"כמה משפיל מה שאנחנו עוברים", זועק השחקן הוותיק אלברט כהן. "היום שבו החלטתי להיות שחקן, הוא היום המקולל בחיי. אני מרגיש כמו מקבץ נדבות ברחובות. שחקן זה המקצוע הכי מבזה. ממש קטסטרופה. אני לא יכול להאמין שאני כזה. אף אחד לא הציע לי שום דבר. אין לי כלום. ההצגה שלי נגמרה".

הכצעקתה? אני שואל את כהן, המככב ב"איש קטן של צ'כוב", סרט תיעודי, 28 דקות, של עמיר כהן (אין קרבת משפחה), שיוקרן היום במסגרת תחרות סרטי הסטודנטים בדוקאביב 2015, הפסטיבל השנתי לסרטים תיעודיים, שייפתח היום בתל אביב.

"אז זה לא בדיוק ככה", אומר ברטו (שם החיבה של אלברט), אחד שלא תמיד אפשר לדעת אצלו מתי הוא מדבר ברצינות ומתי הוא משחק. "ברגע המסוים שאתה מצביע עליו, המצלמה תפסה אותי בעצבים גבוהים אחרי ניסיון לא מוצלח לשווק את ההצגה החדשה שלנו, 'האנשים הקטנים של צ'כוב'', לאחד הקיבוצים. מאז צילומי הסרט הופענו בהרבה קיבוצים ובמקומות אחרים ברחבי הארץ. באשר לי, לא צריך לדאוג. אני ממשיך להתרוצץ בין שש הצגות. כרגיל".

אתה משווק הצגות? 
"כן, ככה זה כשאנחנו הבעלבתים של עצמנו'", הוא אומר על עצמו ועל שני חבריו הצעירים להצגה, השחקנים עירית גדרון ותומר אופנר. "בהתחלה כמעט נשברנו. לא ידענו מה בדיוק לעשות. אדמיניסטרציה זאת לא בדיוק העבודה שלנו. אנחנו שחקנים שעושים תיאטרון. אבל היום לא צריך שום תיאטרון. יש שיווק. אם יש לך משווק טוב, אתה יכול למכור כל זבל".


ולא הצלחתם לגייס משווק כזה?
"יש לך כזה? אנחנו לא הצלחנו למצוא. ניסינו ולא הלך, אז לקחנו את העניינים לידיים. אנחנו לא הקאמרי, שמצליח עם משווקים מפני שיש לו אפשרות לשלם להם משכורות גבוהות. אז עירית (גדרון) לקחה את התפקיד על עצמה והיא עושה טלפונים לכל מקום אפשרי. היא יודעת לשכנע, אם כי הקיבוצים של היום, למשל, הם לא הקיבוצים של פעם, ויש כאלה שאין להם כבר כסף לתרבות".

אתה לא מתקשר?
"אני? מה פתאום! ישר מזהים את הקול שלי, מה גם שזה מתחת לכבודי להתעסק עם שיווק. אני יודע רק לשחק".

אז עכשיו אתה משחק את צ'כוב.
"כן, זאת היוזמה שלי. לקחתי סיפורים שלו, הפכתי אותם להצגה, קראתי לשני שחקנים מוכשרים ואנחנו מציגים את צ'כוב. וזה לא פשוט. כי משום מה יש אנשים שכשהם שומעים את השם צ'כוב, הם בורחים בגלל שהם מעדיפים את יצפאן את קומפאני. הרי בדרך כלל אוהבים היום בידור זול, ואילו צ'כוב זה בידור מעולה. זה בידור על רמה, ובארץ שלנו מה שעל רמה, לא תמיד הולך. מי שלא יודע להעריך את זה, שייקח סטנדאפיסטים וכל מיני כאלה. גם הם צריכים לחיות".
 
כהן, שחקן נפלא מבטן ומלידה, שהקיץ יחגוג את יום הולדתו ה-83, אומר את דבריו בלי נימה של התמרמרות. מרירות היא לא הכיוון שלו, אבל מצער אותו שבישראל, בניגוד לבולגריה, ארץ הולדתו,  לא מעריכים כהלכה אנשי אמנות ולעתים אף מעדיפים על פניהם אפילו גנגסטרים.

"שום דבר לא יעצור אותי", הוא מבהיר. "אמשיך בדרך שלי, כמי שהציג את חנוך לוין, את הרולד פינטר, את אפרים קישון, גם את שייקספיר ואת מולייר. היום אני גאה להציג את צ'כוב".
 
בסרט התיעודי שיוקרן היום רואים את כהן ושות' מציגים את "האנשים הקטנים של צ'כוב" בדירתו המוזיאונית ברמת גן, כשהקהל יושב בסלון על כיסאות מפלסטיק. "זה המדחום הכי טוב שיכול להיות", הוא מספר.

אגב, מהי הגלגלת שרואים בסרט במרפסת ביתך?
"מאחר והשכנים בבניין שלנו לא מוכנים שנתקין מעלית, סידרנו גלגלת איתה אפשר להעלות את הדברים מלמטה. כמי שמופיע הרבה פעמים עם אקורדיון, אתה יודע מה זה לסחוב את הצעצוע הזה במדרגות?".