היום, כשבתי הקולנוע החדישים חבויים בקניונים ממוזגים ואינם מהווים חלק מהמרקם התרבותי והסביבתי, התערוכה ״אלנבי ומוגרבי - היו זמנים בקולנוע", שאצר אותה גיא רז, שופכת אלומת אור על תקופה שבה היה קולנוע ״מוגרבי״ נקודת ציון בתל אביב של פעם. על מדרגותיו קבעו זוגות להיפגש והצטלמו לפני החופה, מהן נשא בגין את נאום השילומים ההיסטורי שלו, וכיכר ב׳ בנובמבר שלמרגלות הקולנוע נתנה לאפרים קישון את ההשראה לסרטו ״תעלת בלאומילך״.
קולנוע ״מוגרבי״, שהוקם ב־1930 על ידי הסוחר יעקב מוגרבי, יליד דמשק, כבית אופרה מפואר בסגנון הארט-דקו, הושכר כעבור שנה ליזם ירוחם ורדימון. זה הקים בסמוך כעבור זמן מה בסגנון הבאוהאוס את בית הקולנוע "רימון", שעד מהרה מהרה הפך ל"אלנבי". ביוזמתו הוצבו בחזיתות בתי הקולנוע הללו תפאורות מדיקט עם ציורים של גיבורי הסרטים, ואלה הפכו חלק בלתי נפרד מהנוף. את כל זאת תיעד הצלם אפרים ארדה בהזמנת ורדימון, ועל בסיס צילומיו, שנשמרו אצל בנו, ראודור ורדימון, מוצגת התערוכה. הבן מקווה שהקהל יתוודע דרכה לפועלו של אביו.

התערוכה נפתחת היום, למשך שלושה חודשים, במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, והיא לוקחת את הקהל למין מסע נוסטלגי באמצעות כרזות סרטים שהוצגו בחזיתות בתי הקולנוע הללו מ־1931 עד 1959. קטעים מ״זאת היא הארץ״, הסרט שיצר ברוך אגדתי ב־1935, מקדמים את פני באיה. נכנסים פנימה. "הבט על מדרגות ׳מוגרבי׳", מציע רז. "העלייה עליהן הייתה כמו באיזשהו בית מקדש, והסרטים הראשונים היו רוסיים פטריוטיים, ומהם עוברים לסרטים מתקופת מלחמת העולם השנייה. הדמויות מהסרטים כמו רוכנות על העוברים והשבים בצילומים שנראים מבוימים בחלקם".
באחד הצילומים, ליד לורנס אוליביה בסרט ״המלט״, נראית בובת שלג עם יוצריה בחזית ״מוגרבי״. זה אמיתי, מזכרת מהשלג הגדול של 1950. התערוכה מנציחה אווירה. לא הכל קולנוע. הנה פריץ זאב גרסטמן, מוכר הנקניקיות היקה, זמר אופרה בעברו, שהיה מוכר אותן ליד ״מוגרבי״ ואגב כך קורא ספרים בשם הקולטורה. והנה שקי החול שהונחו בכניסה לקולנוע בתקופת מלחמת העולם השנייה.

בית הקולנוע בימי הזוהר. צילום: אפרים ארדה
 
הסרט האימתני ״פרנקנשטיין״ עם כוכבו, בוריס קרלוף. ולא הרחק - שירלי טמפל הבלתי נשכחת, גם הדי למאר בסרט ״האישה היפה בעולם״ ולידה אליזבת ברגנר. בטי דייוויס בסרט ״הנערה״. ״בכפות העיתונות הצהובה״, כך נקרא אחד הסרטים. ופריץ לאנג בסרט ״הרוצח הפסיכופטי״.
הצייר אברהם אורן, מי שנהיה מזכיר בתי הקולנוע ״אלנבי״ ו״מוגרבי״, כיום בן 92, מסביר כיצד היה משתתף באטליה של שמואל אשכנזי, מאחורי ״מוגרבי״, ביצירת התפאורות שהחליפו את הכרזות. ״לכל סרט היינו עושים דקורציות מדיקטים״, מספר אורן. ״זה היה מתחלף כל שבוע-עשרה ימים״.
ועל עטלף שמעתם? כך כינה את עצמו מבקר סרטים שביקורותיו מתנוססות על אחד הקירות בתערוכה, תוך הפניית תשומת הלב ל״אהבת העם לארץ מולדתו״, בביקורת על הסרט ״זאת היא הארץ״. מקיר אחר עולה תרעומת - מדוע לא הוקרן ״היומן הקולני״ של נתן אקסלרוד, כשירוחם ורדימון נושא נאום חוצב להבות על חשיבותו, וברכה צפירה מזמרת מתוכו את ״לעבודה ולמלאכה״. אפילו מאיר דיזנגוף כאן, ראש העיר הראשון של תל אביב, נושא דברים נלהבים לגבי ״גשר חי בין היישוב לבין התפוצות״.
ואיך אפשר להראות את ״מוגרבי״ בלי העדלאידע שעברה לידו, או בלי הקהל שיצא לרקוד בהמוניו בליל כ״ט בנובמבר. כאן מצעד יום העצמאות וגם מנחם בגין נראה נואם מול קהל המונים את נאום הקטרוג שלו נגד השילומים בכיכר מוגרבי, רגע לפני שאלנבי יורד אל הים. וגם אקורד הסיום הדרמטי החסר, עם ״מוגרבי״ העולה באש בשריפה של 1986. וצילום אחרון של מה שנשאר מהקולנוע שרצה להיות אופרה, שבקומת המרתף שלו הציגו התיאטראות של שנות ה-40 - מגרש חניה אפרורי ונטול חן. ממה שהיה פעם נשארו רק הזיכרונות.