְנוֹן ומנלאוס, לספרטה. מלך ספרטה הפקיד לאחר מותו של המלוכה בידי מנלאוס והשיא אותו לבתו הלנה, ואת בתו השנייה, קְלִיטֶמְנֶסְטְרָה, השיא לאֲגַמֶּמְנוֹן. כנקמה, שני האחים חברו להדחת תִּיאֶסְטֶס ואַיגִיסְתּוֹס מהמלוכה במִיקֶנֵה, ולאחר שעשו זאת, שלטו על מִיקֶנֵה אֲגַמֶּמְנוֹן ורעייתו קליטמנסטרה. כשיצא אֲגַמֶּמְנוֹן לטרויה כדי להשיב את אשת אחיו, הלנה, אשתו בגדה בו עם אַיגִיסְתּוֹס, ובשובו מטרויה אף רצחו אותו.   

6.       אוֹרֶסְטֵס – בנם של אֲגַמֶּמְנוֹן וקְלִיטֶמְנֶסְטְרָה. כנקמה על רצח אביו הוא מחסל את אַיגִיסְתּוֹס ואת אמו קְלִיטֶמְנֶסְטְרָה כשהוא מגיע לבגרותו.

7.       הֶרְמֵס – אחד מהאלים היווניים, משמש כשליח האלים, פטרון הרופאים, הסוחרים, הסופרים הנוודים ומגן הגנבים.

8.       אַתֵּנֵה – אלת החוכמה, המלחמה, האמנות והצדק במיתולוגיה היוונית. 

9.       טֵלֶמָכוֹס – בנם של אודיסאוס ופֵּנֶלוֹפֵּיאָה.

10.   אַרְגֵּאִים/אַכַיִים/דַנָאִים – אחד מהכינויים לתושבי העולם היווני בתקופה זו. לצד כינוי זה מופיעים גם השמות ״האַכַיִים״ וה־״דַנָאִים״, וכולם מתייחסים במובן הספרותי לאותה קבוצת אנשים, אך נובעים מחבלי הארץ השונים שהרכיבו בזמנו את העולם היווני. בימינו, נוכל להתייחס בהנאת הקריאה לכל שמות אלה כ־״יוונים״. 

11.   טָפִיִים – תושבי האי טָפוֹס שהיה ממוקם בים האיוני בין איטליה ויוון של היום. משפחתו של מנטס הייתה בברית התארחות, ״קְסֶנִיָּה״ ביוונית, עם משפחתו של אודיסאוס עוד מימי אבותיהם. ברית זו נחשבת לאחת הבריתות הקדושות ביותר באמונה היוונית העתיקה, ופגיעה בברית זו נחשבה כפגיעה חמורה בזאוס עצמו. אתנה, באחת מהשיטות הנפוצות בקרב האלים במפגשם עם בני האדם, מלבישה על עצמה את דמותו של מנטס.

12.   לָאֶרְטֵס – אבא של אודיסאוס שמלך על איתקה בטרם הועברה על המלוכה אל בנו אודיסאוס.

13.   נֶסְטוֹר – מלך עיר המדינה היוונית פילוס שיצא תחת פיקוד אֲגַמֶּמְנוֹן למלחמת טרויה כדי להשיב את הלנה, אשת אחיו. נסטור הוא איש זקן שעצותיו רבות, אך זכה לשרוד את מלחמת טרויה ולשוב לממלכתו בחיים.

14.   אַנְטִינוֹאוֹס ואֶוּרִימָכוֹס – שניים ממחזרי פֵּנֶלוֹפֵּיאָה.