״ייפי קא־יי, מאדרפאקר״ (ג׳ון מקליין, שוטר, "מת לחיות")

סילבסטר סטאלון היה רציני מדי. וארנולד שוורצנגר היה פשוט בוק. ז׳אן קלוד ואן דאם היה נמוך מדי. וסטיבן סיגל נתקע בצוללת עם הקטע של הסכינים. אני העדפתי, תמד העדפתי, את ברוס ויליס. החיוך הקטן שלו, העיניים הבורקות, הראש הגלוח למשעי, ובעיקר המכות שהוא חטף בכל סרט, מדי חמש דקות בערך, הזכירו לי שהוא כמונו. בן אנוש. אחד שאפשר לשתות איתו בירה בבר ולהתחיל עם בחורות. החבר הכי טוב.

בקיץ של 88' הוא קפץ ללוס אנג׳לס, לנקטומי פלזה, לסגור עניינים עם פרודתו. בצירוף מקרים מדהים, קבוצת טרוריסטים גרמנים השתלטה על המגדל וביקשה כופר של מאות מיליוני דולרים. היא גם לקחה את הפרודה כבת ערובה. ויליס אמר לעצמו עד כאן, ונאלץ לטפל בהם כמו שהוא יודע. עם הידיים, בכדורים חיים, הוא חיסל אותם בזה אחר זה, רק כדי שאשתו תבין עם מי יש לה עסק ותחזור אל בין זרועותיו.

״מת לחיות״ היה הסרט שבזכותו נעשה ברוס ויליס סופרסטאר בינלאומי. השנינות עם הפציעות, המכות עם הכאבים, היריות עם היבבות, כל אלה הפכו אותו לגיבור הפרטי שלי ולחלק בלתי נפרד מסרטי הבנים, כלומר סרטי האקשן, שתמיד השכיחו ממני את תלאות היומיום ואת חוסר האונים הכללי. השוטר ג׳ון מקליין, גיבור ״מת לחיות״ (עד היום הופקו חמישה סרטים בסדרה), היה התשובה לכל הרוע, כי כמו שאתם יודעים, מה שאי אפשר לפתור בדיבורים אפשר במכות, ואם אי אפשר במכות אז אפשר בכדורים.תוך כדי זינוק באוויר. גלגול על הרצפה. בעמידה שפופה. או סתם בגובה העיניים ישר לתוך הגוף. בלי חוכמות. ואל תדברו איתי על שלום. עכשיו זמן לסגור חשבון. גם אם מדובר במלחמה ההיא בעיראק, שוויליס, נחשו מה, תמך בה.

והיום ויליס בן 60. הוא כבר מאס, לדבריו, בסרטי אלימות, אבל אל תתפלאו אם הוא בכל זאת ייקלע בקרוב לעוד אחד מהם. אחרי עשרות שנים בקולנוע ובטלוויזיה, הוא מגיע, עוד מעט, לתיאטרון, כלומר, לברודוויי. בעיבוד הבימתי לסרט האימה השנון ״מיזרי״ יגלם את פול שלדון, סופר שנפצע בתאונת דרכים ומוצא את עצמו נתון לחסדיה של אישה פסיכוטית. רק שאם זה היה תלוי בג׳ון מקליין, הוא כבר מזמן הוא מחסל אותה וחוסך לעצמו את כל הסבל הזה.

מאס בסרטי אלימות. וויליס (משמאל) ב"מת לחיות ביום טוב". צילום: באדיבות yes

נער מגמגם 

״אחרי שראית כדור אש גדול פעם אחת, זה כבר לא כל כך מרגש״ (ברוס ויליס)

ברוס ויליס נולד במרץ 1955, בעשור ההוא של המלחמה הקרה, בבסיס צבאי במערב גרמניה. אבל כבר בגיל שנתיים, אחרי שאביו פשט מדים ומצא את פרנסתו כמסגר, נחת בעיירה פנס גרוב שבניו ג׳רזי, מהצד הלא נכון של ניו יורק. מוזר לגלות, או שאולי לא כל כך, שכמו לא מעט כוכבים הוליוודיים, ובהם ג׳וליה רוברטס או יו גרנט, ויליס הנער סבל מגמגום. הבמה ריפאה אותו. הוא צבר ביטחון כששיחק בתיכון שבו למד, והגמגום נעלם. מעניין לציין שתפקידו הראשון והמשמעותי בטלוויזיה, בסדרה המשעשעת ״בלשים בלילה״, מול סיביל שפרד הנהדרת, התבסס בעיקר על דיבור זריז, חד, שנון, פינג־פונג מילולי, מיני, בין גבר ואישה.

אבל לפני שמדברים על ״בלשים בלילה״, חייבים לומר משהו על השיער של ויליס. אז, ב־1985, כשהיה בן 30 בדיוק, עוד הייתה שם בלורית שמתכווצת לאטה. למרבה המזל, היא נגוזה והתמוססה לה, עד שהוא ויתר עליה כליל. תודו שהיום, בקרחת מבהיקה, נוצצת ושמורה היטב, הוא נראה טוב מתמיד. וגברי להפליא.

אבל למאדי הייז זה לא שינה במיוחד. היא אהבה אותו, את דיוויד אדיסון, שותפה למשרד החקירות ״בלו מון״, כפי שהוא. רק שהשניים לא הצליחו לממש את משיכתם העזה וחיפו על כך בהומור בריא, בעקיצות הדדיות, במבטים מלאי משמעות, וכמובן במריבות סוערות. מה שעתיד לקרות אכן קרה, זה כמובן הרג את הסדרה, שנפחה את נשמתה אחרי חמש עונות, בסוף שנות ה־80, ואפשרה לוויליס לפתח קריירה קולנועית מרשימה, שלא לומר מסחררת.


וויליס ב"בלשים בלילה" עפ סיביל שפרד. צילום מסך

אב לחמש בנות

"אני מחליף חיתולים כמו אלוף"

"מת לחיות 2", על הפיצוצים האימתניים, היריות המכוונות היטב, והרגע שבו ג׳ון מקליין, שחטף לא מעט מכות בדרך, התעופף לשחקים בתוך כיסא מפלט, היה אחד המענגים. כמה זה רחוק מהסרט הרגיש שבו צפה כילד, "במבי". או מהספר שאהב לקרוא, "שר הטבעות".

במקביל לקריירה הקולנועית, פיתח ויליס מערכת יחסים עם השחקנית דמי מור; השניים נישאו והביאו לעולם שלוש בנות, ונשארו יחד 13 שנה. לפני שמור הכירה את אשטון קוצ׳ר הצעיר ממנה בכמה וכמה שנים (וגם להיפרד ממנו). ויליס עצמו, אין מה לדאוג, לא נותר לבד והיה לאב לעוד שתי בנות בפעם הרביעית והחמישית, הפעם מהדוגמנית אמה המינג, שעמה הוא חולק את חייו בשנים האחרונות. הוא גם הספיק בדרך להקליט אלבום ולקחת את קריירת המוזיקה שלו ממש ברצינות.

וויליס עם אשתו שלעבר דמי מור. צילום: רויטרס

בקולנוע בין היתר דיבב ב״תראו מי שמדבר״ המצחיק, ב״מדורת ההבלים״ המתוחכם מדי, ב״צבע הלילה״ עם סצינות העירום הנועזות, בתפקיד קטן אך הדוק ב״ספרות זולה״ האיקוני של טרנטינו, בשעשוע האינטלקטואלי המטלטל ״12 קופים״ לצד בראד פיט ובסרט המדע הבדיוני המרהיב ״האלמנט החמישי״ (כן, גם שם הוא מציל את העולם וזוכה בנערה). הוא הפתיע בתפקיד רגיש ועמוק בסרט המסתורין ״החוש השישי״, ושבה את הלב, וגם שבר את הקופות, ב״ארמגדון״ הלאומי, האמריקאי, מלא הפאתוס. ההומור העצמי משך אותו חזרה לטלוויזיה, בתור פול בסדרה ״חברים״, אביה המעצבן של אליזבת סטיבנס, עוד אחת מהנשים העגומות של רוס, וכדי לסבך את העניינים, המסובכים בלאו הכי, הספיק להכניס למיטתו את רייצ'ל, האקסית המיתולוגית של רוס.

בגילו, ייאמר לזכותו, הוא נראה טוב. שמור היטב. חד. אירוני. עושה מדיטציה בקביעות. ומביט על החיים בבהירות. אחרי כל האלכוהול, הוא כבר יודע היטב מי הוא ומה הוא שווה. מה חולשותיו והיכן יתרונותיו. הוא עושה כסף. הרבה כסף. למשל, משני סרטי ״רד״, שם הוא סוכן גמלאי, ומסרטי ״בלתי נשכחים״, שבהם הוא מרצין את עצמו לדעת עם כוכבי הפעולה מהאייטיז; גם הם הזדקנו יפה, אבל אין להם הצ׳ארם והכריזמה שלו יש.