"בירדמן"

בסרטיו הקודמים של אלחנדרו גונזלס אינייריטו (״21 גרם״, ״בבל״, ביוטיפול״) בלט אלמנט צדקני מהזן הנוצרי, שמערב את ההשגחה העליונה עם גורלם השרירותי, הפטליסטי, של גיבורי אותם סרטים. ובכן, ב״בירדמן״, סרטו העלילתי מספר חמש, סולק למעשה אותו מרכיב דתי שנכח תמידית ברקע הסצינות הטראגיות, שהרכיבו עד כה את פסיפס יצירתו של אינייריטו. אין עוד השגחה עליונה שתזרז את בואה של גאולת הנפש שאליה חותרים גיבוריו. במקומה מציב אינייריטו את הרצון האישי של כל פרט אנושי להשתנות פנימית. מזל גדול, אם כך, שהקולנוען המקסיקני הזה אינו אוחז בדת ישראל, אחרת אפשר היה לומר שב״בירדמן״ הוא עובר מהמחנה הליטאי אל המחנה החסידי בנוסח הבעל שם טוב.
 

תיקון טעות: אין זה מדויק שאין נוכחות של השגחה עליונה בסרט. היא ישנה. אלא שהפעם לא מדובר בישו ובנגזרותיו, כי אם באינפנטיליזם ההוליוודי המוכר של גיבורי-על שנוצרו על ידי אמני קומיקס, ומשימתם היא הצלת רוב העולם ועשוקיו, כאילו הם צבא המלאכים, השרפים והכרובים. ב"בירדמן", למשל, מגלם מייקל קיטון דמות של שחקן מזדקן, שבעברו גילם איש ציפור פלאי בסדרה של סרטי קופה הוליוודיים. עם צבירת עול השנים והתרפטות הגוף, מבין קיטון (שהרי הוא עצמו עשה בעבר פעמיים את ״באטמן״) כי לצורכי הגאולה הפרטית שלו עליו להמיר את הסופר- הירו במעשה בריאה עצמי. כלומר, באקט של עשייה אמנותית. מי שמפריע לו בדרך החדשה הזאת הוא הדמות הקולנועית הקודמת שלו, גיבור־העל - אדם בדמות ציפור ענק - שמתעקש להוסיף ולהטיל ממרום את מרותו האלוהית על השחקן.
ובכן, במקום נצרות, מציע אינייריטו את האלטרנטיבה של הבריאה האמנותית. מסתבר שכל במאי המחשיב את עצמו, מגיע ל״שמונה וחצי״ הפרטי שלו בקצב המתאים לו. פדריקו פליני, מכונן הז׳אנר, חיכה שמונה סרטים עד שצלל לעומק לבטיו של יוצר המתקשה לברוא עולם פנימי משלו. וודי אלן (״אבק כוכבים״) עשה זאת בסרטו העשירי, ואילו וים ונדרס (״מצב הדברים״) המתין לסרטו התשיעי. בוב פוסי (״כל הג'אז הזה״) הזדרז להתמודד עם הצרה הנפשית הזאת בסרטו הרביעי. ויש גם חריגים: צ'רלי קאופמן, למשל, שתמיד אצה לו הדרך, עשה זאת מיד בסרט הביכורים שלו, ״סינקדוכה, ניו יורק״. כעת, כמה מצער, הגיע תורו של אינייריטו.
 
האקדח שמכוון אל עצמו גואידו אנסלמי, גיבור ״שמונה וחצי״ של פליני (מ-1963), הוא אותו אקדח שישמש גם את מייקל קיטון לקראת סיום ״בירדמן״. מסתבר שהעיקרון המנחה את סרטי הבריאה האמנותית אינו מתעדכן עם השנים, וזו למעשה הצרה הבולטת בסרטו של אינייריטו; טחינה ועיכול מחודש של חומרים צפויים, מבלי לצרף אליהם זווית ראייה חדשה.
 
ושוב תיקון טעות: יש שתי זוויות ראייה חדשות ב״בירדמן״, אלא שהן אינן קשורות לאמירה ולתוכן של הסרט, כי אם לאריזה הצורנית שלו. אלמנט הצילום (עמנואל לובצקי הוותיק הוא הצלם) שמשתלט על ״בירדמן״, מנסה לכונן חזות של סרט נטול נשימה, שכאילו צולם בהבלחה ויזואלית אחת. זהו מאמץ ראוי לציון - מצלמה מתרוצצת בזווית גבוהה מדי, נמוכה מדי ותזזיתית מדי - שמקבל תמיכה מפתיעה מהליווי המוזיקלי, שאנטוניו סנצ'ז, בעבודה ראשונה לקולנוע, הכין עבור ״בירדמן״. העיקרון שהוליך את סנצ'ז הוא יצירת דיאלוג בלתי פוסק בין הפסקול לבין התמונה המתוזזת. סנצ'ז נוכח ב״בירדמן״ רק בהלמות כלי ההקשה, שמתכתבים עם הנראה על הבד בסוג של צרימה מכוונת, כאילו מדובר פה במופע של ג'אז אוונגרדי, ולא בסרט בידור הוליוודי.

מה שמפריע ל״בירדמן״ להתרומם הוא התסריט שמתעקש לספר סיפור, במקום להישאר בתחום האפור של המבע בנוסח האקספרסיוניסטי המופשט. במקום שברי רעיונות, שישלימו את שברי אישיותו של הגיבור המרכזי, מתעקש אינייריטו לחבר עלילה קוהרנטית שתאחד כביכול בין הבתרים. בנקודה זאת מתמצית תמיד חולשתו של הקולנוען המקסיקני.

העובדה שהעלילה ב״בירדמן״ מתמקדת בשבוע החזרות האחרון לקראת העלאת הצגה חדשה, המבוססת על סיפור קצר מאת ריימונד קארבר, אין בה כדי להוסיף דבר. חוץ, כמובן, מפליטה של רצפי דיאלוגים כאילו שנונים, שהרי אנחנו תקועים בעולם התיאטרון. למראה היומרה בהתמודדות עם מורשת קארבר, מתגנב החשד שכל רצונו של אינייריטו היה להצדיע לרוברט אלטמן הנערץ עליו, שכבר ניסה את התרגיל הקריאטיבי הזה בסרטו ״תמונות קצרות״.

2.5 כוכבים