בלוף, על פי המילון העברי המרוכז של אברהם אבן שושן, הוא "אחיזת עיניים, הטעייה, מעשה תעתועים". משמעות המלה חלול, על פי אותו המילון, היא "נבוב, ריק בתוכו", ואילו על המושג ריקנות מעיד אבן שושן כי בהשאלה הוא משמש כביטוי ל"חוסר כל תוכן, העדר עניין, אפס, הבל".
 
בלוף, חלול, ריקני. כזה הוא הסרט "צילי", סרטו העלילתי ה-22 של עמוס גיתאי, שנוצר (לפחות על פי הנטען בכותרות הפתיחה) בהשראת ספר מאת אהרון אפלפלד. אין זו הפעם הראשונה שהגדרות קיצוניות שכאלה יש בהן כדי להעיד על מה שמציעה יצירה פילמאית של גיתאי. נהפוך הוא. מרבית סרטיו של הבמאי הזה יכולים להתהדר בתארים דומים. שהרי סרטי גיתאי מקרינים מתוכם, בדרך כלל, תחושה של מעשה שרלטני. והשרלטן, על פי המילון הלועזי-עברי המורחב של דן וקפאי פינס, הוא "יומרן, המתיימר שלא בצדק להופיע כאמן או כאיש מדע".
 

גיתאי, שתעלומת הצלחתו במערב אירופה היא עדיין בבחינת מסתורין מוחלט, מוסיף להתעקש גם ב"צילי", ממש כמו ב"עיבודיו" הקודמים לספרי יעקב שבתאי ("זכרון דברים") או יהושע קנז ("עלילה"), על מיצוי האווירה המתוארת בספרים, ולאו דווקא על העתקת הסיפור שלהם אל הבד. אין כל רע בגישה זו, אילו לגיתאי היה מה לומר, או לפחות הידע איך לא לומר כלום באמצעים ויזואליים מפתים.
 
"צילי" למשל, נראה כמו מוצר פרימיטיבי שהיה נפסל בימי הבראשית של הסרט האילם, בשל חוסר כיוון, גיוון, מטרה וגם בגלל השעמום המוחלט שבו. אשה צעירה מוצאת מקלט ביער (מדובר בחורף באוקראינה, אבל היער המצטלם בסרט נראה כמו חורשה דלילה בנוף חמים למדי). ברקע נשמעים קולות מלחמה, אך לא ברור מי נגד מי. האשה השתקנית (שרה אדלר) עוסקת בליקוט אצטרובלים וזרדים, והסצנה על הבד, ששום דבר לא קורה בה, מתנהלת כך במשך 16 דקות מלאות. למה? ככה.
 
בתום הזמן הזה מתגלגל אל תוך הסצנה גם גבר צעיר (אדם צ'קמן), דווקא פטפטן בלתי נלאה, שמשתדל לדובב את הצעירה, ועושה זאת ביידיש. בדקה ה-23 של הסרט היא נעתרת לבלבולי המוח שלו, ופותחת לראשונה את פיה, משיבה לו באותה השפה. הוא פליט, שריד מטבח שנערך בעיירה יהודית, וככל הנראה שכך גם היא, למרות שהסרט לא מתעכב על כך יותר מדי. השניים מוצאים עצמם מקננים בתוך גומחה חפורה באדמה, הנראית כמו קן ציפורים ענקי העשוי זרדים. האם הם בבחינת מטאפורה לציפורים חסרות הגנה? האם הם יוכלו לפרוש כנף ולהתעופף מאזור הסכנה? לא ברור. שאלות גדולות, ותשובות אין.
 
ואז הצעיר אונס את הצעירה, והנה מתחלפת לה הצעירה הזו בצעירה אחרת (משי אולינסקי), ואילו הצעיר נעלם באופן מוחלט מהסרט. מובן שאין זה נורא לבצע מהלך פואטי שכזה על הבד, אילו הייתה לכך הצדקה, ואילו הסרט היה מציע סיבה כלשהי להחלפה הפתאומית בין הנשים. ואז נגמרת המלחמה, וכמו מתוך האפר צומחים המוני אודים מוצלים מאש, המלווים בכנר יהודי (אלכסיי קוצ'טקוב), בסצנה שנראית כאילו הועתקה במלואה בסרט קודם של גיתאי, "קדמה" (2002). 
 
או אז מתחלף פסקול הסרט מקולות מלחמה לקולה של ליא קניג, המקריינת ברקע, ודווקא בתרגום ליידיש, פרק מתוך ספרו של אפלפלד "הכותונת והפסים", שנכתב במקורו בעברית. אחיזת העיניים הזו מסתיימת בקטע אחר, שדומה כי נלקח מתוך סרט תעודה בן 70-80 שנה, המנציח את יהדות אירופה שהושמדה. למה? גם כאן התשובה היא ככה.
 
"צילי" מורכב, אם כך, מכמה שוטים ארוכים ביותר, נטולי דמיון חזותי, וגם ממחול קצר (?) המלווה את כותרות הפתיחה של הסרט. אילו מדובר היה ביצירה בעלת משמעות, ניתן היה לעצור בנקודה זו ולקבוע באופן מלומד כי יותר משהוא סרט, "צילי" הוא וידיאו-ארט. אבל למה לומר דבר שכזה, ובתוך כך לשקר לקוראים במצח נחושה? אמנם מילון אבן שושן אינו נדרש כלל למונח "חארטה", אבל מילון עולמי לעברית מדוברת מאת דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה יודע להגדיר זאת כ"שטות, שטויות, דבר הבל".